"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א, ב)
הש"ך בפירושו על החומש, כתב דברי חיזוק על פסוק זה. דבריו אינם פשט הפסוק, אלא רמז או דרוש, ואלו דבריו:
אדם כי יקריב מכם – אם הקרבן הוא מכם, מהפנימיות שלכם, הרי הוא קרבן לה'. אבל אם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן – אין בקרבן שלכם את ה'מכם' "תקריבו את קרבנכם" – קרבן זה אינו קרבן מיוחד לה', אלא קרבן שלכם.
אלו דברי הש"ך לעניין הקרבנות שהקריבו בבית המקדש. אבל, מה ששייך לנו – זו התפילה, שהיא במקום קרבן. כולנו שואפים ומצפים שהתפילה תהיה קרבן לה', לריח ניחוח.
התפילה – כדוגמת קרבן
כיון שהתפילה היא דוגמת הקרבן, נאמרו בה כמה וכמה דינים השייכים בקרבן. אחד מהם: בקרבן, מחשבת פיגול פוסלת, וכך גם בתפילה- מחשבה עלולה לפוסלה.
דין נוסף – בעת הקרבת קרבן אסור שתהיה חציצה, וכך בתפילה נפסק ב"שולחן ערוך" (סימן צ סעיף כא) שלכתחילה יתפלל אדם מול הקיר, ללא חציצה, כמו שכתוב: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר" כך גם לגבי דינים נוספים השייכים בקרבן.
אם אנו מבקשים לסייע לעצמנו מעט בכוונת התפילה, נתאר לעצמנו לפני התפילה, כיצד היה הכהן מקריב את הקרבן, וכיצד חש המביא את הקרבן לעזרה. המחשבה הזו תסיע לנו לאיכות הכוונה, דוגמת הקרבן. היא לא רק במעשה, אלא גם בדעת ובמחשבה.
לכן דברי רבנו הש"ך חשובים לנו, שאם התפילה היא 'מכם' הרי היא קרבן לה', ואם 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן' – חסרה הפנימיות 'תקריבו את קרבנכם'.
"יותר מן הקרבנות"
בגמרא (ברכות לב ע"ב) נאמר עוד: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות. למדו זאת חז"ל מהפסוקים: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'… ובפרשכם כפיכם… גם כי תרבו תפילה אינני שומע" (ישעיהו א, יא-טו), כלומר, לא זו בלבד שהקב"ה אינו חפץ ברוב זבחיכם, אלא אפילו את התפילה [שהיא גדולה יותר] "אינני שומע". השולחן ערוך משווה תפילה לקרבן, וחז"ל אומרים כאן בגמרא את הנוסח: "יותר מן הקרבנות"!
כדי להוסיף געשמאק נאמר: היכן מקריבים קרבנות? בעזרה, במזבח החיצון. אבל התפילה היא פנימה, עליה נאמר במשנה (ברכות ד, ו): "יכון את לבו כנגד בית קדש הקדשים". התפילה שייכת עמוק יותר – אחרי העזרה, עד קדש הקדשים. עליו לכוון לשם את לבו, והכוונה הזו נותנת לו שייכות לקדש הקדשים, לפני המקום ברוך הוא.
בתורה הקדושה אין מליצות – "ולעבדו בכל לבבכם", אמרו חז"ל (ברכות ו ע"א): "איזו היא עבודה שבלב, זו תפילה".
הסכמה מן השמים
כאשר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, היה אומר דברים בשם ספר "חובות הלבבות", היה אוהב להקדים ולומר:
אם ימצאו ספר ישן, שהכריכה שלו בלתה ואיננה, וגם הדף הראשון כבר נקרע, ולא יודעים מי המחבר, אבל רואים בדף השני הבלוי ברכת הסכמה מרבי עקיבא איגר…
או… ספר שכתב יהודי מהתקופה של רבי עקיבא איגר? נכון שלא ידוע מיהו המחבר, אבל יש לו הסכמה של רבי עקיבא איגר! מיוחד! מענין מי המחבר.
ומה יהיה אם יפתחו ספר וימצאו בו הסכמה של הרשב"א? בכלל לא מתעניינים מי המחבר, כי הרשב"א נתן הסכמה!
אומר היה רבי אליהו לופיאן: מי העניק הסכמה על ספר "חובות הלבבות"?
"חובות הלבבות" קיבל הסכמה מהקדוש ברוך הוא! היכן היא ניתנה? בספר "מגיד מישרים". מרן ה"בית יוסף" כותב, שהמלאך אמר לו שכל יום ילמד קטע ב"חובות הלבבות" כי הלימוד מועיל להכניע את היצר הרע.
שאל רבי אליהו: מי הוא המלאך שדיבר עם הבית יוסף? מהיכן כוחו ומהיכן הגיע ובא? הוא היה שליח מבורא עולם. מלאך ה'! זאת אומרת, של"חובות הלבבות" ישנה הסכמה מן שמים.
נתבונן אפוא במה שכתב ה"חובות הלבבות" לעניננו.
משל המלך והמשרת, האשה והילדים
משל למה הדבר דומה? למלך גדול שביום בהיר בישר למשרתו, כי מחרתיים יבוא אליו לביתו, לביקור לארוחת צהרים. איזו שמחה הייתה למשרת, בקושי יכול היה לפתח את הפה מרוב שמחה, אמר תודה בהתרגשות ויצא את ארמון המלוכה.
בדרך לביתו, נזכר המשרת וחשב לעצמו: זה כל כך יפה וחשוב, שהמלך מעוניין לאכול אצלי ארוחת צהריים, שמחה גדולה. אבל ישנה בעיה: בדיוק מחרתיים הוא היום המיועד לי, לפי תכנית שנקבעה מראש לפני שלושה חדשים, לצאת לטיול בצוותא עם חברים. סיור רציני ומרתק בחיק הטבע, וכי אני יכול לבטל את הטיול?! איך אפשר?!
חכך בדעתו אילך ואילך עד שהחליט: את הטיול אינני מבטל. אבל המלך מגיע. לא קרה דבר: נכנס לביתו ואמר לאשתו ובניו: "תשמעו, המלך בכבודו ובעצמו עתיד לבוא אלינו מחרתיים לארוחת צהריים בשעה שתים. אבל אתם יודעים כבר כי שלושה חודשים מתוכנן לי טיול עם החברים האוהבים שלי. כזה טיול, אתם מבינים לבד, אי אפשר לבטל. אבל בכל זאת, כיון שהמלך מגיע, אני מבקש ממך – אשתי, ומבקש מהילדים – כאשר המלך רק יתקרב לבית תצאו לקראתו. כאשר ירד מהמרכבה, תאמרו לו כדלהלן: 'הכנו את כל מה שצריך בכבוד מלכים. לא חסר דבר – הכל בכל מכל כל, השולחן ערוך בכל טוב. רק מה? בעל הבית, בעלי הוא היה צריך לנסוע לענין חשוב מאד. הוא השאיר אותנו במקומו וציוה עלינו שנקבל את פני המלך'. כך תאמרו לו, וכנראה שיהיה בסדר ותנוח דעתו. תסבירי לו עוד בטוב טעם, שהעניין שלשמו עזבתי את הבית היה דבר חשוב עד מאד שאין אפשרות לבטלו".
ביום המיועד ובשעה היעודה, המלך הגיע עם כל הפמליא בשיירה של מרכבות מהודרות. המרכבה נעצרה ליד חצר בית הידיד – המשרת, וכבר עמדו שם הכן לקראת המלך – אשתו ובניו, שהריעו בקול: "אדוני המלך, ברוך בואך לשלום!"…
המלך עומד ומסתכל, לכאן ולשם, מחפש משהו. הם הבינו את מי הוא מחפש התקרבו אליו ואמרו: "אדוני המלך, אתה בוודאי מחפש את המשרת שלך. ובכן, בדיוק ביום זה שאמרת שאתה מעונין לבוא לביתנו, היתה לו תכנית מיוחדת מאד. לא סתם הוא הרגיש כמי שחייב לסוע, אלא כי היה קשה לו לותר על הענין החשוב המתוכנן מראש, אבל הוא ציוה עלינו להכין את כל מה שהמלך זקוק לו, ואכן הכנו שולחן מלא כל טוב. בבקשה, אדוננו המלך, תתכבד ותרד עם הפמליא ותכנס לבית המוכן ומזומן!"
שואל ה"חובות הלבבות": היעלה על הדעת שהמלך יכנס לבית, בא בחשבון כזה דבר?! המלך יצחק או יכעס ויאמר: "וכי חסר לי אוכל בבית, וכי באתי לאכול אצלכם?! הגעתי במטרה להשתעשע עם המשרת שלי בביתו, והמשרת הזה, שהלך לו עם אחרים ושלח את אשתו ובניו שיתנו ארוחת צהרים ל'מסכן' שאין לו מה לאכול – הוא מורד במלכות!" וכי המלך יכנס לאכול בביתם?!
הנמשל כותב ה"חובות הלבבות" מוראדיג! ההייליגער "חובות הלבבות" לו יש הבנה וכח לומר:
מי זה האדם? – האדם הוא הלב, וכן המוח. הפה הלשון, השפתיים, הידיים הרגליים – כל אלו הם בסך הכל כמו אשתו ובניו של אדם, אך אינם האדם עצמו. הנפש והרוח המשפיעים על הלב והמח – הם האדם.
מגיע זמן התפילה האדם נעמד להתפלל, ואומר [הלב] לאשתו ולבניו [לפה ולשפתיים]: נו, תתחילו להגיד למלך מלכי המלכים – ברוך אתה ה', אלוקינו ואלוקי אבותינו…".
והיכן הוא עצמו? הוא מתרחק ויוצא לטיול, לשוטט במחשבות – אצל החברים הטובים שלו, בבורסה הוא נמצא עכשיו. יש אלף מינים של בורסות ובכולן הוא נמצא, עם הקב"ה אינו נמצא, חושב על דא ועל הא. וחושב לעצמו: נישט גיעפערלאך [לא כך כך נורא], הרי סך הכל הפה, השפתיים והלשון מדברים למלך… נכון, אני הלכתי, אבל השארתי את 'האשה והילדים' לקבל את פני המלך.
ממשיך ה"חובות הלבבות": הוא מה שנאמר בפסוק: "בפיו ובשפתיו כבדוני" – מכבד את הקב"ה, ודאי, כי הוא מתפלל שלוש פעמים ביום. לא מדברים כאן, חלילה, במי שאינו מתפלל ג' תפילות ביום, אבל – "ולבו רחק ממני", אוי געוואלד – "ולבו רחק"! ועל כך נאמר: "לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו".
מאי משמע "ואבדה חכמת חכמיו"?
בפשטות מבינים כי חכמי ישראל נאבדים חלילה, נפטרים מן העולם, אבל ב"ספר חסידים" מביא את הפסוק ומפרש, שיהודי שהתפילה והברכות, הן אצלו מצות אנשים מלומדה, ללא לב – החכמה, התורה שיש לו, תאבד ממנו. וי לו.
יסיר המחשבות
נפסק בשולחן ערוך (סימן צח) שיש להסיר את המחשבות המפריעות בעת התפילה – "עד שתהא מחשבתו זכה בתפילתו". בעת התפילה, שום דבר בעולם לא קיים, אין כלום, רק הוא עם הבורא עולם. מודה לקב"ה, מתפלל לפניו, מבקש ממנו, משבח אותו, כל כולו בתוך התפילה. "ואני תפילה" – אני והתפילה אחד.
זוהי התפילה!
"אדם כי יקריב מכם" – קרבן לה', אבל אם "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן", ה'מכם' לא נמצא? "תקריבו את קרבנכם" – אינו עולה לרצון לה'.
אנו לא מדברים אודות הידורים, חומרות וענייני צדקות מיוחדים, אלא שולחן ערוך, אורח חיים הלכות תפילה: "המתפלל צריך שיכון בלבו פרוש המילות שמוציא בשפתיו; ויחשוב כאלו שכינה כנגדו; ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו עד שתשאר מחשבתו וכונתו זכה בתפילתו".
דברי ה'שולחן ערוך', שהזכרנו נאמרו לגבי תפילה. לגבי אמירת הברכות, יש לנו שולחן ערוך מפורש – כיצד לברך ולכוון בעת שמוציא את הברכה מפיו.
להתפלל ברור ומתוך סידור
רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר לי פעם, כי אמר דרשה במקום מסוים, והאריך לדבר בה אודות כונה בתפילה, לאחר הדרשה נגש אליו יהודי וסיפר מעשה:
אדמו"ר צדיק פלוני שמע כיצד יהודי סונט וגוער בחברו: "מדוע אתה אומר 'בה-בה-בה-בה' בתפילה, הרי אין אפשרות להבין מה שאתה מוציא מהפה, וכי ככה מדברים לפני הקב"ה?!"
נגש אליהם הרבי עם למוד זכות: האם אינכם יודעים כי כאשר תינוק בוכה ואומר 'בה-בה' האמא כבר מבינה מה שהוא רוצה, יודעת מיד היכן כואב לו. אם ככה, גם הקב"ה מבין את ה'בה-בה' שלו, ה' מבין מה הוא רוצה… ותפילתו מתקבלת. למוד זכות פורתא.
"אמרתי לו" – סיפר רבי שלום: "אין הכי נמי, כאשר תינוק מסכן שלא יודע לדבר בוכה וקורא: 'בה-בה-בה', ניחא, הכל טוב ויפה, אבל כמה כאב לב יש כאשר אדם מבוגר נגש ואומר: 'בה-בה-בה. רחמנות… תגיד מה אתה רוצה! וכי אתה תינוק במיטה? אוי ואבוי לכזו אמא שבנה הבוגר אומר 'בה-בה-בה'"…
לקב"ה תדבר כמו בן אדם, תגיד את תיבותיך כמו שצריך, אינך תינוק!
מלבד התיבות, יש גם לב ופנימיות, התפילה עולה לרצון ולקרבן לה' לריח ניחוח. "אדם כי יקריב מכם קרבן לה" אם יש את ה'מכם'.
אומרים בשם הגאון מוילנא – שאמר בדרך רמיזה: "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה". כיצד אפשר לסייע לכוונה בתפילה, שלא תצוצנה ותשתחלנה פנימה מחשבות? – תסתכל בספר – בסידור, ובכך תשוב ותעלם מחשבתו הרעה.
געוואלדיג!
(קטעים מתוך הספר יחי ראובן – ויקרא)