"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּור לְפָנֶיךָ" (דברים כ"ב, ו')
רבי עזרא עטיה זצ"ל ישב ולמד מסכת חולין עם תלמידיו, ובהגיעם לדף קל"ט: שנו את דברי הגמ', שמצות שילוח הקן קיימת גם בקן שנמצא על ראשו של אדם, שאל אחד התלמידים: "כיצד יתכן שהיונה תעשה קן על ראשו של אדם?", נשתהה רבי עזרא ונשתררה דממה ארוכה בחדר. לפתע נכנס אדם לחדר ושאלם מדוע זה עצרו מללמוד וקול התורה לא מהדהד? אמרו לו את שאלת התלמיד, ואמר להם שזה עתה חזר מהודו וראה במו עיניו כן! והסביר: ש"פקיר" הודי נכנס לו שגעון לסגף את עצמו ע"י שלא יזוז ממקומו במשך חצי שנה, והציפור ראתה "דחליל" שעומד ולא נע ולא זע, אזי לא פחדה ובנתה לה קן ממש על ראשו. נתפעלו התלמידים וראו בחוש כיצד אמת כל דברי חז"ל.
יש להבין מספר עניינים במצוה זו: מנין לי שזאת האם, אולי זה האב שנמצא כעת בקן? ושמא האב אינו רובץ על הקן כלל?! וכן בהמשך הפסוק כתיב: 'והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים'- כיצד ניתן לדעת אם יש בקן ביצים או אפרוחים? ועוד, אלו ביצים כשרות לקיום המצוה, ואלו אפרוחים כשרים- האם אותם אלו שעדיין לא נפקחו עיניהם, או אלה שגדולים יותר?
והנה בדרך כלל מקום מגוריהם של תורים הוא על ענפי אילנות. כדי לגונן על הביצים, מחפשים הם מקום מתאים לבניית הקן בסביבה בה הם שוהים. על פי רוב בוחרים מקום מוגן מרוחות ומשמש מרובה, הרחק מעיני אדם ושאר בעלי חיים. לאחר שמצאו מקום מתאים, לפי הטבע שהטביע בהם הבורא ית', בונים את הקן. מעניין לציין שהתחלת בניית הקן מלווה בתרועות שמחה וצהלה. לרוב בניית הקן מתבצעת בשעות הבוקר. האב מביא בפיו קש ומקלות דקים, האם מקבלת אותם בפיה, והיא זו שבונה מהם את הקן. עבודה זו של הרכבת הקן נמשכת כחצי שעה, ולאחר מכן עוזבים שניהם את המקום. במהלך היום חוזרת לשם האם מספר פעמים כדי שעופות אחרים לא יחמדו את הקן. לפנות ערב כבר לא יהיו שם. הם יחזרו למקום מושבם הראשון, על האילנות. בימים הבאים התופעה חוזרת על עצמה. ובלילה- תורים אינם מסתובבים. במקום שהם נמצאים לקראת הערב, שם ישהו כל הלילה.
התורים לעולם לא ילונו בקן בלילה, אם אין בו ביצים. יש להם מקום על ענפי האילנות. רק כאשר יש ביצים – באה האם אל הקן סמוך ללילה, ויושבת עליו כל הלילה, וכמובן, אינה יורדת מהקן בלילה. למחרת הלילה השני, בבוקר, בא האב ומתיישב על הקן, ואילו האם פורחת לה ומחפשת לעצמה מזון. ולפנות ערב תשוב האם לקן ותשב עליו כל הלילה. האב עוזב מיד עם בואה ואינו חוזר כל הלילה. א"כ, ברור שבמהלך הלילה האם היא זו שנמצאת בקן. וכן כותבים כל מומחי העופות בעולם לגבי תורים ויונים. לפי"ז קיום המצוה בהידור זה לפנות ערב, סמוך לשקיעת החמה. שאז בוודאי חזרה האם אל ה'קן'. ובמקרה שאחד רוצה לקיים את המצוה מוקדם יותר, יוכל הוא לעמוד על יד ה'קן' החל מהשעה שלוש אחר הצהרים בערך, וכאשר יראה את העופות מתחלפים, אין ספק שהאם הגיעה.
סגולה להיפקד בבנים
מה המקור שמצוות 'שילוח הקן' הינה סגולה להיפקד בבנים? במדרש רבה בפרשתנו מובא העניין פעמיים. פעם אחת כתוב: "מה שכרה של מצוה זו – שאם אין לך בנים, אני נותן לך בנים. שנאמר: 'שלח תשלח את האם'. ומה שכר אתה נוטל?- "ואת הבנים תיקח לך"'. לאחר מכן מובא שוב: 'ומה מתן שכרה של מצוה זו?- אם אין לך בנים, אני נותן לך בנים'. ובזוהר (תיקו"ז שתיתאה כ"ג) מובא שבזמן שמקיימים מצות שילוח הקן והאם מגורשת, הבנים צועקים על שנלקחים, ובא המלאך הממונה עליהם ומתאונן על כך. כך בכל פעם הממונים מלמדים זכות על העופות, והקב"ה אומר להם: 'ואין בכם מי שילמד זכות על בניי ועל השכינה הק' שהיא בגלות, וקן שלה שהוא ירושלים נחרב, ובניה בגלות תחת יד אדונים קשים של אומות העולם, ואין מי שיבקש רחמים וילמד עליהם זכות?!' ובזמן ההוא הקב"ה צועק ואומר להושיע את ישראל למענו ולמען כבוד שמו, ובכך מתעוררים רחמים על השכינה ועל ישראל שהם בגלות'. בשבת וביו"ט אין מצוות שילוח הקן, אולם בשמיטה ובימי ספירת העומר יש לקיימה (קן צפור).
בשילוח הקן כתיב "למען ייטב לך והארכת ימים" ובכיבוד אב ואם (בפ' ואתחנן) כתיב "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" – הקדים בכיבוד אב אריכות ימים, והטעם, מבאר רבי חיים קניבסקי שליט"א, ע"פ תרגום יונתן: "למען ייטב לך" – בעוה"ז, "ולמען יאריכון ימיך" – בעוה"ב. ומבואר דטובה – על עוה"ז, ואריכות ימים על עוה"ב. והנה בירושלמי ריש פרה אמרו, דכיבוד אב ואם הוא מצוה חמורה שבחמורות, ושילוח הקן הוא מצוה קלה שבקלות, ודרך התורה לכתוב לא זו אף זו. ולכן בשילוח הקן שהיא מצוה קלה שבקלות היינו אומרים שמשלמין שכרה בעוה"ז, מחדש הכתוב "למען ייטב לך" – בעוה"ז וגם בעוה"ב יאריכון ימיך. אבל כיבוד אב שהיא מצוה חמורה, מסברא הייתי אומר ששכרה בעוה"ב, ששם השכר הגדול, מחדש הכתוב דאף בעוה"ז ישלמו שכרו (טעמא דקרא).
"לא תקח האם על הבנים"
א. מהגמ' משמע לא רק מי שלוקח הבנים צריך לשלח את האם, אלא מי ששוחט את הבנים, אפילו בלי שלקחם חייב קודם שגומר השחיטה, לשלח את האם. ב. אחד שהולך ברחוב ולא רוצה הביצים, האם עליו לשלח האם? ה"חכם צבי" סבור שחייב. אולם הרבה פוסקים סבורים שלא צריך לשלח האם, וכל דין שילוח נאמר רק כשהוא רוצה לקחת את הבנים. וכן כתבו הש"ך והחזו"א. מצות שלוח הקן היא רק עד שהאפרוחים גדלו, דאם האפרוחים גדולים שהם פורחים, אין מצות שילוח.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך"
מעקה – רק בארץ ישראל – א. ה"תורה תמימה" מציין: "עיקר מצות עשיית מעקה הוא רק בבתים שבארץ ישראל, ששם הגגות ישרות ולא משופעות כמו אצלנו, ולכן רגילים שם לעשות כל תשמישם על הגגות כמו בתוך הבית, ותשמישם שם בקביעות, ומפני זה יש חשש נפילה, ולכן יש חיוב מעקה. משא"כ בגגים שלנו, שרק במקרה רחוק עולים עליהם לשעה קלה, ובאותו פעם נזהרים שלא יפלו, לכן אין אצלנו דין חיוב מעקה ככלל" (ותמה ע"ז שהשו"ע והאחרונים לא ביארו והעירו בזה).
ב. ה"פאת השולחן" (הל' א"י ב') כותב: "בארץ ישראל הגגין של הבתים אינם משופעין, אלא שווין, ועשויים לשימוש לשטיחת בגדים וכל דבר, ולהילוך. וחיוב מהתורה לבעלי הבתים לעשות מעקה לגגים של הבתים, ומי שאינו עושה, עובר תמיד במצות עשה 'ועשית מעקה לגגך', ועובר על לא תעשה 'לא תשים דמים בביתך כי יפול…'. ומפני שיש מקומות בא"י שאינם נזהרים בזה, ובאים מכשולים, שנופלים בני אדם ההולכים על הגגים ומתים, לכן חובה להיזהר בנפשם בזה, וחיוב עשיית מעקה על שוכר הבית מוטל, אם לא עשה בעל הבית".
ג. רבי מנשה הקטן (שו"ת "משנה הלכות" ח"ד רמ"ג) מעיר על דברי ה"באר משה", דכתב דאין בחו"ל דין מעקה, דאין בחו"ל גגין שווין. ובאמת דברים אלו שלא בדקדוק הם, כי עינינו רואות שרוב בנייני מדינה זו, ועל כל פנים העיר ברוקלין וניו יורק שאנו מתגוררים בה, גגותיהם שווים הם, ולמעשה משתמשים בהם. ומעשה רב שהרבה מאחינו בנ"י עושים סוכות על הגג, ועוד שאר מיני שימושים בייחוד בימי הקיץ. וכבר שמענו כמה פעמים שבעוונותינו הרבים נפלו אנשים מהגג, והמפורסם אין צריך ראיה. ותמהתי על דבר זה למה אין נזהרים לעשות מעקה על בתי ישראל, כיון שמצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל בזמן הבית ושלא בזמן הבית. וגם השוכר בית, אם בעל הבית לא עשה מעקה, על השוכר לעשות מעקה. ויש להזהיר על זה אחינו בנ"י, כיון שבתי אירופה אשר אנחנו באים משם היו הגגות משופעין ולא נתחייבו במעקה. אבל במקומותינו שהגגין שווין, גם רוב בתי הכנסיות חייבין במעקה".
בתי כנסיות – מובא בשו"ע: 'בתי כנסיות ובתי מדרשות פטורים ממעקה, לפי שאינם עשויים לדירה'. והט"ז כתב: 'הטעם דאין זה 'גגך'. ולהלכה, אם משתמשין בו ויש בו צד שמהלכין בו בני אדם – חייבין במעקה'. ולדעת החזו"א אף שאין דרך תשמיש שם, חייב במעקה ג' טפחים משום סילוק מכשול, ד"לא תשים דמים בביתך". מדרגות לארון קודש או לבימה הגבוהים י' טפחים, צריכים מעקה (רב פעלים ח"ב יו"ד ל"ו).
גובה המעקה – שיעור המעקה אינו פחות מי' טפחים, וצריך המעקה להיות חזק, שאם יישען אדם עליו – לא ייפול (שו"ע חו"מ תכ"ז ס"ה). לפי שיעור "חזון איש" לא יפחות מ 96 ס"מ, ולפי שיעור "רבי חיים נאה" ולא יפחות מ-80 ס"מ (קונטרס שעורי המצות). וצריך ליזהר שלא יחסיר אפילו משהו, כי אם יחסר – מבטל מצוה דאורייתא בכל רגע.
האם מברכים "שהחיינו" בעשיית המעקה – נחלקו הפוסקים. דעת הרמב"ם לברך, ודעת המגן אברהם (הל' ציצית סי' כ"ב סק"א) דאין לברך, והרוצה לצאת מספק, יברך על בגד או פרי חדש ויכוון גם על המעקה (תוספות חיים).
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק תשע"ו)