"עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ" (במדבר י"ד, כ"ד)
כל טובה קטנה שמישהו היטיב לו, גם אם היה המיטיב בנו, נכדו או מישהו שמחוייב לו, הקפיד להודות לו. אם לא ראה אותו – התקשר, או זכר לומר לו כשפגשו. במקרים מסויימים אף טרח בגופו לבוא ולומר לו 'תודה'. פעם נסע במיוחד לבני ברק, כדי להודות למישהו על טובה שעשה לו. רבי יוסף שווינגר, היה דואג לו לאישור כניסה לחניה סמוך לכותל המערבי, בימי חול המועד. דבר זה היה חשוב מאד לרבינו מחמת מצבו הרפואי. בלעדי אותו אישור, היה נמנע ממנו לעלות לרגל לשריד בית מקדשנו. בכל פעם זכר רבינו מיד כשחזר, להתקשר ולהודות לו על כך.
בחור שוויצרי הגיע לישיבה, שאלו רבינו לשמו, וכאשר אמר את שמו, קיבלו רבינו במאור פנים ונהג בו בכבוד מיוחד, כאילו הוא יחסן מיוחד. מדוע רבינו כה כיבדו? התברר שבאחת הפעמים שרבינו היה בשוויץ למען הישיבה, היה הנהג שרגיל להסיעו, עסוק באותו יום, וביקש מאביו של אותו בחור שימלא את מקומו, כטובה לאותו נהג. דבר זה גרם לרבינו לנהוג בבנו כבוד מיוחד, ולבקש ממנו שלא ישכח למסור לאביו יישר כח גדול.
היה מכיר בטובתם של שומעי השיעורים והחבורות. לא אחת הודה לבני החבורות שבאים לשמוע, ואמר להם: "הרי בזכותם יש לי 'מחייב' לחדש ולהכין". נכנס בחור להזמינו לשמחת נישואיו, אמר לו רבינו: "בעז"ה אבוא, אני הרי מחוייב לבוא, אתה הרי מגיע לשמוע את החבורה"… לא די בכך שרבינו מסר את נפשו למסירת החבורות, הוא הרגיש שהוא מחוייב הכרת טובה, לכל אחד מהבחורים שבאים לשמוע אותו. כך ארע גם שאחד מבני הישיבה נכנס להזמינו לאירוסיו, היתה זו מצידו הזמנה של כבוד, שכן האירוסין התקיימו מחוץ לעיר במוצאי שבת קייצית. לתדהמתו הרבה הופיע רבינו מאוחר מאד בלילה, ואמר לו: "הרי אני מחוייב הכרת טובה, אתה הרי בא לחבורות"…
יהודי שלא היה קשור עם רבינו במיוחד, אולם היה שייך למוסד שנסגר, שמאותו מוסד קיבל רבינו טובות – קיבל הזמנה מבית רבינו לנישואי אחד מבניו והתפלא, הרי אין לו קשר אישי עם רבינו. חשב שאולי מדרך כבוד נשלחה לו ההזמנה, או ששמו עדין לא נשמט מהרשימות. לימים פגשו רבינו, ושאלו בחום אם קיבל, כי הבחין שלא בא. התברר שזכר טובה קטנה שקיבל בעבר מהמוסד דרכו, דבר שמאות אנשים קיבלו ואף אחד לא זכר, אחרי שפגה השפעתו של אותו מוסד. כך מספר גם הרב רפאל וולף, שהיה מנאמני ביתו של הגאון הרב שך זצ"ל, שבשעתו קיבל הזמנה לשמחת נישואי בת רבינו, שנים לאחר פטירת מרן זצ"ל, והיה בטוח שההזמנה נשלחה מדרך כבוד. לאחר זמן כשפגש את רבינו, שאלו רבינו מדוע לא בא…
להכיר טובה באופן הראוי
אחד מתומכי הישיבה, הגיע לראות את הריקודים בשמחת תורה בהיכל הישיבה הק'. כשראה את רבינו, התנצל ואמר שרצה להכנס בחול המועד לבקר את רבינו, אך לא איסתייעא מילתא. רבינו ביקשו להכנס לאחר ההקפות לחדרו. הלה לא הבין מה רוצה ממנו רבינו בעיצומו של יום טוב? כשנכנס לאחר ההקפות, התעניין רבינו בשלומו ובשלום בני ביתו וענייניו. שאלו הלה מה רצה רבינו? תשובת רבינו היתה: "הרי אנחנו מכירים לכם טובה, ורציתי לשמוע מכל הסובב אתכם לטובה, ואין זה ראוי לעשות זאת במקום המוני. לכן ביקשתי שתכנסו"…
אחד מידידי הישיבה חיתן את אחד מצאצאיו. הוא רצה לקבל את ברכתו של רבינו, ומאידך לא רצה להטריחו לאולם החתונה. לכן הגיע בעצמו לפני החתונה לבית רבינו. לאחר שהלה עזב, ראה החברותא של רבינו שהוא מתארגן לצאת, התברר שהוא מתכונן לצאת לחופת אותו ידיד. כשנשאל, הלא אותו אדם לא רצה להטריחו, ובא במיוחד לקבל את ברכתו? השיב: "אבל אני מחוייב בהכרת הטוב"…
מה עשה רבינו בחנות החליפות בבורו פארק
הרב ברוך נורדמן שימש כנהגו של רבינו במשך כמה שנים. רבינו הכיר לו טובה בצורה מופלאה על מסירותו ויעילותו, זאת למרות שעבורו היתה זו זכות גדולה. כל פעם כשהגיע לקחתו, גם אם יעד הנסיעה היה קצר, היה שואלו אם כבר אכל, ואם יש לו כח ואפשרות להסיעו לייעדו. אם התברר שלא אכל, הציע לו לאכול בביתו. בבוקר, כשהיה מקדים לבוא לקחתו לתפילה, היה רבינו מתנצל תמיד על שהוצרך לקום מוקדם עבורו. פעם התלווה לרבינו בנסיעתו לחו"ל, ובאחד הלילות הוצרך רבינו לקום באמצע הלילה. רבי ברוך התעורר גם הוא, כדי לראות אם הוא זקוק לעזרה. רבינו הצטער מאד שהוא התעורר בגינו, והרבה לייסר את עצמו על כך שהפריע לשנתו.
באחת הפעמים שהיה עם רבינו בארה"ב, התעניין אצלו רבינו באמצע נסיעה, האם ניצל את עובדת היותו בארה"ב לקנות לעצמו משהו? רבי ברוך השיב שלא. המשיך רבינו ושאלו אם היתה לו האפשרות מה היה קונה? ענה לו שיתכן שהיה רוכש חליפה. רבינו שמח לשמוע זאת, וביקש מהנהג לשים מיד את פעמיו לשכונת בורו פארק בניו יורק, שם נכנס איתו לחנות חליפות, ואמר למוכר שהוא מעוניין לרכוש לבחור זה חליפה. רבי ברוך לא ידע את נפשו, ראש הישיבה הגדול והנערץ, מסובל בייסורים, עומד איתו בחנות הלבשה ומנסה למצוא לו חליפה… רבינו בדק איתו את טיב החליפה, ויחד איתו בדק אם היא מתאימה לו ועומדת עליו היטב וכו', עד שהרגיש שאכן מצא חליפה לטעמו וכרצונו, וכמובן שרבינו שילם את תמורתה…
דרכו של רבינו היתה לשתוק בזמן הנסיעות, אולם כאשר מישהו מהנוסעים דיבר משהו בשפה שרבי ברוך לא הבין, ולא היה זה דבר אישי, הקפיד רבינו לתרגם לו מה שנאמר, כדי להקנות לו הרגשה טובה. יום אחד הודיע רבי ברוך שיחסיר, היות ולאחיו יש היום בר מצוה. רבינו בירר היכן תתקים סעודת בר המצוה, והטריח עצמו לשמחה לכבודו. כשנישא – השתתף רבינו בחתונה מתחילתה ועד סופה, ורקד הרבה מעבר למה שרגיל, בכוחות לא לו, עד שהעידו שבשמחות צאצאיו לא רקד כך… לאחר מכן, כשעזב רבי ברוך את הישיבה, המשיך תמיד להתעניין בשלומו, וכשנולדה בתו ורבינו שהה באותה שבת בישיבה בברכפלד, מקום מגוריו, הטריח את עצמו לשמחת הקידושא רבה, ומשום שהיה מחמיר שלא לטלטל גם כשיש עירוב, הלך לקידוש ברגל ולא לקחוהו בכסא גלגלים, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך. כמו כן, מתי שביקש איזו טובה – היה רבינו נענה לבקשתו.
הרב אלחנן אדלר, שימש אף הוא בבית רבינו במסירות ובנאמנות. לאחר שנקבע תאריך לשמחת נישואיו, התברר שהיא תערך יום לאחר שהישיבה עורכת דינר גדול בארה"ב. רבינו הורה להזדרז לשוב מיד לאחר הדינר, כדי להספיק להכיר לו טובה, ולשמוח איתו כראוי. הוא הגיע לחתונה היישר משדה התעופה, למרות שתמיד היתה הטיסה מחלישה ומעייפת אותו, בפרט בשנים אלו, כאשר חוליו גבר, היתה טיסה עבורו ענין מפרך במיוחד. אולם הכרת הטוב שהיתה בליבו, גרמה שהתגבר על חולשתו והשתתף בה באופן פעיל, רקד והרקיד זמן רב…
(מתוך הספר 'בכל נפשך')
אני אשמח שתעלו לאתר שלכם סרטון על המזבח והמסתעף בשביל לומדי הדף היומי
תודה רבה