"אה, גן עדן היה זה. גן עדן עלי אדמות…" דוק של געגוע יוקד מצטעף באישוני עיניו של בן-שיחנו המרומם. "הלילות הללו, עם הראש-ישיבה והגמרא זבחים…" נודדות שרעפיו אל ימים לא-רחוקים, שבעוון הדור הפכו זה עתה לנחלת העבר. "הכל מסביב חשוך, גל הפונים התפזר מזמן, דממת-עלטה שוררת בכל, ורק זיו פניו המאירות של הראש-ישיבה נוהרות מסברא מחודשת ברש"י המוקשה בזבחים—
"…ראש-הישיבה היה לומד מתוך הגמרא, מסביר קטע, ומעלה קושיא שנתקשה בה. או אז היה עוצם את עיניו בדבקות ומנענע ראשו אילך ואילך, מעמיק בשרעפיו למצוא יישוב לתמיהתו. באותן דקות שררה בחדר חרדת קודש. דממה מוחלטת. זיו איקוניו היה כפני מלאך, ורידי פדחתו בלטו נוראות ורעיוניו שוטטו בריכוז מופלא, ואנו ייחלנו למוצא פיו בדחילו ורחימו. לא השמענו הגה.
"רק כאשר פקח את עיניו, רמזנו לפעמים כי ברצוננו להציע סברא מחודשת וכיו"ב, והיה מאזין לדברינו קשב רב ונושא ונותן בדברים. הוא ייחל לריתחא דאורייתא, לדון בסברא ולהתווכח תוך חתירה לאמיתה של תורה. פעמיים אירע – נזכר הגרמ"י נשכחות – שמצפוני נקף בי על שבלהט השקלא וטריא התווכחתי יתר על המידה, אחת מהן הייתה בעסקנו בסוגיית נישואין מפילין ביבמות, ופניתי לבקש את מחילתו. רבינו שמע את דבריי וצחק ארוכות בביטול"…
@"איך האב נישט קיין צייט"…
"הלקח המרכזי שזכינו לראות בו ברבינו בעת הלימוד", משחזר הרב שניידר, "הינה השקיעות העצומה שלו בתורה הקדושה. לא היה לו דבר מבלעדיה. וזאת מתוך פשטות וצניעות, בלי 'רוח' של שקידה מתבלטת. פשוט היה שקוע בתורה, ואם היה זה רגע של ביני לביני – שוטט במחשבותיו בתורה בכמין 'טבעיות' פשטנית, בלי לחוש במתחולל סביבו ובלי למשוך מבטים מסביבו.
"זוכרני מאז שחר נעורי, בעת חסיתי בצילו בישיבת פוניבז' לצעירים, שלא היה שייך לשוחח אתו שיחה סתמית, ולו הקצרה ביותר. לא היו חיוכים ולא מילים מיותרות. רק התורה הקדושה. רק בזקנותו, כשהבין שמשמים הועידו עבורו את הנהגת הדור, שינה את הנהגתו והחל לקבל קהל לעצה ולברכה והיה מאיר פניו בנהרה מיוחדת לכל פונה, מנער ועד זקן. בימים עברו לא היה דבר כזה.
"אם מאן-דהו היה זקוק לדבר-מה ודפק בדלת חדרו, היה פותח את הדלת כדי חרך צר, כ-10 ס"מ בלבד, ושואל קצרות: 'וואס דארפט איהר' – מה הנכם צריכים? ולכל בקשה שלא נגעה במישרין ללמוד התורה היה משיב ריקם באמרו: 'איך האב נישט קיין צייט' – אין לי זמן. תורה ורק תורה.
"זה היה הלך-הרוח שנשב במחיצתו בכל עת. הוא היה שקוע כל-כולו בתורה כל אימת שראינו אותו. גם לכתו ברחוב הייתה מתוך מחשבה אדוקה בתורה. הוא היה פוסע תפוס מחשבות. בני הישיבה היו אומרים בבדיחותא שהוא מכין את השיעור בדרך לישיבה…
"ומעיד אני", קורא ה'חברותא' נרגשות, "שכל שנות הלימוד במסכת זבחים לא אירע שתיפלט מפיו אמירה כלשהי על שום נושא, גם לא מעשייה מגדולי ישראל וכיוצא בזה. רק הלימוד. שום דבר אחר לא היה עולה לא במישרין לא בעקיפין, לא כהמחשה ולא כאגב-אורחא. כל חדרי מוחו וליבו היו נתונים ומרוכזים לסוגיא בה עסק".
@בלי כל קשר לגוף…
רבינו בקושי נתן תנומה לעפעפיו, כל מאכלו היה דייסה סמיכה בוקר וערב ותערובת מתפו"א וגזר מעוכים בצהריים. הכיצד שמר על צלילות ובהירות מחשבתו בלימודיו באופן כה מופלא?
"לאמתו של דבר" – משיב בן שיחנו – "אין כל הסבר שכלי בדבר. רבינו היה כולו רוחני. לית דין בר נש. ויתירה מזאת, נוכחתי במהלך השנים בדבר פלא: ככל שגברה עייפותו – כך גדלה החריפות בשיעוריו. ככל שהיו עצמות גופו לאות – היו גלגלי מוחו נעים פי כמה, וסברותיו המחודדות באותן שיעורים היו לאות ולמופת.
"נוכחתי בכך פעם ופעמיים ושלש, ומשראיתי כי הדבר חוזר ונשנה הבנתי כי יש דברים בגו. שכלו המעודן לא פעל כלל וכלל בשיתוף עם הגוף הסגוף. מחשבת התורה לא הייתה כנועה לתכתיבי בשר ודם. עשרות פעמים וידאתי זאת, וזה היה נראה ממש במוחש.
"זכורני הרבה מימות הישיבה, שבאמצע מסירת שיעור הפסיק לפתע והניח ראשו בין כפות ידיו, ואחר מספר דקות היה מתנער וחוזר לאמירת השיעור. ראינו כי העייפות איימה להכריעו, והוא הסתפק ב'התרעננות' של סנטרו השעון על מרפקיו ל-5 דקות וממשיך שיעורו בעוז… בפרט בימי שישי היה כן.
"בכלל, גוון פניו היו חיוור להחריד, כלובן הקיר. כך הכרנו אותו מאז בואנו לישיבה, כמו זה הצבע הטבעי של פניו. פעמים היה תואר פניו נדמה לנו כצורת מלאך שלא מעלמא הדין.
"וזה לא היה רק ההסתפקות בדייסה. לי עצמי העידה הרבנית ע"ה, שמתוך כל 10 ימים – היו חולפים עליו 7-8 ימים בצום… היה זה כשלקה באולקוס חמור בשנת תשמ"ז ואושפז בבית-החולים 'שערי צדק' למשך שבועיים, והרופא הזהירו שעליו להימנע מצומות, גילתה לי אז הרבנית את היקף הצומות שעברו עליו עד אז. מני אותו אולקוס אכן שינה רבינו במנהגו, שכן היה זה כבר בגדר סכנת נפשות".
@בעול הנהגת הכלל
"מאז ראה את מעמדו כשליחות עליונה להנהיג את העם, פתח את דלתו בפני השואלים. רבינו עצמו לא התעסק כל-כך בקביעת זמני קבלת קהל וכדומה, כי בין כך ובין כך כל 24 שעות היממה היו תורה, ומה לי הכא מה לי התם. כשהוצרך לתת תשובה השמיע את דעתו ושב תיכף ללימודיו. על הפגישות המוסכמות ניהל יומן מסודר בו פירט את הזמנים.
"מטבע הדברים, שאלות רבות הוגשו לפתחו גם שלא בשעות המקובלות. הכרעות דחופות בענייני הכלל הורצו אליו והוצרכו לפסיקה מיידית. במידת האפשר, ככל שהדבר היה תלוי בי, ביקשתי להמתין עם השאלה עד לסיום השיעור, ובמידה ורבינו ראה לנכון לקבל את השואל על אתר, היה יוצא מהחדר ואומר לנו: 'לערנט ווייטער' – המשיכו ללמוד. אז גם ראינו עד כמה ראשו מונח כולו בתוך הסוגיא ולא בשום דבר אחר: פעמים שתוך כדי השיחה עם השואל, היה מסב ראשו לצדדין ו'זורק' אלי – 'עיין בתוספות חולין שם ושם', 'בדוק את תשובה פלונית ב'נודע ביהודה'… הוא נתן את כל- כולו לשואל, אבל בלי להרפות לשנייה מהעיסוק בסוגיא, אף תוך כדי דיבור…
"וזה כבר היה לי לשגרה של ממש, כדברים של יום ביומו: השואל שטח את שאלתו, ותוך כדי דיבורו המשיך רבינו לעיין בספר וכך גם השיב את תשובתו, ורק בגמר התשובה הרים עיניו ואמר 'שלום' כמילת-פרידה, ושוב מיד שקעו עיניו בספר. אף תוך כדי דיבורו של הלה היה מעיין בספר. ויהיה איך שיהיה, באותה תת-שנייה שסיים עם הלה, המשיך בשטף בדיוק באותה נקודה בה אחז, בלי להזדקק לרגע קל לשאלה 'היכן אחזנו'. ראינו במוחש ששם מקומו. רק הסוגיא מעסיקה אותו ושום דבר לא יוציא אותו מן הגמרא ולו לרגע".
@ידיעת התורה בלי פשרות
כיצד התאפיינה דרך לימודו? בנטייה לשיטה העיונית-למדנית או בהספקים של בקיאות וידיעת התורה?
"ככלל", משיב לנו בן שיחנו, "רבינו תבע את ידיעת התורה, והיה אומר שוב ושוב לאלו שבאו בצל קורתו: 'גמרא, רש"י, מיט תוספות' – במנותו שלושה אלו בהדגשה מיוחדת. הוא כשלעצמו, שלט שליטה ללא מיצרים בכל הש"ס כולו ובכל ד' חלקי שולחן ערוך, כפי שנוכחנו ראות אין ספור פעמים. התורה כולה הייתה מונחת לו על כף ידו. אם כי היה מיראי הוראה ועל פי רוב התחמק ממתן תשובות בהלכה, אך פעמים רבות כשדחקו בו פסק בבהירות את פסקו, בנויה על כל 'האותיות הקטנות' של השו"ע ונושאי כליו.
"גם מלימוד תורת הנסתר לא הניח ידו, אם כי עשה זאת בהצנע. הכרנו כבר את תנועת היד הזריזה שלו כאשר הרבנית פתחה את דלת חדרו בעמדנו בחדר המבוא, והוא נצפה מטמין כלאחר-יד ספר מסוים בארון. היה זה ספר הזוהר הקדוש, שאכן כרכיו המונחים בארונו הפרטי בלויים מרוב שימוש… כך גם ידענו על עיונו הרב בספרי יסוד בקבלה, כמו הספה"ק 'שערי אורה' להר"י גיקאטיליא, ועוד כהנה. כאשר 'תפסנוהו' פעם הוגה בספה"ק 'פרי עץ חיים' למהר"ח וויטאל, הגיב בביטול: 'ס'איז גוט אז דער ספר זאל זיין און שטוב' – טוב שיהא את הספר הזה בבית, כאילו אין לו בו יד ושם…
"אגב, במרבית שנותיו לא היו לו כמעט ספרים בביתו מלבד ספרי היסוד. פשוט לא הייתה לו פרוטה לפורטה. מה שהיה לו היה בעיקר ממה שקיבל מתלמידיו בפורים וכיו"ב. ארון הספרים 'שלו' היה בכולל חזו"א, שם הגה ללא הרף. כאשר ביקש ממני פעם לפרסם קטע מסוים מספר פלוני, אמר לי: 'זה נמצא בכולל בארון זה מדף זה למטה'… הכל היה שגור על לשונו. ואולם בהוראתו לכלל היה אומר, שאם כי אי אפשר לדרוש מכל אחד את ידיעת כל התורה כולה, אך 'לפחות' לדעת את הש"ס כולו – מוכרח כל אחד. לא שייך בלי זה. 'מ'דארף וויסן ש"ס', היה אומר, זה המינימום.
ולצד זאת, דרש חזור ודרוש את העיון בעומק הדברים. הלימוד ברפרוף מקופיא בעלמא אין שמו לימוד… וזאת זכינו לראות בלימוד במחיצתו. רבינו דק בכל תג וקוץ. אין אות במסכת שלא נשקלה בעומק העיון בלימודו עמנו. וזאת מתוך חדוותא דשמעתתא וריתחא דאורייתא. הוא חיבב את ה'ברען' של המשא ומתן בין הלומדים. אני זוכר שבחור בישיבה התווכח אתו בחריפות משך 20 דקות תמימות, חבריו ניסו בכל טצדקי להשתיקו מפני הכבוד, אך רבינו לא הניח להם לעצרו ושאב נחת לרוב מן השקלא וטריא.
"כאמור, התחלנו עמו בלימוד יומי קבוע של מסכת זבחים. רבינו למד שורות מספר מהגמרא ביסודיות רבה והסבירם, עבר לרש"י והסביר, ומשם לתוס'. רבינו עיין בספרי גדולי האחרונים כ'קרן אורה', 'שפת אמת', ה'חזון איש' ו'חידושי הגרי"ז'. התעוררה קושיא, ורבינו עצם עיניו והתעמק בדברים בריכוז עצום. זה יכול היה להמשך גם כמחצית השעה. זוכר אני שכשלמד בדף כו: התעכב על שני מילים ברש"י שהוקשו לו מדוע הוצרך רש"י לאמרם, והיה שקוע בשרעפים שעה ומחצה! אחר שעה וחצי פקח עינו ואמר: 'געגאנגען ווייטער' – ממשיכים הלאה. הוא התייגע להבין וליישב הדברים מתוך עמל שאין לתארו, אך לא עצר את כל לימודו משום כך. משלא עלה בידו ליישב ההדורים המשיך בתלמודו. עם זאת, החזרה הייתה אצלו ראשונה במעלה. כל יום היה פותח את הלימוד בחזרה של החומר דאתמול, ורק אחר כך פונה לקטע חדש. כך יום אחר יום.
את הפרק השלישי של זבחים אף חזר עמנו שלש פעמים בזה אחר זה טרם המשך לפרק הרביעי. אחר ארבע שנים של סדר זה, סיימנו את המסכת כולה. ודאי תחשבו שהגיעה העת להמשיך למסכתא אחרת, אך רבינו בשלו: מתחילים מהאל"ף. התחלנו את המסכת מראשיתה, ושוב באותה מתכונת ואותה התחדשות, ואחר ארבע שנים נוספות עמדנו בשנית בסיומה… ויצוין, שצורת לימודו הייתה בנויה חזק על כיוון של 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא'. כל דין וכל חידוש היה ממחיש כיצד הדבר מתבטא בפועל בהלכה למעשה. זה היה אצלו עקרון איתן".
@עריכת ספרי 'אילת השחר'
"כאשר קבע עמנו את החברותא במסכת זבחים, אמר ש'אם תתחדש לנו איזה 'הערה'לה קטנה' תרשום אותה'… אחר שמונה שנות הלימוד במסכת, הצטברו תחת ידי קלסרים בהיקף של 10 כרכים מודפסים מחידושיו של רבינו על מסכת זבחים בלבד, מתוך דבריו שהועלו במהלך הלימוד…
"רבינו היה זהיר מאד בהדפסת חידושיו", חושף לנו הגרמ"י שניידר. "כל ימיו היה מקדיש זמן לכתיבת חידושיו, בעיקר בשעות אחה"צ הרגועות. הוא היה יושב על כסאו הגבוה וכותב בכתב צפוף וקטן על גבי חצאי מחברות (מושג מימים של פעם. אלו היו חביבות עליו…) את החידושים שנתחדשו לו, וזאת במהירות עצומה, במחשבה מהירה כברק. אולם נמנע מלהדפיסם לרבים עד שעבר והשמיט הרבה קטעים.
"רבינו עצמו אמר לי, שכמה וכמה ביקשו לממן עבורו את כל הוצאות ההדפסה ולזכות בזכות הפצת מעיינותיו, אך הוא סירב. 'חשבתי בלבי', אמר לי רבינו באצילותו, 'שממה נפשך, אם חידושיי ראויים להדפסה ויש בכך זכות – הנני רוצה אותה לעצמי, ואם חידושיי אינם ראויים לכך – איך אוכל ליטול כסף מאחרים לשם כך?'. לימים נעתר להביאם לדפוס, אך הקפיד לעבור עליהם מחדש שוב ושוב, לא פחות מ 9- פעמים! כל עמוד שעבר את עין ביקורתו 9 פעמים ואושר על ידו להדפסה, ציין עליו בגדול אות ט, כלומר שעבר את 9 משוכות הבקרה שהציב לעצמו…
"וההנאה הגדולה ביותר שלו – הייתה למחוק. 'כשאני מוחק אני הכי רגוע', אמר לי לא-אחת. הוא לא הוציא דבר שלבו לא היה שלם עמו באלף האחוזים. פעמים אין-ספור הוא היה מלבן עניין, חושב וחושב בריכוז רב, ולפתע ננער ומעביר בקולמוסו קו ארוך מלמעלה עד למטה… 'אם יש לי ספק בדבר, עדיף להשמיטו', היה אומר.
"לימים, הייתי אני כותב ראשי פרקים ממה שחידש בלימודנו, והוא היה עובר ומוסיף או גורע. כל מילה הייתה שקולה ומדודה. כך למשל הורה לי שאין כותבים 'ונראה', אלא 'ואפשר'. תמיהות שהיו לו על דברי רבותינו האחרונים – ידעו התלבטויות רבות למכביר, בזהירותו המופלגת לכתוב את הדברים במירב העדינות וההתבטלות… כך נערמו תחת ידי עשרות רבות של קלסרים. כאמור, על זבחים לבד היה חומר לכדי 10 כרכים, אך רבינו שקל שוב ושוב כל קטע, עד שהחומר הצטמק ל-3 כרכים 'בלבד', המכילים מעל 1,000 עמודי חידושים שהיה לבו שלם עם הדפסתם".
(קטעים מתוך שיחה שהעניק לסופר הרב מנחם מנדל רוזנבוים הי"ו, פורסמה ב'אוסף גיליונות' מבית 'צוף הוצאה לאור' פרשת מקץ תשע"ט)