"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ…" (שמות י"ג, ח')
יראת השמים הנוראה של רבינו
כפי גדלותו העצומה של רבינו בתורה ועבודה, ניתן ללמוד מזה גם על יראת השמים הנוראה והעצומה שהיתה לו, שהרי בלי יראת שמים אין תורה (אבות פ"ג מי"ז). ואכן יראת השמים של רבינו היה נורא נוראות, עוד בצעירותו בתור בחור נכשל פעם בשוגג בליל שבת בנגיעה במוקצה, מרוב צער הוא לא יכול היה לישון כל הלילה מהשגגה הנוראה שבאה לידו, וקיבל על עצמו בתור תשובת המשקל לחזור על מסכת שבת ארבעים פעמים רצופות כדי שידע את תורת השבת ולא יכשל ח"ו.
כדי לקיים את קבלתו, נאלץ רבנו 'לגנוב' שעות לא שעות מחוץ לסדרי הישיבה נוסף על השעות ה'גנובות' שכבר נוצלו עד תום.
סיפר הרה"ג רבי יצחק לנדא שליט"א, כיון שב'חכמי לובלין' שרר משטר של כיבוי אורות – נהג רבנו לעמוד וללמוד ליד אדן החלון, לאור הירח, כדי להשלים את הארבעים פעמים של לימוד מסכת שבת שקיבל על עצמו.
רבינו המהר"ם שפירא נהג לסייר מפעם לפעם בין חדרי הלינה, כדי לראות את שלום תלמידיו. ופעם בעת סיורו ראה בחור שכותב לעצמו חידושי תורה מתחת לשמיכה, על אתר הציע לו ראש הישיבה שם נאה לספרו: 'גנובתי יום וגנובתי לילה'…
במהלך אחד הסיורים, ראה מהר"ם שפירא את רבינו עומד עם גמרא גדולה, מסכת שבת, ומאמץ את עיניו ללקוט משיירי אורה של לבנה שלא האירה אז בתוקפה, הוא שאל אותו לפשר הלימוד הלזה, ורבנו השיב שקיבל על עצמו ללמוד מסכת שבת.
מהר"ם שפירא התמלא קורת רוח, ובירך אותו שעד זקנה ושיבה לא יידע מיחושים לא בעיניו ולא ברגליו. ובין תלמידי רבינו מציינים בפליאה, כי אכן עד אחרית ימיו מעולם לא נזקק רבנו לא למשקפיים ולא למקל הליכה.
הנה סיפור נוסף, המשקף מעט מזעיר מיראתו הגדולה, מעשה שהיה ביהודי שהיו לו הרבה צרות, הוא פנה לרבו ושאל מה יעשה וינצל, אמר לו הרבי תבדוק את המזוזות, הוא לקח אותם לבדיקה לאחד המגיהים המומחים, המגיה בדק ואמר שהמזוזות מהודות, הוא לקח את זה למגיה מומחה אחר, ולאחר הבדיקה גם הוא כקודמו אמר שהמזוזות מהודרות.
היהודי לא ידע להשית עצה בנפשו, מצד אחד הרבי אמר שצריך לבדוק את המזוזות וזה סימן שיש בהם בעיה, ומצד שני המגיהים המומחים טוענים שאין שום בעיה וחשש במזוזות, הן מהודרות למהדרין, הוא החליט ללכת לרבינו שהיה ידוע בתור חד בדרא חוץ מידיעתו בכל התורה כולה גם בענייני סת"ם, הוא סיפר לרבינו את כל הסיפור, והניח לפניו את המזוזות.
רבינו לקח מזוזה אחת בדק אותה היטב, ולאחר מכן אמר שהוא רוצה לדבר עם הסופר שכתב את המזוזות הללו. כשהסופר הגיע החל רבינו לשוחח עמו בעדינות על דרך כתיבתו, ובתוך הדברים סיפר הסופר בהתלהבות לרבינו שלפני שהוא כותב כל שם ה' הוא טובל במקווה.
שאל אותו רבינו ואיך אתה עושה את זה, זה הרי טירחא גדולה מאד?
נענה הסופר ואמר שהוא משאיר את מקום השמות פנוי בכל מזוזה שכותב, ואז הולך לטבול, וכותב אח"כ את כל השמות ביחד, דבר שפוסל את המזוזות לגמרי מצד ההלכה של שלא כסדרן (עי' שו"ע או"ח סי' ל"ב סעי' כ"ב).
רבינו כ"כ הזדעזע, שהוא החל לבכות שעות ארוכות איך שיהודים נכשלו בתפילין ומזוזות פסולים למהדרין. הוא ציווה לאותו סופר להודיע לכל מי שרכש ממנו סת"ם, שזה פסול לגמרי ויקנה מהם חזרה כל מה שמכר.
לאחר מכן סיפר רבינו שהצליח לגלות זאת, משום שכשבדק היטב שם לב שהדיו של השמות בא' המזוזות נראו במעט יותר מבריקים משאר המזוזה, הוא הבין שבוודאי נגמר לו הדיו וכתב אותם במיוחד בדיו החדש, וע"כ קרא לסופר וחקר אותו בעדינות לפשר הדבר וכך בסייעתא דשמיא נגלה הפסול רח"ל.
חרדת הקודש
יראת השמים של רבינו היתה נראית בכל צעד ושעל, ובפרט היה ניכר הדבר בעת שיעוריו איך הזכיר רבינו בסילודין את שמות חז"ל.
אווירת קדושה היתה שוררת בשיעור, בעת שהיה רבינו מזכיר את דברי הפוסקים ואומר במתק לשונו "עומדים לנגד עיניו דברי אדוננו הטורי זהב", "צריכים אנו לעיין בדברי אדוננו הפרי מגדים", וכך זה היה חוזר על עצמו בכל פעם שהיה מזכיר את אחד מהפוסקים, ראו בחוש באיזו חרדת קודש צריך ללמוד.
וכך גם ראו כל המתפללים בבית המדרש, באיזו חרדת קודש צריך לגשת לספר תורה, באיזו חרדת קודש נוגעים בסידור. עד כדי כך שסיפר בנו בכורו הגאון רבי חיים מאיר וואזנר שליט"א, שבשבועות האחרונים כשהיה רבינו מוטל על ערש דוי, אי אפשר היה לדבר עמו, ולא היתה אפשרות לדעת האם הוא ער למתרחש סביבו, אבל בכל יום בעת שהניחו לו תפילין הוא היה מנשק את התפילין, כי פה קדוש כמוהו היה נמשך מאליו לדברים שבקדושה.
הנה דוגמא מגודל לימודו באימה ויראה ופחדו של רבינו כלפי הראשונים, כמלאכים. סיפר תלמידו הרה"ג רבי חיים ליברמן שליט"א, מידי יום ו' היינו יושבים סביב שולחנו ונבחנים על הנלמד במשך השבוע, פעם לא זכר א' הבחורים משהו מדברי א' מבעלי התוס' זי"ע ופלט בפיו "נו וואס זאגט ער נאן דארט"… (נו מה הוא אומר שם) והיה משתמע מעין זלזול וקלות דעת ח"ו הגם שלא בכוונה.
מיד הזדעזע רבינו בזעזוע נורא ושעה ארוכה האריך כמה יש לפחד באימה ברתת ובזיע ולהיות נזהר כשמזכירים שמו של א' הראשונים, ובפרט בעלי התוס' הק' שרק בהזכרת שמם כבר יש להתעטף בחיל ורעדה.
בשנה אחת התקיים 'פורים שפיל' בישיבה, והיה בדברי מאן דהוא זלזול בגדולי ישראל או בדבר שבקדושה, רבינו התרעם מאד ומחה על כך רבות.
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א (חשוקי חמד בבא בתרא עמ' ס"ג) סיפר בשם רבינו על ב' תלמידים שבאו להתקבל אצל רבינו החתם סופר לישיבתו בתחילת זמן החורף, והחת"ס אמר שאחד מהם יקבל, ואת השני לא יקבל, התלמיד שהיתה לו הזכות להתקבל, סירב לעזוב את חברו לבד וגם הוא לא התקבל. והתפרסם בסוף ימיו כגאון מובהק, אולם כל ימיו הצטער על שלא נתקבל.
וכאשר שאלו בני הבית את החת"ס, מדוע הפלה בין התלמידים, השיב ואמר: לאחר חג הסוכות הבחנתי בשני התלמידים שהלכו מביתם לבית המדרש, ולפניהם היה מושלך סכך שהורידו מהסוכות אחר החג, האחד מהם עקף מסביב לסכך כדי לא לדרוך עליו, והשני פסע ועבר על גביו ואותו לא רציתי לקבל לישיבתי. – בסיפור זה רצה רבינו להמחיש ולהבהיר עד כמה יש להיזהר בכבוד כל דבר השייך לקדושה.
להורות את דבר ה'
העובדה שמרן היה הפוסק בה"א הידיעה הלוא היא ידועה ומפורסמת, אבל מה שחשוב להדגיש הוא, אמר נכדו, הרה"ג ר' נפתלי צבי וייס שליט"א, שתמיד ראו עליו שהדרך שבה הוא עושה זאת היא מתוך התבטלות לנותן התורה, מתוך הכרה שמדובר, ב'דבר ה' זו הלכה', מתוך יראת שמים וחסידות, הוא פסק הלכות והורה הוראות מתוך הכרה ומתוך תחושה שניתנה לו זכות מיוחדת מן השמים, להורות את דבר ה' לעם ה'. לכן כל אימת שהיה עליו להכריע בשאלה, היה מתרגש מחדש.
נושא זה של פסקי ההלכה, להורות את דבר ה', היה נקודת נפשו הגדולה. פעם אמר לי שבפסיקת הלכה הוא רואה לנגד עיניו את דברי החתם-סופר על האמור בתורה בפרשת ויקהל אודות בצלאל שעסק במלאכת המשכן: 'וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת… ולחשב… לעשות למלאת…'.
ואחרי כל זה הכתוב מוסיף ואומר: 'ולהורות נתן בלבו'. ללמדנו שגם כאשר יש את כל השלימות והשיעור קומה של המוחין, 'בחכמה, בתבונה ובדעת', ועוד כישרונות של לחשוב ולעשות, הרי כדי 'להורות' עדיין צריך סייעתא דשמיא של 'נתן בלבו', משהו מיוחד שיכוון את הפוסק אל האמת.
[מתוך 'ולא שבט הלוי בלבד']