יעקב א. לוסטיגמן
"קַח לְךָ֙ אֶת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָֽמַכְתָּ֥ אֶת יָֽדְךָ֖ עָלָֽיו" (במדבר כ"ז, י"ח)
וברש"י הק': איש אשר רוח בו: שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.
אחת התכונות הבסיסיות שכל מנהיג צריך להצטייד בהן, היא היכולת להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. על אחת כמה וכמה כאשר במנהיג רוחני עסקינן, אשר עליו לעמוד על המשמר ולהורות את העם את דרך ה'. לכבדם ולחנכם, שילכו במסלול שהתווה להם, גם בחדרי חדרים באין רואה ובאין יודע, לבד ממלכו של עולם, בוחן הלבבות המשגיח על ברואיו תדיר בעינא פקיחא.
מסופר על יהודי שהגיע פעם לרבו, ה'בית ישראל' מגור זצלה"ה, ובידו פיתקא בה רשומים היו שמו ושם אמו, בתוספת בקשה שיזכה למידה גדושה והגונה של יראת שמים.
נתן בו הרבי מבט חודר והשיב על בקשתו: "אכן פעלתי בשמים שתזכה ותתמלא שאיפתך, וגם בשמים מסכימים על כך ואוצר גדול של יראת שמים עומד מוכן ומזומן כדי לשרות בתוכך".
נהרו פניו של היהודי בשמחה גדולה, אך הרבי המשיך: "כעת, כל שנותר לך לעשות כדי לקבל את אותו אוצר המוכן בזבולו של הקב"ה, הוא רק לרצות שאכן תשרה בך יראת שמים…"
אמנם, מידה זו נחוצה היא לא רק כדי לקדם את תלמידיו ושומעי לקחו של הצדיק במעלות העולות בית ק-ל, אלא גם לזהות מראש היכן עלולים מעשיו ופעולותיו של הרב, להתפרש באופן לא נכון על ידי זולתו.
וכך מסופר על הגאון רבי יהודה צדקה, שהיה עמל לילות כימים בתורה הקדושה, וכדי לספק מעט את צרכי הגוף, היה נוהג לעלות על יצועו בשעות הצהרים, לשנת עראי קצרה ומרעננת, שהחזירה לו את כוחותיו ואפשרה לו לשוב לתלמודו וליגיעת התורה עליה הורגל מנעוריו.
באחד הימים נזדמן לבית הרב בעל מלאכה, שעסק בתחזוקת הבית בשעות הצהרים. באותו היום, מנע הר"י צדקה שנה מעפעפיו, ולא נח את מנוחת הצהריים בה היה רגיל בכל יום בהסבירו: "חוששני שאותו בעל מלאכה יהרהר בגנותם של תלמידי חכמים, וישא קל וחומר בעצמו שאם הוא, שעובד בעבודה פיזית קשה ומייגעת יכול לעבוד משך כל שעות היום ברצף, מדוע לא יוכלו גם הרבנים החובשים את ספסלי בית המדרש לעשות זאת, וכיצד יכולים הם להרשות לעצמם לישון בשעת צהרים, בעוד רוב הבריות עמלים לפרנסתם בשעות אלו. מוטב לי שאהיה עייף מעט, ולא אחלל שם שמים, שכן אין בעל המלאכה הזה יודע את סדר יומי, ואת מספר השעות שאני מרשה לעצמי לישון בשעות הלילה…"
***
הרה"ק רבי אורי מסטרעליסק, היה מגדולי התלמידים של רבותינו הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק זצוק"ל, הרבי ר' שלמה מקרלין זצוק"ל, והרבי ר' יעקב יוסף מפולנאה הנודע בכינויו "רב ייב"י". דרכו בקודש היתה לעבוד את ה' מתוך התלהבות גדולה, ולא היו כל חפצי והבלי העולם הזה שווים בעיניו כלום. את חייו חי בעניות מופלגת.
מסופר עליו על השרף מסטרעליסק, שבצעירותו ראו חבריו כי מצבו הכלכלי בכי רע הוא, וניסו לסייע לו, אך הוא השיב להם שפרנסתו מצויה לו די צרכו, ואין הוא זקוק למתנת בשר ודם חלילה. "וכיצד מתפרנס מר?" שאלוהו החברים, "בביתי שתי 'קיען', השיב להם, "ובאמצעותן אני מתפרנס כל צרכי". הם סברו כי כוונתו לשתי פרות שיש לו בחצרו, שאותן חולבים בני ביתו דבר יום ביומו, ומוכרים לאחרים.
לימים ביקרו כמה מהחברים בביתו של השרף, ונוכחו לדעת כי העוני והדלות השוררים בו גדולים משחשבו קודם לכן, ולא זו בלבד, אלא שאף לא פרה אחת היתה לו לרבי.
"הכיצד הוליך אותנו הרבי שולל?" שאלוהו בתמיהה גדולה, "והרי אין לרבי בביתו אפילו לא "קי" (פרה) אחת".
בת שחוק עלתה על פניו של השרף: "פרות? מה לי ולגידול בהמות? כוונתי היתה לא לשני "קיען", כמו שחשבתם ששמעתם, אלא לשני "כיען", מלשון כי, האחד הוא "כי בו ישמח ליבנו", והאחר הוא "כי בשם קדשו בטחנו…"
ואכן, אותה עניות מופלגת בה נהג רבי אורי בעצמו, נהגו בה גם חסידיו, ונודעו תלמידיו של השרף כעניים מרודים שאין בידם פרוטה לפורטה.
וכך סופר גם על אחד מחסידיו שכל ימיו היה עני מרוד, ולו שש בנות שבגרו והגיעו לפרקן, אך כסף לנדוניה אין, ובלא נדוניה, גם חתנים תלמידי חכמים לא יכול היה למצוא.
היתה זוגתו של אותו חסיד מצערת אותו על כך ומתארת לפניו את גודל סבלה וצערן של הבנות, והחסיד היה מתמלא צער על מצבן אך לא הצליח לגייס אפילו לא סכום התחלתי לשלם את דמי השדכנות.
בכל פעם כשנסע לפקוד את בית רבו, היתה היהודייה מדברת על לבו של בעלה שיבקש את ברכתו של הרבי, ובטוחה היא שאך יצא הדבר מפיו וכבר יהיה בידיהם הסכום הדרוש להשאת הבנות בסייעתא דשמיא, והחסיד אכן קיבל על עצמו לתנות את צער משפחתו בפני השרף, אך בבואו לסטרעליסק היה שוכח מכל ענייניו הגשמיים, ורק בשובו לביתו נזכר ששכח למלא את השליחות שהטילה עליו זוגתו.
ראתה הרעיה כי באו מים עד נפש, ופעם הבאה בה יצא בעלה לבית רבו, הודיעה לו חד משמעית כי אם לא יבקש את ברכת קודשו בעניין הפרנסה, דלת הבית תישאר נעולה בפניו כשישוב מבית הרבי, ויהיה עליו לחפש לעצמו מקום אחר להתגורר בו.
הפעם הבין החסיד כי כלתה אליו הרעה, ולאורך כל הדרך לא הסיח דעתו מהשליחות החשובה שעליו למלא, ואכן עם כניסתו לבית רבו, על אף שהיה הדבר בשעת בוקר מוקדמת ולפני שהתפללו שחרית, פנה אליו וסיפר לפניו את הקורות אותו, ואת ההבטחה שהבטיח לרעייתו שיבקש את ברכת הרבי, מתוך ידיעה שאם לא ישוב כשהוא מצויד בברכה, אחת דינו לכתוב גט שילוחין לאשת נעוריו.
חייך הרבי חיוך צופן סוד, והשיב לחסידו: "אין בכך כל בעיה. ניגשים אנו זה עתה להתפלל תפילת שחרית, כל שעליך לעשות הוא לכוון על הישועה לה אתה זקוק בנושא הפרנסה, בעת שתאמר את שירת הים, והישועה כבר תבוא במהרה…"
שמח החסיד על דברי הרבי כמוצא שלל רב, ופנה להתפלל שחרית בהתלהבות ובקול גדול, כדרכם של חסידי סטרעליסק, שהיתה תפילתם אש להבה מלווה בקולות וברקים ויש שיאמרו שאף עשן כבד היתמר מבית מדרשם בעת שהתפללו.
אחר התפילה סימן השרף לאותו החסיד שיואיל לגשת אליו ושאלו: "נו, האם כיוונת בתפילתך על נושא הפרנסה?"
בהלה נפלה על החסיד שניכר עליו כי זה עתה נחת ממסע מטלטל בעולמות העליונים ושנושא הפרנסה נשכח מלבו כאילו לא הציק לו מעולם: "הכיצד, רבי", השיב בהצטדקות, "כיצד אפשר בכלל לחשוב על פרנסה, בעת שאומרים 'שירת הים'?…"
פעם אחת היתה הרבנית, רעייתו של השרף מרת בלומא (בתו של הרה"ק רבי יעקב קאפיל חסיד מתלמידי הבעש"ט הק') מדברת על לבו שיברך את חסידיו בעשירות, ויתפלל עליהם שתהיה פרנסתם מצויה בידיהם ברווח: "אם הרבי רוצה לחיות בעניות ואינו מוצא כל טעם בעולם הגשמי, מדוע גם החסידים צריכים לשלם על כך את המחיר?" תהתה באוזניו.
אך השרף השיב לה מיניה וביה: "מה את רוצה ממני, הרי הם עצמם אינם רואים בכך כל תועלת, ואינם שואפים להתפרנס ברווח".
כדי להוכיח את דבריו נכנס הרבי לבית המדרש, ופנה לתלמידיו שהגו בתורה באותה שעה, ושאל אותם בזה אחר זה: "רצונך שאברך אותך בעשירות?", והתלמידים כולם השיבו כל אחד בתורו בשלילה, טוב להם במצבם הנוכחי, ואין הם רוצים להתמודד עם ניסיון העושר. רק אחד מהחסידים השיב כי הוא עצמו אומנם אינו רואה כל רע במצבו הנוכחי, אך רעייתו רוצה מאוד שיהיה עשיר, ובתוך זמן קצר אכן נתעשר אותו חסיד בעשירות גדולה, ויהי לפלא.