"ואחר כן ישיב אל לבו ויסתכל בתועלת אברי גופו ואופני תקנתו בכל אחד מהם, הידים לקחת ולתת והרגלים ללכת…" (שער הבחינה פרק ה')
מדוע תינוק אינו יכול ללכת כבר מיומו הראשון, בעוד שאר בעלי החיים עומדים על רגליהם כבר כמעט מרגע לידתם? הסבר מענין כותב על כך במדרש תלפיות:
"ראה חסדו וחמלתו יתברך על האדם, שאינו נותן כח לתינוק ברגליו כדי שיוכל לעמוד על עומדו מיד ולהלוך ברגליו, כשם שנותן כח בשאר איבריו, אלא בא הכוח להם אחר היניקה שנה או שנתיים – משום דעיר פרא אדם יוולד, ואם יהלוך מיד, כיוון שאין בו דעת כלל יפיל עצמו באחד הפחתים או באש, כי מי יוכל לשומרם תמיד בלי העלמת עין ממנו. משא"כ אחר שנתגדל שנה או שנתיים שכבר הורגל קצת בראייה ממקריות הזמן ויש בו קצת מהדעת, על ידי שבזמן היניקה מרגילים להפחידו.
"ולכן צריך האדם להכיר החסד שעשה עמו הקב"ה למנוע ההליכה ממנו בעת שנולד, כדי שלא יגיע לו נזק כמדובר, ולרוץ ברגליו בעשיית המצוות… ועל זה כיוון התנא להזהיר ולומר הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה… לשלם לו על החסד שעשה עמך בענין הרגלים, היפך הרשעים דמשלמים רעה תחת טובה כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם ואין מכירים בחסדו יתברך שהביאם לכלל ריצה על היותו שומרים מעת שיצאו לאוויר העולם למנוע מהם ההליכה כמדובר…"