ההלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי בחפץ חיים (הלכות רכילות כלל ה סעיפים א-ב) עוסקות באיסור קבלת רכילות.
בביאורים ומוספים של 'דרשו' מובאת חקירה של האחרונים לגבי איסור זה: האם השומע עובר על איסור הקבלה רק בפעם הראשונה כאשר הוא שומע את הדברים ומקבלם בלבו? או שמא בכל רגע ורגע שהוא מאמין לסיפור הדברים הוא עובר על האיסור. הסברא לצד זה היא, משום שהאיסור נלמד מהפסוק 'לא תשא שמע שוא', ואם כן יש מקום לומר שבכל רגע שהשומע מאמין לשמועת השוא הוא עובר על האיסור.
לחקירה זו ישנה גם משמעות מעשית להלכה: מי ששמע לשון הרע בקטנותו והגדיל, או גוי ששמע לשון הרע על ישראל והתגייר – אם ננקוט כפי הצד הראשון שהאיסור הוא על שעת שמיעת הדברים וקבלתם בפעם הראשונה, אין הוא עובר עכשיו על האיסור, אך לפי הצד השני שהאיסור הוא בכל רגע ורגע שממשיך להאמין לדברים, נמצא שגם עתה הוא עובר על איסור זה עד שיסיר את הדברים בלבו.
את צדדי החקירה מביא הגאון רבי ראובן גרוזובסקי זצ"ל, חתנו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעל 'ברכת שמואל' – וכותב שחמיו הכריע שעובר רק פעם אחת, כמו ב'לא תגזול' שעיקר האיסור הוא מעשה הגזילה ואינו עובר על כל רגע שמחזיק את הגזילה ברשותו. מאידך, הגאון רבי הלל זקס זצ"ל כתב, שבכל רגע שמאמין לדברים וקובעם בלבו, עובר [ומבואר מדבריו שם שדעתו שהאיסור בקבלת לשון הרע אינו בשמיעה ובקבלה עצמה, אלא ב'נשיאת שמע שוא', דהיינו שעל ידי השמיעה הוא נושא בלבו שמע שוא]. והגר"ח קנייבסקי כתב שהיא עבירה אחת מתמשכת.
ויש שרצו להוכיח כצד זה מדברי החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ו סעיף יב), שהשב בתשובה על איסור קבלת לשון הרע חייב להוציא את הדברים מלבו. ולכאורה משמע מכך שהאיסור הוא איסור מתמשך, ועל כן כששב בתשובה צריך להפסיק את עשיית האיסור.