בזמן מלחמת ששת הימים למדתי בכולל של ישיבת מאה שערים שהיה קרוב לבית אאמו"ר זצ"ל. כשנשמעה האזעקה הראשונה שבישרה את פרוץ המלחמה, חיפשתי לעצמי מקום מקלט סמוך, עליתי לבית הוריי, ויחד רצנו להסתתר, הייתי היחיד ששהיתי עם אאמו"ר אז. הייתה זו דירה בקומה תחתונה, ושם הסתתרנו בחדר פנימי.
הלילה הראשון של המלחמה היה קשה ביותר. ליל זוועה של פחדים נוראים. הלגיון הירדני הפגיז את ירושלים בפגזים ופצצות שהתעופפו לכל עבר ללא הבחנה. בתים נהרסו ואנשים נהרגו. בשכונת מאה שערים שם שהינו, התגבר הפחד ביותר. קולות וברקים נשמעו מכל עבר שהחרידו את התושבים. כל פגז שנפל הרעיד את האוויר והשליט פחד עצום. קול הנפילה נשמע כ"כ בבירור עד שיכולנו לשער באיזה רחוב נפל הפגז והיכן פגע. אנשים חשבו שזה הסוף.
דממה מתוחה שררה בחדר, אין לתאר את הפחד הנורא. כל אחד התייחד עם עצמו. החרדה שיתקה את כולם ומנעה כל אפשרות של ריכוז ויישוב הדעת מינימליים. היו כאלו שמלמלו פרקי תהלים, אחרים עסקו בווידוי ובחשבון הנפש. רוב יושבי המקלט היו משותקים מרוב אימה.
לפתע פנה אלי אאמו"ר ואומר לי: משה, איך האב א תירוץ אויף א שווערער רמב"ם – יש לי תירוץ על רמב"ם קשה. מדובר היה ברמב"ם העוסק בדיני ממונות. אאמו"ר החל לומר בפני את דברי הרמב"ם, הסביר לי את הקושיה שכולם מקשים עליו ואת התירוץ המחודש שעלה זה עתה במוחו. ותוך כדי דבריו ברמב"ם אני שומע פיצוצים עזים ומחרידים, והוא המשיך בחידושיו כאילו לא אירע דבר. האמת היא שלא הבנתי מילה ממה שאמר לי, לא הייתי מסוגל להתרכז לרגע, הפחד שיתק אותי, ואף אם רציתי לשמוע הדי הפיצוצים העזים מנעו ממני. לא הבנתי איך שייך בכלל לחשוב ביישוב דעת כזה על רמב"ם, כשפחד מוות שורר לנגדנו. אולם אאמו"ר היה רגוע לגמרי, מוחו פעל בריכוז מלא כאילו הוא יושב על הסטנדר בביהמ"ד ולומד כימים כתיקונם. התמדתו הייתה כה חזקה, עד שהד הפגזים הנורא לא הגיע לאוזניו ולא פגע בריכוזו כלל.
זכורני איך שאנשים עמדו משתוממים לראות את המחזה מופלא, כאשר אאמו"ר רכון על הגמ' בעומק העיון וכאילו דבר לא אירע.
משנמשכה המלחמה נאלצנו ללכת לשהות במקלט הציבורי שהיה ליד ביהמ"ד ברסלב בשכונה, כשנכנסנו למקלט שררה שם אפילה, עד שהביאו לאאמו"ר נרות וכך ישב ולמד לאורן בהתמדה פלאית. וגם כאן היה נראה כאילו המלחמה אינו נוגעת אליו. בעיצומה של המלחמה הוחלט ע"י השוטרים על האפלה, ואף בתוך המקלט אסור היה להדליק אור. כיוון שכך ישב ולמד אאמו"ר בע"פ מתוך זיכרונו בקול ובנעימה כדרכו תמיד. זכורני כי אחת הנשים הוכרחה אז להדליק גפרור לרגע קצר כדי ליתן לתינוקה הקט בקבוק לאכילתו, ואז זינק אאמו"ר כשיכור הצמא ליין לראות מילה מסוימת בתוספות בו עסק אז.
הגרי"מ שכטר שליט"א שגם שהה אז במקלט, סיפר לי שהוא עמד אז והתפלא על ההתמדה הנוראה של אאמו"ר. היה זה כאשר התכוננו לתפילת ותיקין ונשארו עוד שתי דקות לתחילת התפילה, מיד לקח אאמו"ר גמ' וניגש לדברי התוס' בהתמדה וביישוב הדעת כאילו הוא יושב בביתו כרגיל.
אגב, סיפורים מעין אלו על התמדתו מסופרים גם בתקופת מלחמת השחרור, כאשר אאמו"ר לא עניין אותו כלל מכל החדשות והנעשה בחוץ. אחת מאחיותיי ע"ה סיפרה, שבתקופת המלחמה עברה פעם ליד קיוסק במאה שערים והייתה צריכה לקנות משהו. בעל הקיוסק שמע שהיא בתו של הרב אלישיב, פנה ואמר לה: דעי לך, בימי המלחמה העוברים עלינו עתה אין כמעט מי מהתושבים שאינו נעצר להעיף מבט קל על החדשות. האדם היחיד שאינו נעצר להעיף מבט קל על החדשות ולו לרגע אחד, הוא אבא שלך. עושה רושם שחבל לו על כל רגע…
(בשיחה עם הרב יעקב הייזלר 'המבשר תורני' מטו"מ תשע"ג)