רבינו זצ"ל היה רגיל להביא את דברי רש"י (תחילת פרשת ויצא): "ואלוקי יצחק" – "אע"פ שלא מצינו שייחד הקב"ה שמו על הצדיקים בחייהם, כאן ייחד שמו על יצחק, לפי שכהו עיניו וכלוא בבית ויצר הרע פסק ממנו". אמר רבינו זצ"ל: רואים ברש"י שלא מספיק שזה יצחק אבינו, ולא מספיק שהיה זקן יותר ממאה שנה, ולא מספיק שהיה סומא – אלא צריך שיהיה כלוא בביתו, ורק אז בטל ממנו יצר הרע, אבל אם יוצאים לרחוב עדיין יש פחד מהיצר הרע.
צורת הילוכו של רבינו זצ"ל ברחובה של עיר היתה תמיד זהה: ראש מושפל כלפי מטה, עיניים שפופות, פיו ממלמלות – כאמצעי שמירה על עיניו הטהורות. כשבא למקום שיש יותר מדי אנשים, היה אוחז בתלמידיו ונדחק לצד הדרך, והיה שומר את עיניו להפליא.
כשהרבנית ע"ה היתה חולה היתה צריכה עובדת זרה בבית, מצב שהתמשך למעלה משלוש שנים. כשהרבנית נפטרה אמרו לרבינו זצ"ל שניתן כבר להוציא את העובדת. אמר להם רבינו זצ"ל שאף פעם לא ראה אותה וכלל לא יודע איך היא נראית! ואף שהסתובבה בתוך הארבע אמות שלו שלוש שנים, אף פעם לא ראה אותה.
סיפר לי הבן, הרה"ג בנימין גפן שליט"א, בנה של הרבנית שתחי', שהלך אתו בבין הזמנים לנתניה וירדו לים, והיה קשה לרבינו זצ"ל לעלות חזרה, אז הוא הזמין טרקטורון מאיחוד הצלה שיעלה את רבינו חזרה למעלה. כשהגיע למעלה היה רבינו נסער ברוחו, מדוע הוא נסע לכיוון שיכלו לראות את החוף המעורב, ואף שסגר את עיניו אבל הרי איכא דרכא אחרינא, ועשה חשבון הנפש מדוע הקב"ה הביא אותו לידי כך, וכמה ימים נפשו היתה עגומה עליו. למחרת ביקש שיסעו מהכיוון השני, ובכל זאת רבינו סגר את העיניים מתחילת הנסיעה עד סופה.
(אוסף גליונות בהר תשע"ח)