הרב אברהם פוקס
"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך", ומפרש רש"י: להנאתך ולטובתך וכו'.
יש מפרשים שדברים אלו נאמרו בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים', שכל הליכתו של אדם בכל אשר יפנה – כשמעשיו על פי התורה ודרכה היא דרכו – היא בעצם להנאתו, לתועלתו, וגם אם כעת הוא לא מרגיש בזאת, זה לטובתו, כלומר, שההנאה והטובה שתצמח מכך היא לטובתו, וזה שכעת הוא לא מרגיש כך, זהו גם כן 'לטובתך'.
ר' אריה לייב הוא אחד מהאנשים הכי עסוקים במזרח התיכון. היממה מחולקת ומחושבנת אצלו לדקות, ולכן כשהוא נכנס למכוניתו כדי לנסוע לאחת מהשכונות הדרומיות של ירושלים בשעת צהריים עמוסת תחבורה, הוא מפעיל את תוכנת ניווט הכבישים כדי להגיע במהירות האפשרית.
הכל מוכן… והוא יוצא לדרך. הוא מאיץ את מהירות הנסיעה, ומתכנן את המשך שגרת יומו העמוס, תוך שהוא מפנה את מבטו ואוזניו להוראות הנסיעה מ'האדון' שברכב. הוא נהג ותיק עשרות בשנים, כך שהנהיגה אצלו היא כטבע שני והדרך אצה רצה לו.
פתאום הוא תופס את עצמו ואת ההגה בשתי ידיו. רגע, מה אני עושה בבית צפאפה כשאני אמור לנסוע לתלפיות? תוך כדי שהוא מפנה מבט מאשים לאותו אדון מרובע שממוגנט לו בחזית הרכב סמוך לשמשה הקדמית, שמצדו ממשיך לירות את הוראותיו בשטף רב כאילו הם בנסיעה שְׁלֵוָה ורגועה בכביש הבקעה האין סופי בעיצומם של ימי בין הזמנים.
הסמטאות הצרות והעיקולים החדים החזירו אותו בבת אחת לקרקע המציאות. הוא אוחז בהגה בכח כדי לבצע עיקול חד נוסף ולהיזהר על אחד מזקני הכפר ההולך על משענתו באמצע הכביש, משל הכביש עבר לו ולכל חמולתו ב'קושאן' (שטר זכויות קרקעי) מהמלך עבדאללה הראשון.
ר' אריה לייב, שמשאו ומתנו עם אנשים רבים וכל חייו הם זיכוי הרבים, מתחיל לְהַפֵּךְ בזכותה של תוכנת הניווט. מסתבר, הוא חושב לעצמו, שדרך המלך פקוקה ועמוסה לעייפה ולכן נשלחתי הנה כדי לחסוך את אותם פקקים ולהגיע במהרה ליעדי. לרגע עולה מחשבת זדון בלבו: איך הדרך שם פקוקה? האם לפוקקים אין אותו 'אדון' שיגלה זאת לאוזנם ועיניהם? מחשבה נוספת, טורדנית ומדאיגה עולה בלבו: הם יודעים שיש פקק, אבל הם העדיפו אותו מאשר את משעולי השכונה ותושביה… ורק הוא, החכם, הגבור, בחר להישמע להוראות ההם…
הוא מסתכל לימינו ולשמאלו, הרחוב ריק מאדם וממכוניות, חניה בשפע רב, מה שלא מצוי במחוזותינו העמוסים. הכביש מתחיל להתרחב, הוא מבין שהוא בפאתי השכונה סמוך ונראה למקום יעדו, כך גם אומר ה'אדון'.
עוד סיבוב קל, והנה הוא בפיתחה של החנות שבֶּשלה הסער הגדול והנסיעה העקלקלה. ר' אריה לייב נושם אנחת רווחה, אך רק לרגע קט. כל מקום שהוא מפנה את מבטו, הוא לא מוצא ולו חניה קטנטונת וצמודה, משל היום זה יום חלוקת מוצרים חינם. הוא מנסה כאן מנסה שם, כלום. והזמן, אוי הזמן, לא עוצר וממשיך כאילו להתגרות בו. רצית להרוויח זמן, אה?
ואז הוא נזכר ומחייך, תוך שהוא מביט מבט מפויס והכרת תודה ל'אדון המרובע' שמשום מה השתתק לו ברגעים האחרונים, משל הרגיש וחש באשמה שהיתה באויר כלפיו. הוא מסובב את רכבו לכיוון ממנו הגיע, חוזר לפאתי שכונת בית צפפה, לרחוב האחרון שצמוד ממש לחנות שנזקק לה, ומחנה שם את רכבו בנחת וברווח.
'הגעת ליעד', התעורר לפתע 'ההוא'. ר' אריה לייב מחייך ויוצא מרכבו. בחמשת שניות ההליכה מרכבו לחנוּת, הוא הספיק לחשוב רק על הפסוק בתהילים "מה' מצעדי גבר כוננו".
תודה רבה הדרשות וכל התוכן מעניין מאוד תבורכו משמיים