זמני תפילת מנחה וערבית
* עיקר זמן תפילת מנחה לכתחילה הוא בזמן 'מנחה קטנה'. ורבים מגדולי ישראל נהגו להתפלל דרך קבע בזמן 'מנחה גדולה', וכך המנהג במקומות רבים.
* בזמן שבין חצות היום לזמן 'מנחה גדולה' אסור להתפלל מנחה, ואף ראוי שלא לומר אז 'אשרי' שלפני התפילה. ומי שטעה והתפלל בזמן זה – נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובתו.
* לדעת רבי יהודה – זמן תפילת מנחה הוא עד 'פלג המנחה', ואז מתחיל זמן תפילת ערבית. ולדעת חכמים – זמן מנחה הוא עד לסוף היום, וזמן ערבית הוא מתחילת הלילה.
* הנוהג להתפלל ערבית לפני השקיעה, מפלג המנחה ואילך, יתפלל מנחה תמיד לפני פלג המנחה, ואף אם בדעתו להתפלל באותו היום ערבית אחר צאת הכוכבים.
* את תפילת מנחה צריך לסיים לפני תחילת השקיעה, שהיא כאשר גוף השמש אינו נראה עוד, וחובה זו דוחה את חובת התפילה בציבור.
* ציבור המתפללים מנחה לאחר פלג המנחה אשר קשה לקבצם שנית לתפילת ערבית – יש אומרים שמותר להם להתפלל ערבית סמוך למנחה; ויש שכתב שאין לנהוג כן.
* מנהג ישראל מימות עולם לומר 'אשרי' לפני תפילת מנחה, כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. ואם הגיע לבית הכנסת כאשר הציבור כבר נעמדים לתפילה – ידלג על אשרי.
עיסוקים שונים לפני תפילת מנחה
* אם התחיל לאחר הזמן הסמוך לזמן 'מנחה קטנה' את אחד מהעיסוקים האסורים – לדעת השולחן ערוך, צריך להפסיק בהגיע זמן מנחה קטנה; ולמנהג בני אשכנז – אינו צריך להפסיק את עיסוקו אלא בכדי שיישאר זמן להתפלל מבעוד יום, למעֵט סעודה גדולה, שיש בה חשש לשכרות – שאף אם החלה לפני חצות – אם משעֵר שהיא תמשך עד לסוף היום, יפסיק בהגיע זמן מנחה קטנה.
* כאמור, אחד העיסוקים האסורים לפני תפילת מנחה, הוא – אכילת סעודה. הסעודה האסורה היא – אכילת פת או עוגה בכמוּת של יותר מ'כביצה', או תבשיל דגן בצורה של 'קביעות' לאכילה.
זמן קריאת שמע של ערבית
* מצות קריאת שמע של ערבית נאמרה בתורה בלשון: "ודברת בם… ובשכבך", כלומר, בזמן שכיבה, שהוא הלילה. והסימן לְבוֹא הלילה הוא הֵראוּת שלושה כוכבים בינוניים שלעולם אינם נראים ביום.
* מנהג רבים לקרוא קריאת שמע של ערבית עם ברכותיה החל מ־20 דקות לאחר שקיעת החמה. ויש שנוהגים להתפלל 30 דקות לאחר השקיעה. ויש המאחרים יותר, עד כ־45 דקות.
נטילת ידיים לתפילה
* התפילה נחשבת כקרבן, ובדומה לחובתם של הכהנים לקדש ידיים ורגליים מן הכיור לפני הקרבת הקרבנות, כך תיקנו חכמינו ז"ל ליטול ידיים לפני כל תפילה, ואף כשידוע שהן נקיות.
* מי שנטל את ידיו לתפילה אחת, ונותר בבית הכנסת או שלא הסיח את דעתו מנקיון ידיו עד לתפילה הסמוכה לה, כגון בשחרית ובמוסף, או במנחה ובערבית – אינו צריך ליטול ידיו לתפילה השניה.
* מי שיש 'הפסקת מים' באזור שנמצא בו, וחפץ להתפלל – עליו ללכת עד מרחק של 'מיל' למקום שידוע בוודאות כי יש בו מים.