תוספת מים ביין ובמיץ ענבים
* יין ש'מזגוהו' במים, דהיינו שעֵרבו בו מים – ברכתו 'הגפן', כל עוד טעמו וריחו כשל יין, ובתנאי שכמות המים שעֵרבו בו היא ביחס המקובל באותו המקום למזיגת יין.
* בדורות האחרונים נחלש טעם היין, והפוסקים נחלקו בנוגע לכמות המים שניתן להוסיף: יש שכתבו כי אף כשהיין מהווה רוב בתערובת, יתכן שאין די בכך; יש שכתבו, שניתן להוסיף עד שהמים יהוו שליש מהתערובת; ויש שכתבו כי די בכך שהיין מהווה רוב בתערובת.
* מיץ ענבים – נחלקו הפוסקים אם ניתן 'למוזגו' במים.
ברכה על מים
* ברוב המאכלים והמשקאות, קיימת תמיד הנאת החיך והגרון, ולכן יש לברך עליהם גם כשאינו רעב או צמא, אולם, המים – אין בהם טעם, ולכן אין לברך עליהם אלא כשמרווה בהם את צמאונו.
* השותה מים רק לשם סיוע בבליעת מאכל או תרופה, להפגת מרירות של מאכל מר או תרופה מרה, למניעת כאב ראש, או לשֵׁם לחלוח הגרון בשעת הרצאה – לא יברך.
* משקה 'תֵּה' ללא סוכר – יש אומרים שדינו כמים לעניָן הנ"ל, משום שאין הנאה בשתייתו; ויש אומרים שכל משקה שיש בו טעם כלשהו, ואינו מוגדר כמים, אין דינו כמים.
ברכה על אכילה שלא כדרכה ושלא לשם אכילה
* כל מאכל שאדם אוכל לשם רפואה, חייב לברך עליו, כיון שנהנה בשעת אכילתו כדרך האוכלים. וכן תרופה שמעורב בה חומר מתוק, או שמצופה בחומר מתוק – צריך לברך לפני נטילתה.
* אדם שכופים אותו לאכול נגד רצונו – נחלקו הפוסקים אם מברך, אך אם מדובר באכילת מצוה, יתכן שצריך לברך לכל הדעות, כיון שבתוך תוכו חפץ כל יהודי לקיים את המצוות.
* האוכל מאכל שאפילו מעט ממנו פוגע בבריאותו, כגון מי שיש לו 'אלרגיה' למאכל מסוים, ואף מעט מאד ממנו גורם לו לחולי או אף לסכנה – אסור לו לברך, כיון שעובר עבֵרה באכילתו.
* חולה שמזונו מוחדר באמצעות צינור לקיבתו ('גסטרוטום') – יש אומרים שפטור מברכה, כיון שאין זו דרך אכילה; ויש אומרים שיתכן שחייב בברכה, וכי ראוי שישתדל למצוא מי שיוציאנו בברכה.
ברכת שקדים מסוכרים ומצופים
* בשקדים מסוכרים, הסוכר טפל לשקד, ואין לברך אלא 'העץ'; ואף אם מוצץ תחילה את הסוכר ואחר כך לועס את השקד.
* האוכל שקדים המצופים בשוקולד – אם כוונתו בעיקר לאכילת השקד, יברך 'העץ'; ואם כוונתו בעיקר לציפוי, יש אומרים שיברך 'שהכל'; ויש אומרים שאם נפח השקד גדול משל הציפוי, יברך 'העץ'.
ברכה על פרי חי ומבושל
* פירות, ירקות, ירקות עליים וקטניות, ניתנים לאכילה בצורות שונות: חי, מבושל, מאודֶה, מטוגן, אפוי, כבוש ועוד; ואין לברך עליהם 'העץ' או 'האדמה' אלא בצורה שרוב בני האדם אוכלים אותם.
* על פי האמור: בצל ירוק וחסה, האוכלם חיים מברך 'האדמה', ומבושלים – שהכל; ולעומת זאת – קולרבי, עלי סלרי, פטרוזילה ושמיר, האוכלם חיים מברך 'שהכל', ומבושלים – 'האדמה'.
* דוגמא נוספת על פי האמור: קטניות יבשות, כגון שעועית וחומוס, שהתרככו מעט על ידי השרייה במים, וראויים לאכילה – ברכתם 'שהכל'; ולאחר בישול, קלייה וכדומה – ברכתן 'האדמה'.
כשם שאין להתיר את האסור כך אין לאסור את המותר
מדוע לא ציינתם שמשנה ברורה רעב' בבי' הלכה כתב שאין להחמיריותר מא' על שש
כיון שהגרא מתיר יותר מזה כל עוד שיש טעם
ובספר וזאת הברכה שכשאמרו לסטייפלר שיש מי שמחמיר במיץ ענבים אמר שזה דברין מחודשים ושאסור לומר דברים שכאלו
ובספר החדש שיצא מתלמידו של הגרשז אוייערבאך
שסיפר לו שהיה כתוב בבית הכנסת בשמו שאסור להוסיף מים
ואמר לו אתה יודע שאני בעל שכל איך חשדת אותי בדברי שטות שכאלו
ואם כן אף אם אתם רוצים להביא כדיעה שמוסרים בשם הגרישא
איך העלמתם שזה לא דעת המשנה ברורה ולא הדיעה העיקרית