קדושת בית הכנסת
* אם הקדיש אדם בנין עבור בית כנסת, לא חלה עליו קדושת בית הכנסת עד שישתמשו בו, אולם המקדיש חייב לקיים את דבריו, כיון שהאמירה שיקיים דבַר מצוה נחשבת כנדר.
* אם בנו בית הכנסת מכספי חולין, או שהקדישוּ בניָן בנוי לבית הכנסת – אינו קדוש עד שיתפללו בו פעם אחת. ובדומה לכך, אם ייחדו נרתיק לתפילין, אינו קדוש עד שיכניסו לתוכו את התפילין.
* בניָן בית הכנסת שנמכר או חרב, אסור להשתמש בו, או במקום שבו עמד, לדברים שיש בהם גנאי ניכר וקבוע. ואם הרסו את מבנה בית הכנסת והקימו מבנה אחֵר, מותר.
* אם ייחדו מבנה לבית הכנסת עד לזמן מסוים, לא חלה עליו קדושה, ומותר לאכול ולשתות בו. אולם, במשך הזמן בו הוא משמש כבית כנסת אין לנהוג בו קלות ראש גמורה, כגון שיחה בטֵלה.
* אדם המקיים בביתו מנינים לתפילה, אין המקום נחשב משום כך כבית כנסת, ואין בו קדושה. אולם, אם ניכר מתוך מעשיו שהקדיש את המקום לבית הכנסת – נחשב המקום לבית כנסת.
* העורך בביתו סעודה גדולה, ונזקק לספסלים – רשאי להשתמש בספסלי בית הכנסת, כיון שהמנהג להשתמש בהם לצורך כגון זה, ונחשב הדבר כאילו התנו מראש שיוכלו להשתמש בהם.
מכירת בית כנסת
* בית כנסת מרכזי בעיר גדולה, שכבר לא מתקיימים בו מנינים לתפילה, או שמוכרים אותו לקהילה אחרת וימשיך לתפקד כבית כנסת – מותר למוכרו.
* בית הכנסת שנבנה על ידי עמותה חוקית – חברי העמותה רשאים למוכרו, כיון שבית הכנסת נבנה על דעת שכל החלטה הקשורה בו תוחלט על ידם, וגם יש למעשיהם תוקף על פי חוקי המדינה.
* בעבר, התקיימה בערים רבות מועצה בת שבעה חברים, שנבחרה על ידי נציגי הקהילות בעיר, אשר כל עניני הציבור היו נחתכים על פיה. מועצה זו מכונָה 'שבעה טוֹבֵי העיר'.
* תנאי עיקרי למכירת בית כנסת הוא קיומו של בית כנסת נוסף באזור, שיש בו כדי להכיל ברווח את כל המתפללים בבית הכנסת המיועד למכירה.
* אם אדם הקדיש לבית הכנסת דבר הנושא רווחים על ידי שכירות וכדומה, והתנה שהקרן תהיה קיימת לעולם, רשאים גבאי בית הכנסת למוכרו ולרכוש בתמורתו דבר אחר הנושא רווחים.
* מכירת קרקע שהיתה בה הונאה במחיר – המכירה קיימת ואין צורך להשיב את ההפרש שבין הסכום ששוּלַם לבין המחיר בשוק, למעֵט אם ההפרש הוא חמישים אחוז ויותר.
מכירת חפצי קדוּשה פרטיים
* מי שיש בבעלותו ספר תורה פרטי – יש אומרים שרשאי למוכרו, ולהשתמש בתמורתו לכל מטרה שהיא; ויש אוסרים. והרוכש ספר תורה על מנת למוכרו – רשאי למוכרו לכל הדעות. והיורש ספר תורה – יש אומרים שרשאי למוכרו לכל הדעות, אך יש אומרים שגם לגביו נחלקו אם רשאי למוכרו.
* חפצי קדושה השייכים לאדם פרטי, כגון תפילין ומזוזות – יש אומרים שמותר למוכרם ולהשתמש בתמורתם לכל מטרה שהיא, ויש אומרים שמותר למוכרם רק על מנת לרכוש בתמורתם חפץ שקדושתו חמורה יותר.