וְיָרַד הַגְּבֻל וּמָחָה עַל כֶּתֶף יָם כִּנֶּרֶת קֵדְמָה (במדבר לד, יא-יב)
שמות נוספים להם לים הכינרת ולים המלח. 'ים הכינרת' נקרא 'ים החיים', ואילו 'ים המלח' נקרא 'ים המוות'.
ימה של טבריה זכתה לשם 'ים החיים' משום היותה מקבלת את מימיה מנחלי הגולן והחרמון, ואינה משאירה את המים לעצמה אלא היא מעבירה את המים עד ים המלח. לעומתה, ים המלח, על־אף היותו גדול יותר, נקרא 'ים המוות', כי הוא כמת המקבל ואינו נותן.
כוח הנתינה הוא הכוח המרכזי והחשוב ביותר במהותו של היהודי. עיקר חיותנו וזכות קיומנו הוא ביכולת שלנו לתת ולהעניק לאחרים מעצמנו ומכוחנו, וממתנות הקל שניתנו לנו בחסד ממרומים.
הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל היה מגדיר כל סיפור של עשיית חסד עם הזולת כ'סיפור יהודי'. זו הסיבה, אומר ר' שמשון, ש'הגדה של פסח' נפתחת באמירת 'הא לחמא עניא' ובהזמנת העניים אל שולחננו, כי לפני סיפורו של העם היהודי, יציאתו ממצרים והווייתו לעם, יש לקיים את התנאי המרכזי להיותנו עם נבחר – הזמנת העניים ועשיית חסד עם הנזקקים, כי ה'חיים' הם בזכות הנתינה והקומצים את ידם מלהעניק כמתים ייחשבו.
***
הגאון רבי חיים הלוי מבריסק זצ"ל ידוע היה כבעל חסד גדול מאוד, ביתו היה תמיד פתוח לרווחת העניים והללו הרגישו שם כבני בית לכל דבר. לא פעם קרה שהיה בא למיטתו כדי לנוח קמעה מעמל היום, והיה פוגש שם את אחד העניים שנשכב שם לנוח. הוא כמובן לא העירו ופנה לנוח במקום אחר שמצא.
מסופר, שפעם שאל אחד העניים את רבי חיים אם ידוע לו כמה זמן אפשר להישאר ולהתארח בבית?
"אין לי מושג", ענה לו ר' חיים, "אני כבר נמצא כאן הרבה שנים, ואף אחד לא אמר לי מילה…".
פעם, כאשר באו אל ביתו גבאי העיר הבחינו שבביתו קר מאוד והבית אינו מחומם כלל. הם הבינו כי מחסור בעצי חימום הוא הגורם לכך, ומילאו את מחסן העצים של ר' חיים בעצים שיספיקו לחימום עבור כל תקופת החורף.
לתדהמתם לא חימם ר' חיים את ביתו בעצים אלה, אלא קרא לכל העניים ואמר להם שמי שנזקק לעצים לחימום הבית יכול לקחת מהמחסן שלו, ובתוך כמה ימים לא נשארו שם עצים.
בפעם הבאה כאשר מילאו הגבאים שוב את מחסן העצים הם אמרו לרב ולרבנית: "דעו לכם שעצים אלה הם רכוש הקהילה ואין לכם רשות לתת אותם לאיש, הם נועדו אך ורק כדי לחמם את ביתכם שלכם". כעבור כמה ימים באו הגבאים לבדוק האם ביתו של ר' חיים אכן מחומם. אך גם 'פטנט' זה לא צלח לגבאים, הבית נשאר קר מאוד…
"מדוע אינכם משתמשים בעצים שהבאנו?", שאלו הגבאים את הרבנית, "האם שוב נתתם אותם לעניים? והרי אסרנו עליכם לעשות כך!"…
"לא, לא נתנו אותם לעניים", ענתה הרבנית, "הרב אמר שאין לנו רשות לחלקם לעניים, ולגזל ייחשב לו נעשה כך, אך דווקא משום כך סירב להשתמש עם העצים, כי כל עוד שאין לעניים איך לחמם את ביתם גם ביתנו לא יחומם…".
***
כאשר עלה מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל לארץ־ישראל באנייה שהפליגה מאודסה לטורקיה עלו עמו קבוצה של בני תורה, ולמרות שדאגו מראש לאוכל כשר עבור קבוצת היהודים נמנע הרב מבריסק לטעום מאומה מאוכל זה, וגם על ילדיו אסר לאכול מן המאכלים שבאנייה.
כשהבחין רב החובל שהרב מבריסק אינו טועם מהאוכל ניגש אליו וניסה לברר מדוע נמנע מלאכול? ולאחר דין ודברים שהובנו באמצעות המתורגמן, הבין רב החובל שהרב חושש לאיכות הכשרות ואינו מסתפק בהסדרי הכשרות שנעשו.
רב החובל שחפץ מאוד בטובתו של הרב הציע שהרב ישלח שליח אל בטן האנייה ויוציא מבריכת הדגים דג חי, שכשרותו תיבדק על־ידי הרב. גם ממחסן הירקות ייקח השליח מה שירצה, ולאחר מכן יפנה השליח אל מחסן הכלים וייקח משם כלים חדשים שעדיין לא השתמשו בהם ובהם יבשל את הדג והירקות…
לאחר תהיות ומחשבות רבות הסכים מרן הגרי"ז ואמר: "נו, שיהיה בשביל הילדים!" וביקש מהגר"ש קפלן זצ"ל, שנלווה אליו, שיטפל בענייני האוכל, והזהיר אותו מאוד שידליק בעצמו את האש כדי לא להיכשל בבישול עכו"ם.
הרב קפלן ירד לבטן האנייה ועשה ככל אשר ציווה עליו הרב. והנה, כאשר הבחין רב החובל כי הרב קפלן מכבה את האש ומדליקו מחדש, שאל אותו: "וכי אתה חושש לבישול עכו"ם? הלוא יהודי אנוכי!".
הרב קפלן מיהר לספר לבריסקער רב שרב החובל הינו יהודי. התרגש הרב ואמר: "עכשיו אני מבין…! עד עתה הטרידה אותי מאוד המחשבה על כך שהגוי הזה דואג לילדים שלי… עתה, משנודע לי שהוא יהודי נחה דעתי, כי הרי מידת החסד והמחשבה על הזולת טבועה בכל יהודי…".