הרב ישראל ליוש
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" (א,' א')
אע"פ שמנאן בחייהן בשמותם חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא. רש"י.
מדברי רש"י אנו למדים שהקב"ה מחבב את הכוכבים יותר מכל בריאה אחרת, ומשום כך הוא מוציאם במספר ובשמות. ונשאלת השאלה: מדוע? מה יש בבריאת הכוכבים שגורם לקב"ה לאהוב אותם יותר מכל בריאה אחרת?
בספר 'אש תמיד' מביא הגאון רבי ישראל מאיר דרוק שליט"א יישוב נפלא בשם אביו הגאון רבי מרדכי זצ"ל: חלוקה בריאת הכוכבים משאר הבריאות בעולם. כל מה שנברא בעולם נברא למטרה מסוימת, אך הכוכבים אין להם מטרה עצמית, שהרי היה אור מהלבנה, ובריאתם הייתה רק כדי להפיס דעתה של לבנה אחר שמיעט הקב"ה את אורה. אם כן בריאה כזו שכל תכליתה היא לפייס ולהרבות שלום הרי היא חביבה לפני הקב"ה יותר מכל הבריאות שבעולם.
ובזאת מבאר הג"ר ישראל מאיר שליט"א את סמיכות הפסוקים "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם: מוֹנֶה מִסְפָּר לַכּוֹכָבִים לְכֻלָּם שֵׁמוֹת יִקְרָא" – שהרי שבחים דומים הם, הקב"ה שדואג ומיצר על צרת עמו ומרפא שברם ומחבש עצבונם, הוא גם מונה את הכוכבים בחביבות ונותן להם שמות, כי לכך הם נועדו לרפא את עצבון הלבנה.
על פי דברים חביבים אלו נוכל לבאר את הדמיון בין ישראל לכוכבים, ואף יתבאר מהו ענין המספר והשמות. 'מספר' מבטא את חלק היחיד בתוך הרבים, שהרי את היחיד, כשהוא לבדו, לא צריך לספור, רק כשהוא בתוך קבוצה הוא נספר כאחד מהם. ואילו השם הניתן ליחיד מבטא את מהותו העצמי, לא רק כשהוא בתוך הכלל. אם כן, לכל יהודי יש שתי בחינות ושני תפקידים. האחד, הוא ה'עבודת ה" שלו ובניית דרגתו האישית, והיא מתבטאת בשמו. אך מלבד זאת הוא גם חלק מהכלל, ומלבד עבודתו האישית עליו לדאוג לזולתו, לרפא את שברו בגשמיות ולחזק את נשמתו ברוחניות. כל יחיד ערב לעם ישראל כולו, ואף אם ישלים עצמו במעלות נשגבות ועילאיות לא הושלם תפקידו מבלי ששם אל לבו את צרת חברו, ותפקיד זה בא לידי ביטוי במספר הניתן לו כחלק מעם ישראל כולו.
לכן מחבב הקב"ה את עם ישראל ככוכבים שנבראו להפיס את הלבנה, כי גם הם נבראו לעזור לזולתם, והוא מונה אותם בשמותם כדי לחדד ענין זה, שגם שמו של האדם המבטא את עבודתו העצמית הוא חשוב וחביב כשהוא נמנה עם הכלל ותומך בו ותורם לו.
***
גדולתו העצומה בתורה של מרנא הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל בלתי ניתנת לתיאור. ה'עבודת ה" האישית שלו ועמידתו האיתנה על כל קוצו של הלכה בדקדוק רב הן לשם ולתהילה. אך לא פחות מכך היה רבי חיים ענק שבענקים במידות ומעשים טובים. הוא הפקיר את כל ישותו למען הכלל, וצרכיו האישיים כלא היו אל מול צרכיהם של נזקקים ונדכאים.
אחד הנכדים אמר פעם במליצה: "אצל סבא לא היה שום דבר 'לכם', מלבד המצוות שיש בהם דין 'לכם' כ'ארבעת המינים', ואולי גם מצה…".
ביתו היה כ'רשות הרבים', אפילו 'לוח מודעות' היה בו, שם היה כל חפץ תולה כל מודעה שתעלה על רוחו, החל מ'השבת אבידה' ועד מודעה מסחרית.
ביתו היה מופקר לכל חסרי הבית. לבניו לא הייתה מיטה קבועה, ופעמים רבות כל המיטות היו תפוסות ע"י עניים והבנים ישנו בשמחה על ספסל.
פעם אירע שבנו הצעיר מרן הגרי"ז זצוק"ל נשכב על מיטה לנוח בצהרים, וכעבור כמה דקות העיר אותו אחד העניים וטען שהמיטה הזו שלו… למותר לציין שהגרי"ז קם בלא אומר ודברים.
מספרים שפעם שאל אחד האורחים את רבי חיים: "היודע אתה כמה ימים אפשר להישאר כאן?", "אינני יודע", השיב לו רבי חיים, "אני כבר נמצא כאן כמה שנים ומעולם לא אמרו לי מילה…".
כאשר ראו פרנסי העיר 'בריסק' כי העוברים והשבים בביתו של רבי חיים טורדים את מנוחתו, ואין לו אף רגע אחד בכל היממה ללימודיו וענייניו, החליטו – מבלי שנועצו עמו – להעמיד שומר בפתח הבית שישמור שיהיו כמה שעות שקטות, ויכוון את הפונים לשעות מסודרות.
והנה מבחין רבי חיים שהבית שקט, ממש לא היה אופייני לביתו שעד היום היה מרכז גועש ורועש לעני ונצרך ולכל דורש ומבקש. וכשיצא החוצה לבדוק האם אירע דבר־מה בעיר, הוא פגש את השומר מסתובב מחוץ לביתו כשעל פניו ארשת של 'בעל הבית'.
"וואס ווילט איר?" (מה אתה רוצה?), שאל אותו ר' חיים. היהודי נבהל קמעה, להפתעה כזו הוא לא ציפה, ובקול נרעד הסביר לר' חיים שהגבאים ביקשו ממנו לעשות קצת 'סדר', לשמור על בריאותו ולאפשר לו לנוח בחלק משעות היום.
כאשר שמע זאת רבי חיים זעק בקול גדול: "וואס…?! די גבאים פון בריסק ווילן מיר מאכן פאר א'אוטם אזנו מזעקת דל'…?" (מה…?! הגבאים של בריסק רוצים לעשות ממני 'אוטם אזנו מזעקת דל?).