הרב שמואל פולק
חתן וכלה ביום חופתם! היום הגדול ביותר בחיים! יום הכיפורים בה"א הידיעה. ביום הזה נמחלים כל עוונותיהם! זה היום שעליו קונן הרבי מקוצק ואמר: הוי, כזה יום גדול… רק חבל שנותנים אותו לכאלה ילדים צעירים…
ובכן, החתן ביום חופתו, כמה שבמשך השנה הוא חברהמן ואפילו ליצן, אבל ביום החופה הוא משתדל כמה שיותר להתעלות מעל עצמו. הוא צם, מתפלל, בוכה, נוסע לכותל ומכה על לבו ואומר 'על חטא' בדמעות שליש. אומר את כל ספר התהילים. יש כאלו שנוהגים גם לעשות ציצית ביום הזה. זה לא יום של בדיחות, זה יום שכל כולו כובד ראש. יום של תשובה וידוי ועזיבת החטא.
עד כאן החתן. והכלה?… אל תשאל! הבדל שמים וארץ.
כל היום הגדול הזה, מה היא עושה? עומדת מול המראה… כל היום עסוקה בבגדים וקישוטים ואיפורים ושמלות… זה מה שהיא עושה מהבוקר עד הכניסה לאולם. כשהייתי בחור ממש ממש צעיר הייתה לנו שמחה משפחתית והייתי מהצד של הכלה, ולראשונה נחשפתי מקרוב לתופעה. התפלאתי מאד…
כלה, אין לך מה לעשות ביום הקדוש הזה, רק את ה'שטויות' האלו? האם גם בערב יום הכיפורים את מסתובבת בחנויות תכשיטים ברחוב רבי עקיבא בבני ברק?? בדיוק ביום הקדוש הזה לשבת ולהתעסק כל יום עם עצמך. 'איך אני נראית'… 'אני, 'אני'…
תתפללי, תזעקי, תבכי! תקרעי את השמים! זה היום הגדול ביותר שלך! תלמדי מהחתן, הוא כבר סיים היום פעם אחת את ספר התהילים, והוא בדרך לסיים את הספר השני… הוא מתפלל על כל חיי הנישואין העתידיים, הוא מתפלל על כל הנשמות הקדושות שאתם הולכים להעמיד (שהם הולכים להופיע ולהשתתף בחופה שלכם…) הוא מתפלל על היעוד הכללי שלכם בתיקון השלם. ואילו את??? עדיין יושבת פה מול המראה ועסוקה בעצמך… 'איך אני נראית'…
הייתי אז צעיר מאוד, לכן לא ענו לי, לא הסבירו לי, לא נתנו לי מענה מספק לשאלה. אבל יום אחד קצת התבגרתי, ואז קלטתי את הסוד הגדול…
כן!! הכלה ביום החופה עסוקה כל היום בעצמה! 'אני'… 'אני'… 'איך אני נראית'…
אבל כל ה'אני' הזה, זה אני —— לדודי!!!
אני עסוקה באיך אני נראית לבעלי! אני לא עסוקה ב'אני', אדרבה, אני עסוקה להגיש את ה'אני' הזה לדודי, ולכן אני עסוקה כל היום ב'אני', כדי שיהיה לי את מי להגיש לדודי…
רגע אחרי החתונה אני אעלם. אני כבר לא אתעסק עם עצמי. אני כל הזמן אהיה עסוקה לתת לדודי. להכין לו ארוחת בוקר, לתת לו 'מעשה ידיים', לעזור לו. החל מיום אחרי החתונה אני כל כולי מתבטלת לבעלי. אבל כעת, ברגע שלפני החופה, אני עסוקה דווקא ב'אני', כדי שיהיה לי מה לתת לדודי! כל ה'אני' הזה הוא בעבור — דודי!!
*
הנקודה הדקה הזו היא בתמציתיות כל העבודה של חודש אלול הממשמש ובא!
שתבין: כשיגיע כבר חודש תשרי, אז אני כבר מתבטל לדודי. בר"ה קיבלתי על עצמי עול מלכות שמים. בעשרת ימי תשובה נכנעתי לפניו, וביום כיפור אני צם ומתבטל לגמרי. אני מוחק את ה'אני' שלי. זה מה שיקרה בחודש תשרי.
אבל בחודש אלול? זה ההפך הגמור! בחודש אלול זה יום החופה של הכלה! ביום הזה אני עסוקה רק עם עצמי. אני כל הזמן מסתובבת סביב 'אני', כדי שיהיה לי מה לתת אני – – – לדודי!!!
אם אני אמחק את עצמי לגמרי, לא יהיה 'אני', ואם לא יהיה 'אני' אז לא יהיה 'אני לדודי'.
הבנת את המשפט הזה? אני אתן לך דוגמא:
פעם ראיתי תמונה של הרב'ה מגור זיע"א מסתובב בהיכל ישיבת גור בין הבחורים. והבחורים כאילו לא מתייחסים אליו. הם מתנדנדים מול הגמ' ולומדים בינם לבין עצמם כאילו הם 'לא שמו לב' לנוכחותו של הרב'ה…
וזה היה מאוד מוזר לי! מדובר פה בבחורים שמסוגלים 'לעמוד על הראש' בשביל לזכות לעמוד על קצה הגלריה בשביל לראות את הרב'ה אי שם מרחוק… ופתאום כאן הרב'ה בכבודו ובעצמו עומד מולם ממרחק אפס, והם בהפגנתיות כאילו לא מתייחסים אליו. מה קרה??
אז הסבירו לי, שהרב'ה מגור בא לישיבה במטרה בשביל לראות איך הבחורים לומדים. אם ברגע שהבחורים יראו אותו הם מיד יקומו ממקומם ויעמדו כאילו עכשיו יש טיש, אז הם באמת יזכו לראות את הרב'ה, אבל הרב'ה הפסיד אותם!! כי הרב'ה בא לכאן בשביל לראות אתכם לומדים, אז תנו לו, תנו לו לראות אתכם. ולכן, לצורך העניין הבחורים עכשיו כאילו מתעלמים מקיומו של הרב'ה!! הם יושבים ולומדים כאילו הוא לא נמצא… והמטרה היא בשביל לאפשר לרב'ה לראות אותם בגודל טבעי, כמות שהם, איך הם מתנהגים בשגרת לימוד בבית המדרש.
הנה לך דגם של 'אני לדודי'. אם אני אמחק את עצמי, אם מרוב רצון להתבטל לדודי אני אמחק את כל ה'אני' שלי, מי יהיה המפסיד הגדול ביותר? – דודי! הוא רוצה אותי. הוא מגיע פה לראות אותי. הוא מחפש אותי. והנה, הוא רק מגיע, ואני אינני! אני נעלמתי! אסור לי לעשות לו את זה. כמו שהבחורים צריכים להיות כעת טבעיים כדי לאפשר לרב'ה לבא ולראות אותם איך הם חיים כאן כמות שהם במיטבם, ככה הקב"ה שלח אותי לעולם הזה, והוא רצה אותי ככה! עם כל ה'אני' שלי. נכון שיש לי זמנים שאני מתבטל לדודי, אבל סו"ס הוא רוצה גם את ה'אני' שלי בטבעיות. ולכן אני צריך לדאוג לאני הזה שלי, לדאוג לקיומו, לדאוג לטבעיותו, מתוך כוונה אחת ויחידה:
אני – – – – לדודי!!! כל המטרה של טיפוח האני שלי זה רק בשביל דודי… שיהיה לי עם מה להופיע לפני דודי…
*
כלפי מה הדברים אמורים?
אנחנו מחונכים ש"אין עוד מלבדו", הקב"ה ראשון ואחרון והוא לא צריך אף אחד. הוא היה לפנינו והוא יהיה אחרינו. הוא לא צריך אותנו בכלל בכלל… אדם כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר, כרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף… ממילא הקב"ה ממש לא צריך אותנו, אין לנו מה להוסיף לו, וגם לא לגרוע. כלום. אפס אחד גדול.
המשפטים האלו מוכרים לנו. ככה חונכנו. וברמה העקרונית זה גם אחד מעקרי האמונה, שהקב"ה הוא כל יכול ולא צריך אף אחד, גם לא אותנו!
אלא שכעת מתעוררת שאלת השאלות. חידת היקום: אם הקב"ה באמת באמת לא צריך אף אחד, אז… אז מה אני עושה פה?? בשביל מה הקב"ה ברא אותי??
אם אני כזה יתוש, אז בשביל מה הוא ברא את היתוש הזה? מה אני מחפש פה??
אז ככה: במשך עשרים דורות מבריאת העולם אף אחד לא ידע לענות על השאלה הזו! אף אחד לא הצליח לפצח את חידת הבריאה! מה אנחנו עושים פה ובשביל מה.
עד שיום אחד, לאחר עשרים דורות, הגיע אברהם אבינו והוא הראשון שהכיר את בוראו וזיהה וגילה שלא פחות ולא יותר: הקב"ה רוצה אותי! כן, אני, החרס הנשבר, ה'כצל עובר' וכחלום יעוף, בורא עולם מעוניין בקשר אתי! הוא רוצה אותי! הוא כביכול צריך אותי!
הוא מעוניין בי כשותף שלו! והוא כביכול לא מסתדר בלעדי!
אברהם אבינו הוא הראשון שגילה את המציאות ששמה 'אני'!
כן, אני הקטן – שווה! אני חשוב! אני גדול! כל ההשפעות של העולם תלויות בי. אני בעצמי המרכבה, ואם אני לא אהיה שותף של הקב"ה במעשה בראשית, העולם כולו יחרב.
לכאורה: אין לך גאווה יותר גדולה מזו. אברהם אבינו 'מאמין בעצמו'… חושב שהוא שווה משהו… חושב שהרבש"ע צריך אותו. איפה שמענו כאלו דברים? ר' עזריאל היה אומר, שכשאברהם אבינו היה נכנס לבית מדרש של נח, היו זורקים אותו מכל המדרגות. איך אתה מדבר? איך אתה מעיז להגיד שהקב"ה צריך אותך? מי אתה, מי אתה בכלל??
ומה אברהם אבינו עונה: אני- – – – לדודי!!!!
אני לכשעצמי – ואנוכי עפר ואפר. אבל הקב"ה ברא אותי ושלח אותי לעולם הזה בשביל מטרה. אז אני! אני קיים! ובשביל מה ה'אני' הזה קיים? אני – – – לדודי!
אני מכיר ב'אני' שלי שאני יכול לעשות המון המון נחת רוח לאבא שבשמים. ואני גם יכול לגרום לו המון המון צער. הסיבה שדור המבול ודור הפלגה כ"כ הכעיסו את הקב"ה, למה הם הכעיסו את הקב"ה? כי 'מי אני'? אני מעניין את הקב"ה? מה אכפת לו ממני, אני לא מעניין אותו בכלל. על זה מגיע אברהם אבינו ואומר: כן! יש אני! ה'אני' הזה קיים. לא בשביל להיות גאוותן, אלא אני- – – לדודי! להכיר ולהבין שה'אני' הזה מאוד מאד משנה להקב"ה. אני מאוד חשוב להקב"ה והוא מתייחס לכל מעשה שלי.
*
זו הנקודה שאנחנו צריכים מאוד לחדד בחודש אלול בפרט, ובדורנו האחרון בכלל.
יש יצר הרע מיוחד לדבר בענוותנות יתר על הכח שלנו. מי אנחנו, מה אנחנו…
וצריך לדעת שענווה אין כאן! אלא עצת היצר אחת גדולה יש כאן!
צריך להכיר באני! להכיר עד כמה אני חשוב אצל הקב"ה, עד כמה אני "יושב" אצלו על השיברים הכי גדולים. שכל העולם כולו נברא בשבילי. וההכרה הזו מטרתה אחת ויחידה: אני- – – לדודי! אם אני כ"כ חשוב לדודי, אז אני באמת צריך לקחת את העניינים ברצינות ולהשתדל בכל הכח לעשות לו נחת רוח ולא לגרום לו צער.
כיום ניתן להצביע על תשעים אחוז מהקשיים שלנו ברוחניות, ולומר בפה מלא:
אין לנו בעיה עם דודי! יש לנו בעיה עם אני! עם דודי אנחנו מסתדרים מצוין. אנחנו לא כמו המשומדים האלו של פעם שכופרים במציאות ה' ואין פחד אלוקים לנגד עיניהם. אנחנו אנשים רכים, פחודים מכל צרות. אין אף אחד מאיתנו שכופר במציאות ה'. עם דודי אנחנו מסתדרים. אז איפה הבעיה שלנו? עם 'אני'! מי אני? האם אני מעניין את הקב"ה? אם אני אעשה מצוה אחת פחות, האם זה משנה להקב"ה? אם אני אסתובב עצוב עם פנים נפולות, זה אכפת להקב"ה?!
פה הבעיה שלנו! פה אנחנו צריכים לעשות עבודת שטח! לעמוד בחודש אלול ולקשט את ה'אני' שלי. למלאות את ה'אני' שלי במצוות ובמעשים טובים מתוך נקודת הנחה שדודי מחכה לכלתו. ומאוד מאוד משנה לו החיוך שלי, האם טוב לי איתו, האם אני שמחה איתו.
בחודש אלול אנחנו חייבים לקרוא את הקללות שבפרשת כי תבא. מה יש?? למה אי אפשר לעבור שנה בלי לקרוא את זה? מה התשובה??? – כי חשוב להקב"ה שנראה כמה מפריע לו, וכמה כעס הוא מפגין… על מה?? – על תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל. תראי כלה, תראי כמה כעס החתן שלך מפגין, על מה?? – על החיוך שלך שנמוג, על חוסר השמחה שלך איתו. תראי כמה את חשובה לו ומדברת אליו…
חודש אלול מיוחד ומוקדש להאמין ב'אני'! מה אני יכול לתת לאבא שבשמים…
(מתוך עלון 'שלהבת' פר' ראה – אב תשע"ט)