"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ" (שמות כ"ב, כ"ד)
ה"אור החיים" הקדוש עמד על השאלה, מדוע נקטה התורה בלשון ספק: "אם כסף תלוה את עמי", ולא אמרה בלשון ודאי: "כסף תלוה את עמי", שהרי האדם מצווה להלוות לחברו?
הוא באר, כי בכך באה התורה לומר לאדם: אם הנך רואה שיש לך ממון יתר על מה שנצרך לך לעצמך, הלווה אותו לעניים, והשתמש בו לגמילות חסדים.
הגמרא (בבא בתרא י ע"א) מספרת על טורנוסרופוס הרשע, אשר שאל את רבי עקיבא: "אם אלוקיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסן?".
השיבו רבי עקיבא: "כדי שאנו נפרנס אותם, ועל ידי כן תהיה לנו זכות להינצל מדין גיהנום".
אמר לו טורנוסרופוס: "אדרבה, מעשה זה יחייב אתכם בגיהנום. אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שכעס על עבדו, חבש אותו בבית האסורים, וצווה שלא להאכילו ולהשקותו. אך למרות צו המלך, הלך אדם אחד והאכיל את העבד והשקהו. כששמע זאת המלך חרה אפו על שהפרו את פקודתו: והרי אתם קרואים 'עבדים', שנאמר 'כי לי בני ישראל עבדים!' ואם כן כיצד הנכם מעזים להפר את העונש שה' גזר על העני?!"
אמר לו רבי עקיבא: "אמשול לך משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו, חבש אותו בבית האסורים וצווה שלא להאכילו ולהשקותו. אך למרות צו המלך, הלך אדם אחד, והאכיל את הנסיך והשקהו. כששמע המלך כי אותו אדם האכיל והשקה את בנו, שמח במעשהו, ושיגר לו מתנה יקרה. והרי אנחנו קרואים 'בנים', שנאמר: "בנים אתם לה' אלקיכם", ולכן על אף שהבורא גזר על יהודי פלוני להיות עני, הוא שמח כאשר אנו מפרנסים אותו, ומעניק לנו מתנות!"
על פי זאת מבאר ה"אור החיים" הקדוש פירוש נחמד עד מאד.
הקב"ה גרם לאדם מסויים להיות עני, כיון שעליו לתקן את עצמו בעקבות עבירה מסויימת שנכשל בה. יחד עם זאת, ה' יתברך העניק לאדם אחר עושר, כדי שיוכל להשתמש בממון שקיבל כדי לצבור זכויות לעולם הבא. אך למעשה חלק מהעושר שניתן לעשיר, שייך לעני עוד קודם הנתינה. וכאשר העשיר מעביר לעני את חלקו, שתי הנשמות באות על תיקונן יחדיו.
עוד ניתן לפרש, כי התורה באה לומר לאדם, שכאשר אתה מלווה לעני, אל תחשוב כי זהו הממון שלך, אלא "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" – הכסף הזה כבר שייך ל"עני" ונמצא "עמך", רק בתורת פיקדון. הקב"ה עשה אותך עשיר, כדי שתוכל להעניק מכספך לזולת. אמנם על פי חשבונות שמים נגזר עליו להיות עני ועליך להיות עשיר, אבל למעשה הכסף שאתה נותן לו, הוא כסף שלו המופקד ברשותך!
עוד ניתן לבאר את הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" – כשנותן לעני בתורת הלוואה, רק שכר המצוה נמצא איתו. אבל מה שנותן לעני בתורת מתנה, יהיה "עמך" – כל המצווה בשלמותה הולכת עם האדם ושומרת עליו!
מעשה בחסיד עני ואביון, ששתי בנותיו הגיעו לפרקן, אך לא היה לו ממון כדי להעניק להן נדוניה, רהיטים, בגדים ויתר הוצאות החתונה. פנה החסיד לרבו, והשיח בפניו את צרותיו.
האדמו"ר הרהר לרגע קט, ולאחר מכן אמר: "לך לעשיר פלוני, ואמור לו כי מבקש אני שייתן לך את עשרת אלפי הרובלים שלי המופקדים ברשותו. ולאות כי אמת דיברת, אתן בידך מכתב המאשר את הדברים בחתימת ידי".
הלך החסיד אל העשיר, מסר לו את בקשת הרבי, והציג בפניו את המכתב הכתוב והחתום. הגביר קרא בחופזה את השורות, והפטיר: "מה רוצה האדמו"ר ממני? מהיכן אביא לך סכום כל כך גדול? הנה לך אלף רובל, גם זה סכום מכובד בהחלט!".
אבל החסיד, שהאמין במצוות רבו ללא עוררין, אמר לעשיר בתוקף: "האדמו"ר אמר לי לקחת מידך עשרת אלפים רובל. אם אינך רוצה לקיים את בקשתו ככתבה וכלשונה, אעזוב את ביתך בלי ליטול פרוטה!".
כאשר ראה החסיד כי העשיר עומד על שלו, עזב את הבית כלעומת שבא, חזר לרבו, וסיפר לו את אשר אירע. האדמו"ר שמע את הדברים והגיב בקצרה: "הוא לא רוצה? אין דבר! לך ליהודי פלוני ואמור לו, כי אני מבקש שייתן לך את עשרת אלפי הרובלים שלי המופקדים ברשותו. ולאות כי אמת דברת, אתן בידך מכתב המאשר את הדברים בחתימת ידי".
החסיד עשה כמצוות רבו ופנה עם המכתב ליהודי השני, שלא היה בעל אמצעים. כאשר הלה שמע כי האדמו"ר צווה עליו לתת לעני עשרת אלפים רובל, מיהר למכור את חנותו, שבר חסכונות, אסף כספים, ונתן לעני את מלוא הסכום בלי להחסיר פרוטה, כשהוא מכריז: "אם הרבי אמר, צריך לקיים!"
לא עברו ימים רבים, והעשיר שלא קיים את בקשת האדמו"ר – הפסיד את כספו וירד כליל מנכסיו. ואילו אותו יהודי פשוט, אשר מכר את חנותו, וקיבץ מכל הבא ליד כדי למלא את בקשת הרבי, עשה חיל בעסקיו, והפך תוך תקופה קצרה לעשיר גדול.
המעשה המופלא נודע ברבים ועורר פליאה עצומה. אולם כאשר נשאל האדמו"ר לפשר הדברים, הוא השיב בפשטות: "בעת שנשמתי עמדה לרדת לעולם, נגזר עלי להיות עשיר. אך אני עמדתי מנגד, וטענתי כי אינני יודע כלל אם אוכל לעמד בניסיון העושר, ולכן בקשתי להעביר למישהו אחר את הממון שנגזר עלי. בקשתי התקבלה, ומשמים הודיעו לי כי הכסף האמור להיות ברשותי, יופקד בידי עשיר פלוני, אשר אליו שלחתי לא מכבר את היהודי, שלא היה בידו ממון להשיא את בנותיו. אך כאשר אותו עשיר כפר בפיקדון, והודיע כי אינו מוכן לתת את כספו לצדקה, בקשתי משמים שיעבירו את הפיקדון לידי אדם אחר שלבו פתוח לצרת רעהו, ומוכן לתת לצדקה בלי חשבונות ותהיות. כך אירע שבזמן קצר הפך העשיר לעני, ובעל הצדקה הפך לעשיר!".
מוסר ההשכל הנלמד מספור זה הוא, שכאשר אדם נותן צדקה, הוא אינו נותן משל עצמו, אלא רק מעביר את הכסף שהיה אמור להגיע בלאו הכי לידי זולתו. וממילא אין כל סיבה לאדם לחשוש כי הוא מפסיד, חלילה, דבר מה בעת שהוא מוזיל מהונו לצדקה.
***
פעם נסעתי לחו"ל ופגשתי יהודי עשיר, שהונו הוערך באותה תקופה בחמישים מיליון דולרים. כאשר בקשתי ממנו להניף תרומה להחזקת הישיבה, הוציא האיש את ארנקו, שלף שטר בודד בן מאה דולר, ובקש: "כבוד הרב, ברך אותי שתוך שנה יהיו לי מאה מיליון דולר!".
האיש לא הסתפק בחמישים מיליון הדולרים שברשותו, ורצה פי שנים. כל זאת בעוד שלצרכי מצווה הסכים לתת לא חומש ולא מעשר, אלא מאה דולר בלבד. באותה שנה הוא השקיע את כספו בהשקעות כושלות, וכל נכסיו ירדו לטמיון…
לעומת זאת, ישנם בעלי ממון התורמים סכומים מכובדים ביד נדיבה, ומעניקים אלפי דולרים לכל דבר מצוה, וכשאתה אומר להם "תודה רבה", הם עונים לך: "על מה תודה? הרב עושה לנו טובה בכך שהוא מקבל מאתנו, הרב מזכה אותנו!"…
כך נוהג אדם המבין כי הכסף אינו שלו אלא רק מופקד בידו, כפי שבארנו את הפסוק: "אם כסף תלוה את עמי", כי הממון אינו ברשות האדם אלא נתון בידו למען עם ישראל!
רבותינו לומדים מפסוק זה, כי מצווה להלוות כסף לעני הזקוק לכך, ובזה מקיימים מצוות צדקה באופן מהודר.
הגאון החסיד רבי אליהו הכהן זצ"ל, היה תלמיד חכם גדול ועניו במיוחד שחיבר ספרים רבים, ביניהם הספרים "שבט מוסר" ו"מדרש תלפיות", וכן "מעיל צדקה" – ספר רב היקף על ענייני צדקה.
רבי אליהו היה גאון גדול, אולם היה משפיל את עצמו ולא היה מוכן לשבת במקום שיש בו כבוד, אלא היה בורח מן הכבוד. היכן בחר לשבת? במקום שבו נמצאים העניים, ואמר: "כאן מקומי, שהלא הקב"ה אוהב מאד את העניים, אף על פי שעשה אותם כך".
רבי אליהו מאריך בעניין בספרו, ומבאר, כי ישנם בני אדם שחושבים: אם הקב"ה עשה אותנו עניים, אות היא כי אינו אוהב אותנו, שאם לא כן מדוע לא נתן לנו די צרכנו בכבוד? התשובה היא, שיש לקב"ה חשבונות שמיים שאין לנו הבנה בהם, אבל אין ספק שהקב"ה אוהב את העניים, עד כדי כך שהוא אפוטרופוס של העניים!
לפנינו מעשה נוסף, על צדקה שהצילה את נותנה ממוות כמעט ודאי:
היה זה לפני מספר שנים. לאחר שערכתי ברית בירושלים, ניגש אלי אדם שהציג עצמו בתור מהנדס בחברת התעופה "אל על", ואמר בהתרגשות שהוא חייב לספר לי ספור שקרה עמו:
יום אחד במהלך עבודתו הוא היה צמא, נגש לקיוסק הקרוב כדי לקנות פחית שתיה בחמישה שקלים, שילם למוכר במטבע של עשרה שקלים וקיבל עודף של חמישה שקלים.
לפתע צדה עינו קופת צדקה שעמדה בקיוסק. נטל את חמשת השקלים שקבל עודף והניחם בקופה.
המוכר שראה זאת התפלא: אדם שאינו שומר תורה ומצוות שם את כל העודף שקיבל בקופה? אותו אדם הבחין בתמיהתו של המוכר ואמר לו: "וכי אינך יודע שצדקה מצילה ממוות?!"
לאחר מספר שעות, בערב, נכח אותו אדם בחתונה באולמי 'ורסאי', בו אירע האסון הנורא, שקרסה כל התקרה. רבים קפחו את חייהם באסון זה ועוד רבים נפצעו.
אותו אדם ספר לי שגם הוא היה במרכז האירוע ונפל מהקומה העליונה, אך באותו רגע צץ במוחו המשפט שאמר בבוקר למוכר – "צדקה תציל ממוות", ובאורח פלא הוא ניצל ממוות ויצא בריא ושלם.
זהו כוחה העצום של מצוות הצדקה, שבכוחה להציל את האדם ממוות ממש.
(מתוך הספר משכני אחריך)