"וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה" (ויקרא ג', ט')
בפרשתנו (ג' ט') נאמר 'והקריב מזבח השלמים… תמימה לעומת הֶעַצֶה', ופרש"י לעומת העצה – למעלה מן הכליות היועצות.
ולכאורה צריך ביאור, וכי יש דעת ועצה לבעלי חיים. אלא רמז בזה הרה"ק ה'דברי ישראל' זי"ע לענין האמונה התמימה בה', וזהו אומרו מזבח השלמים – מהו שלימותן של ברואי מטה, תמימה-בקנותם את מידת התמימות, כמו שנאמר (דברים יח' ג') 'תמים תהיה עם ה' אלקיך' ובתרגום שלים תהי.
זהו שנאמר תמימה לעומת העצה ופרש"י למעלה מן הכליות היועצות, פי' מידת התמימות היא למעלה מכל העצות אשר יועצות לו כליותיו. וכן הוא לכל דבר ישועה הנצרך לאדם, המובחר שבעצות הוא להשליך כל העצות והחקירות, רק להסתכל לשמים בתמימות ואמונה ובטחון, וכמו שנאמר (משלי י' ט') 'הולך תמים ילך בטח', ודי למבין, עכ"ל.
כיו"ב איתא ברש"י (דברים יח' ג') על הפסוק 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' – 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות'. כי תמימות זו מהותה שיגביה עצמו למעלה מכל מיני עצות שמייעצים בני האדם כביכול לבורא עולם – שיעשה עמהם כך וכך – משם יביא לו הפרנסה ומשם יביא לו רפואה וכו', במקום פלוני ירוויח במסחר פלוני ובמקום הלז יתרבו נכסיו 'פי שניים' וכיו"ב הרבה, ואל יחקור יומם ולילה לדעת מה יהא בסופו ומה יעלה בגורלו, אלא דאגה בלב איש ישיחנה – יסיח דעתו ממנה (עי' סוטה מב:) וברוך ה' יום יום.
משל לתינוק שאביו מאכילו ומשקהו – כלום ידאג על יום מחר הלא בטוח הוא אשר רחמי אב על בנו, וכמו שמפרנסו היום כן בוודאי גם למחר, ומשליך כל יהבו על אביו מבלי לחשוב מאומה, על אחת כמה וכמה (על) אבינו מלכנו אב הרחמן, הזן ומפרנס את כל העולם כולו בטובו, צריך שיהיה האדם בעיני עצמו כילד קטן לפניו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קלא ב') אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו וגו'. וכערך שמהלך עמו בתמימות ומצפה לו אינו חוקר מאומה, ומשליך על ה' יהבו, כן הוא באמת 'יכלכלהו'.
כל איש החי בעולם הזה, עובר לפעמים קשיים והסתרות, יש מי שמשקיע את עצמו 'ראשו ורובו' בתוך הקשיים וממילא אינו מצליח לראות שבחוץ יש עולם ומלואו, שבו האורה שולטת, ואף הוא עצמו בתוך עולם זה נמצא, כי לא רק רע גמלוהו מן השמים, אם אך יפקח את עיניו ימצא כמה וכמה נקודות אור בחייו ואלו יקלו מעליו לסבול את עול הקושי שהוא עובר.
מעשה בנער צעיר לימים, שכל יום ויום היה שח את לבו לפני רבו – כי רבו אנחותיו ולבו דווי… כי 'חיים קשים' עוברים עליו בענין זה ובדבר פלוני, הרב שכבר ראה מאורות מימיו והכיר בתהלוכות החיים, רצה ללמדו בינה, לבל יתלונן כל היום ויפסיק מלראות 'שחורות' כל היום, הזמין את תלמידו לביתו, בישיבתם יחד מזג לו הרב כוס מים, וביקשו לברך ולשתות לרוויה. אח"כ נטל בידו חופן מלח והשליך לתוך כוס המים וציוה לתלמיד לשוב ולשתות. כמובן שלרוב מליחות המים לא מצא התלמיד את מקומו… משם יצאו הרב והתלמיד לנאות דשא והמשיכו בשיחתם על שפת האדם, ביושבם במרחב על מי מנוחות תחת השיחים נטל הרב בשנית חופן מלח והשליכו לתוככי האגם. ושוב חזר על בקשתו מתלמידו שיטעם ממימי האגם. כעת שמח הנער לשתות עוד ועוד מהמים הזכים והטעימים. ולשאלת הרב, האם אינו מרגיש את המלח, השיב הנער, לא ולא…
נענה הרב ואמר לו, ראה בני, כמות המלח ששפכתי לכוס המים שבביתי שווה לכמות המלח ששפכתי לאגם, מעתה תתמה 'מה נשתנה', מדוע כאן לא יכלו לשתות מים ממרה כי מלוחים הם, ובאגם לא הורגש כלל המלח, ותשובתך, כי בכוס נשאר המלח (מרוכז) בכח חזק, לא כן באגם, שהמלח מתפשט ומתפזר עד שאינו מורגש כלל. ומעתה דע לך בני, כי בדומה לזה הוא הנעשה עם האדם במנת הכאב, היסורים והטרדות שהוא עובר ל"ע בימי חייו. המנה נגזרה היא קבועה אך 'טעם' המרירות והקושי קובע כל אחד ואחד לעצמו, מתוך החלטתו לאיזה 'כלי' קיבול הוא מכניס ומקבל את יסוריו, אפשר להחליט לצמצם את מבטו רק עליהם, דוגמת אותו כוס אשר שטחה קטן, וכל הנכנס בה נשאר בכל עוזו ותוקפו, כך, אם האדם נשאר כל היום 'סביב' היסורים והסבל, אז המרירות מורגשת ביותר, והקושי עצום ובלתי נסבל. אך אפשר לאדם להיות כ'אגם מלא מים' להרחיב את מבטו ולהשליך את מנת יסוריו לתוך מעין חיים המפכה חיות שמחה ובטחון ולהמתיק את מצבו עד מאד, אשריו ואשרי חלקו.
עוד אמרו, מעשה באיש יהודי שהשיא כמה מצאצאיו ועול החובות עלו והשתרגו על צווארו עד למעלה מראשו, בלית ברירה נטל את מקל נדודיו למדינות הגולה לזכות נדיבי עם לקחת חלק ונחלה בנשואי בניו ובנותיו, אחר תלאות שונות ומשונות שם פעמיו לחזור לביתו, בעודו בדרך התנחם על כל תלאותיו כי 'קבלת פנים' יפה תיערך לו בביתו פיצוי על השבועות הקשות שעברו עליו… משהגיע הביתה אחר נסיעה מייגעת ומפרכת כשהוא עייף ורעב נכנס למטבח הבית ולא ראה מאומה על השולחן, החל מתאונן ואומר לעצמו 'וכי כך מקבלים את פני…' אחר שבועות שביזיתי עצמי למען בני ביתי… שכחו ממני לגמרי… וכי אינם מבינים שאחר דרך כזאת נעשה האדם רעב וצמא ועייף… וכי אינם מתביישים בהנהגה כזאת… כך הוסיף בטענותיו עד שעבר בסמוך לחדר הגדול שבו אוכלים בשבתות וימים טובים וירא כי הוכן לכבודו סעודה כיד המלך ברוב פאר והדר לשם ולתפארת… אף המקום הוכן כראוי לסעודה נכבדה… או אז נתכסו פניו בבושה נוראה ולא מצא לעצמו מקום מרוב הבזיון שכה התלונן בשעה שבעודו בדרך כבר טרחו בני הבית וייגעו לכבודו באופן נפלא…
אף אנו מהלכים בעולמו של הקב"ה מלאים טענות כרימון כי 'נשכחנו…' ואיננו משימים על לב לפקוח עיניים לראות כי הקב"ה עומד כביכול ומכין עבורנו מכל הטוב שבעולם
אולי י"ל דלכן לובשים 'קיטל' (בגדי לבן) בליל הסדר, כי באותו הלילה מתגלה אור האמונה – אז אנו רואים כי בתוככי החושך הוכנו בעבורנו טובות נפלאות וכל הנראה כרעה טובה עצומה היה בעדנו… ממילא אנו מתמלאים בושה וכלימה על כל 'טענותינו' במשך ימות השנה, וכדינו של המתבייש ש'אזיל סומקא ואתא חיוורא' לובשים אנו לבן כדמות הלבן שנתכסה פנינו…
פעם שאל הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע את אחד החסידים על 'סדר יומו', מתשובתו הבין הרבי שמיד בקומו משנתו הריהו ממהר לעבודתו בשוק, ורק בחזרתו הוא נפנה להתפלל שחרית, אמר לו הרבי לא זו הדרך, תחילת כל דבר קום קרא אל האלוקים בתפילת שחרית, ואז תפנה לעסקיך ותצליח בהם. הצטדק החסיד ואמר, רבי קדוש, אם אלך לשוק רק אחר תפילתי – לא אמצא שם קונים כלל, כי כל הקונים כבר יפנו וילכו להם. אמר לו הרבי, מעשה שהיה ב'מלמד' שהרחיק נדוד מביתו ללמד את בניו של אחד העשירים, במשך 'זמן' של מחצית השנה ישב לו היהודי בבית העשיר ולימד את בניו תורת ה' בעמל ויגיעה, בתקוות טוב שלאחר שיעבור ה'זמן' ישלם לו העשיר כפי הראוי לו, וישוב לביתו לכלכל את נפשות ביתו. בגמר מחצית השנה, קיבל היהודי מהעשיר 'צרור הכסף', ופנה לדרכו הארוכה עד לביתו, ויהי ביום השישי והנה עדיין עומד הוא על אם הדרך, פנה ה'מלמד' לשבות באכסניית הדרכים, 'מלמד' זה שחשש מאד לבלתי ימצא צרור כספו חן בעיני גנבים, עמד והטמין את צרורו עומק לפנים מעומק. במוצאי מנוחה, משאך יצאו הכוכבים, מיהר היהודי אל מחבואו, הוציא את הצרור והחל לספור את כל מטבעות הזהב שהיו שם. לאחר מכן, פנה לספור את מעט מטבעות הנחושת שהיו שם, אמרו לו הנוכחים, על מה ולמה תבזבז מזמנך לספירת מטבעות הנחושת, אם ראית שלא חסר לך מאומה ממטבעות הזהב, הרי זה סימן מובהק שלא נגעה יד אדם בכל צרור המעות, שאם כן היה נוטל את מטבעות הזהב…
ובזה הוכיח ה'מגיד' את החסיד, אם ראית שהקב"ה החזיר לך נשמתך (הדומה ל'מטבעות זהב') עדיין תדאג על הפרנסה (הדומה ל'מטבעות נחושת'), בטח בה', התפלל אליו, והוא יכלכלך בהרחבה גדולה.
מעשה בשני חסידים שבאו לקבל מרותו של הרה"ק רבי אורי מסטרעליסק זי"ע, שאל אותם הרה"ק, האם הם מאמינים שהקב"ה משגיח על עולמו וכל אשר בו – בהשגחה פרטית. השיבו, בוודאי שאנחנו מאמינים בהשגחה פרטית. קראם רבינו לחלון והראה להם עגלה מאלה עמיר קש ותבן העוברת לפני החלון, ושאל אותם אם הם מאמינים באמונה שלימה שכל חתיכת קש ותבן שמסודרים על העגלה זה למעלה מזה – הכל נגזר מהקב"ה עוד מששת ימי בראשית שחתיכת קש זה יהי למעלה וזה למטה, זה לימין וזה לשמאל. ועוד נגזר מהקב"ה בששת ימי בראשית שבאמצע נסיעת העגלה על אם הדרך יפלו חתיכות קטנות מן הקש זה בכה וזה בכה, והכל הוא על תכלית הנרצה שחתיכה זאת תהיה כאן דוקא באותו מקום שנפל. ולא הלאה אפילו מקום קטן כלל. ואם בוא יבוא הרוח ויפזר הקש מכאן לכאן גם זה הוא הכל בהשגחה פרטית.
שני החסידים התבוננו בעצמם באמיתת לבבם ויענו ויאמרו, רבנו, איננו במדרגה כזאת – להאמין כל כך, כי מה איכפת ליה להקב"ה אם חתיכה קטנטנה של קש מונחת כאן או כאן. כשמוע רבנו את דבריהם צעק עליהם ואמר, אפיקורסים צאו מביתי מהר כי איני יכול לראות פניכם כי היא כפירה ממש במציאות הבורא ברוך הוא הממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה. וגירש אותם מחדרו.
השנים יצאו בצער גדול מאד, ובכו בכיה עצומה, זה פנה לזווית זו וזה פנה לזווית זו בבכי מאין הפוגות, ובתפילה שהשי"ת יאיר עיניהם, ויסיר מהם לב טיפש ונשחץ?. והנה הכניס הקב"ה בלב אחד מהם הבנה מתוך חקירה עצומה, כי בשלמא בן אדם שהוא בעל גבול ובעל תכלית יש אצלו חילוק בין דבר גדול לדבר קטן, ולמשל, על חתיכת זהב ישמור היטב היטב, על ה'כסף' ישמור פחות, פחות מהם ישמור על נחושת… וכן הלאה עד שעל חתיכת קש קטנה אינו משגיח מפני קטנות שווייה. וכל זה שייך אצל בן אדם שיש אצלו הפרש וחילוק בין דבר גדול לדבר קטן. אבל הבורא ב"ה הרי הכל כ'לא' נחשב לפניו, ועכ"ז הוא משגיח על העולם, מעתה, מה חילוק יש בין כל העולם – תבל ויושבי בה לבין חתיכת קש קטנה. דכיוון שהקב"ה אינו בעל תכלית אם כן אין הפרש בין דבר גדול לקטן. דלפי גדולתו גם 'כל העולם' כולו ל'קטן' ייחשב, ועם כל זאת הוא משגיח עליו. א"כ בוודאי הנו משגיח גם על כל פרט שבפרטים. וכאן, לפי"ז ייאמר, כי מי שאינו מאמין שהקב"ה משגיח על חתיכת קש הנ"ל הריהו כמי שנותן ח"ו קצבה לגדולתו יתברך רח"ל. ואם כן, באמת אפיקורס יחשב [כמעשהו כך מעשה רעהו, ונתברר ששניהם זכו כאחד ל'אור' האמונה, בזכות תפילת הרה"ק עליהם] (אמרי קדוש, השגחה פרטית כה).
***
בפרשתן (א א) 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו', וצ"ב, כי עפ"י דקדוק לשון היה לו לומר 'ויקרא ה' אל משה וידבר אליו', ומדוע איחר מלכתוב תיבת ה' עד אחר וידבר. ומבאר הרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע כי תיבת ויקרא נכתבה בא' זעירא ונחשב הא' כמי שאינו, וכמו שנכתב 'ויקר' מלשון מקרה, וכלומר, ויקרא אל משה, כל מה שאירע וקרה למשה רבינו, הבין ש'וידבר ה' אליו'. שהקב"ה מדבר אליו בזה ולא פלוני עשה לו, ואף הוא לא גרם לעצמו כל רע, אלא הכל בשליחות ובדבר ה' הוא.
פעם נכנס הגאון הצדיק רבי נחום יאס'ער זצ"ל מזקני וחשובי חסידי שטפנשט-באיאן (נולד והתגורר שנים רבות על אדמת רוסיה, לאחר שנים דר בעיה"ק ירושלים) להגה"צ רבי נטע ציינוירט זצ"ל בבקרו של יום, היום בבוקר שמעתי 'בת קול' מן השמים, הסובבים חששו שמא אירע משהו לבריאותו… אך ר' נוחם הסביר מיד את כוונתו – קמתי בבוקר ולא מצאתי את מנעלי (אחד מבאי הבית שלא היה כ"כ… הטמינם) וראיתי בזה כמי שנשמע בת קול בביתי ומודיעים לי בזה מן השמים שהוטל עלי תפקיד נכבד – לחפש את הנעליים… לאחר כמה דקות שוב נשמע בת קול בביתי – כי מצאתי את הנעלים, וראיתי בזה הכרזה מן השמים כי מלאתי את התפקיד בשלמותו ונגמרה שליחותי…
(לקט מתוך 'באר הפרשה' – ויקרא- תשע"ח)