רבינו נשאל: כשיש בשולחן הסדר ילדים בגילאים שונים, לגדולים – הדברים פשוטים, הם כבר בבחינת חזרה. האם ידבר כפי הנצרך לגדולים, או לפי הקטנים?
ענה: הוא יכול לדבר לקטנים, וזה בכלל לא יזיק לגדולים…
ונשאל: האם גם לבנות זה אותו חיוב?
ענה: למה לא? זה אותו חיוב! אמנם אינו צריך ללמוד איתן ש"ס, אבל אמונה בה' ובהשגחתו – חיובנו לעשות רצונו ולעבדו, זה נצרך גם לבנות. החפץ חיים היה אומר את ההגדה ומתרגמה לאידיש, כדי שגם הנשים יבינו (פרי חיים, גליון ר).
אברך שאל את הגאון רבי יהושע מישקובסקי שליט"א, תלמיד רבינו: "קראתי בעיתון שראש הישיבה אמר בכנס חינוך, שמעולם, בכל שנותיו כראש ישיבה, לא העדיף את התלמיד הכשרוני על פני הבינוני והחלש". והשתאה: "האם הוא מלאך?! והרי אני אב לכמה ילדים, ואוהב את כולם, ואיני מצליח שלא להתפעל יותר מהבן הכשרוני והמבריק!".
ענהו: "איני יודע, אכנס ואשאל".
כשבא לפני רבינו, אמר: "ראש הישיבה מורה תמיד שלא לסמוך על הנכתב בעיתון. יש לי לכך ראיה". שהנה, כתבו בשמו דבר מופקע…
ענהו: "אמת שאין לסמוך על הכתוב בעיתון, אבל הפעם זה נכון… תשאלו איך הצלחתי לנהוג כך. והתשובה, שתמיד עמדו לנגד עיני דברי הגמרא, שרבן יוחנן בן זכאי היה קטן תלמידיו של הלל הזקן, וכל התורה שבידינו היא ממנו. ותמיד אני חושב על כל תלמיד, ולו החלש ביותר, אולי הוא יהיה רבן יוחנן בן זכאי של הדור הבא!"…
סח מקורב רבינו ואיש אמונו, הגה"צ רבי חזקיה מישקובסקי שליט"א, המשגיח ד'ארחות התורה': נודע לי שאחד המקורבים ביותר לרבינו נתקל בסרוב בבואו לרשום את נכדו לתלמוד תורה מעולה. נכנסתי וביקשתי רשות לבקש בשמו מההנהלה שיקבלו את הילד.
שאל רבינו: "ביקשו ממך להתערב, או שאתה מבקש על דעת עצמך?".
ענה שלא בקשו ממנו. זו יוזמתו.
"אם כן, תניח לענין. אילו היה מבקש, זה היה שונה. יש לי הכרת הטוב כלפיו. אבל אם לא ביקש, מוטב שלא להתערב".
עודנו עומד לפני רבינו, הגיע אדם לא מוכר. סיפר שהוא בעל תשובה, ונתקל בקשיים לרשום את בנו לאותו תלמוד תורה. פנה רבינו להגר"ח מישקובסקי להסדיר את הענין. להורות בשמו לקבל את הילד.
לא התאפק ושאל: מדוע במקרה הקודם נמנע מהתערבות, וכאן פועל בכל התוקף?
ענה רבינו: "איך לא תבין – הראשון יצליח להכניס את בנו לתלמוד תורה. אם לא לזה, אזי לאחר. אלא מאי, הוא רוצה להכניסו לתלמוד תורה זה בדווקא. אם נענה בסרוב, הרי זה משום שהרישום גדול, ואיישו את כל המקומות. אם אתערב למענו, ידחו ילד אחר, ואין דוחין נפש מפני נפש.
"אבל הורה זה, מי ידאג לו? כשם שדחוהו כאן, עלולים לדחותו במקומות אחרים. אין לו קשרים ואין לו השפעה. הוא מכיר כתובת אחת, אני כמו אבא בשבילו. ואב תמיד מתערב עבור בנו!".
(מפי השמועה)
בעת הרישום לישיבות, יש התלבטויות. לישיבת 'אורחות תורה' יש כתובת. המשגיח הגה"צ רבי חזקיה מישקובסקי שליט"א, עלה ונועץ וקיבל תשובות חדות וברורות. הגיע לאחד השמות ואמר: "בחור כשרוני, משפחה נפלאה, ומלא בעיות". סיפר, ואין פלא בכך שנרתע. שאל, ליתר ביטחון.
שמע רבינו ואמר: "תבררו עוד".
כעבור כמה ימים, חזר ואמר: "אני מודה לראש הישיבה, שהורה להמשיך ולברר". התברר שהבעיות הידועות היו כקצה קרחון. ים של בעיות יש שם. תסבוכת נפתלת.
אמר רבינו: "נו, עכשיו שאתם מכירים היטב את הבחור ויודעים מה בעיותיו, תדעו להתמודד עמן. אם ילך לישיבה אחרת אף אחד לא ידע אותן, ואיך יעזרו לו?!"…
(מוסף יתד, ד' טבת תשע"ח, כח)
ואחד תם
סיפר הגה"צ רבי אשר יחיאל קסל שליט"א, שכאשר כיהן כמשגיח בישיבת 'בית אחיעזר' באשקלון, למד שם בחור נפלא, מתמיד ושקדן, אבל חלש בכשרונותיו. למרות שקידתו נכשל במבחנים לישיבות הגדולות, ורק ישיבה אחת לבחורים חלשים נאותה לקבלו, בתנאי שאביו ישלם לאברך שיקדמו. התנאי פגע בו. יום אחד הגיע קורן: נפתחת ישיבה חדשה למצוינים, והסכימה לקבלו!
אמר לו המשגיח: "איוועץ בעניינך במרן ראש הישיבה!".
שמע רבינו ואמר: "מקומו של הבחור בישיבה החלשה, והוא זקוק לאברך שיקדמו. זו טובתו, ושם יצליח. מחמיא לו שקיבלוהו בישיבה למצוינים. אומר לך מדוע קיבלוהו ומה יקרה: ראש הישיבה רוצה שידעו שהוא פתח שיעור גדול, עם כמה עשרות בחורים. לכן קיבלוהו. אבל יעברו כמה חודשים, הישיבה תרכוש את שמה הטוב, הלימודים יהיו ברמה גבוהה והבחור לא יעמוד בה, ולא ישיג חברותות מתאימות. ראש הישיבה יראה שאינו מתקדם ואין לו את הכלים לעזור לו, ויוציאו מהישיבה. הישיבה הראשונה שקיבלה אותו בשעתו ולא הגיע – תסרב לקבלו, וימצא עצמו ללא מסגרת"…
למותר לציין שתחזיתו של רבינו התקיימה במלואה. הבחור הסתנוור מהישיבה למצוינים, הלך אליה ונכשל בה, הוזנח ונפלט. פנה אל המשגיח לעזרה, והמשגיח בא לפני רבינו, שאמר: "ראש הישיבה הראשון שקיבלו אשתקד, עשה זאת לשם שמיים. ידע שהוא חלש, וביקש לעזור לו. תפנה אליו ותאמר לו שהיית אצלי. התפעלתי מנכונותו לקבלו בשנה שעברה, והבעתי תקוותי שיאות לקבלו עתה".
ואכן הסכים, ורבינו אמר למשגיח: "הגמרא אומרת (פסחים נ ע"א) שבעולם העליון 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'. לראש הישיבה למצוינים שלא התמודד עם הבחור החלש – יש שם וכבוד בעולם הזה, ומי יודע מה יהיה עמו בעולם הבא. ולראש הישיבה החלשה אין כאן כבוד רב, אבל שם יהיה ברום המעלה!".
(מפי השמועה)
ופעם לאחר תפילת ערבית, ניגש אחד המתפללים ושאל: "איך מחדירים בילדים יראת שמים?".
הזדקף רבינו ושאל בהתרגשות: "לך יש יראת שמים?! – כשתהיה לך יראת שמים, גם לילדים יהיה!"…
(נר לשולחן שבת, גליון תקצב)
מעשה בבחור שהגדיש את הסאה. המשגיח פנה אל רבינו שהורה להבליג ולנקוט בדרכי נועם, שרק החמירו את המצב. המשגיח התמרמר ושאל עד מתי. עד מתי יסבול הוא, יסבלו הרבנים והחברים, ונענה: "אין גבול. גם אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא יסבול אותך על כל מגרעותיך"…
יום אחד אמר לרבינו: "זהו! אין לי עוד כח לסבול! כלו כל הקיצים! התלמידים מתאוננים, הצוות סובל. ירשני, ואחפש לו ישיבה אחרת!".
להפתעתו, הסיט רבינו את הנושא: "מה גובה משכורתך?"
מה זה שייך לכאן, אבל נקט בסכום.
"ומזה אפשר לגדל משפחה?". מעניין מי השואל, מי שהיה די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת…
המשגיח חייך במרירות: "בדוחק, אילו היו משלמים. המצב בישיבה קשה, וכבר חצי שנה לא שילמו".
"אז ממה חיים?", איזו דאגה אבהית.
"מגלגלים חובות", ענה המשגיח.
"חכה רגע", אמר רבינו ונכנס לחדר השני. כעבור רגע חזר, וצרור שטרות בידו: "יש כאן משכורת של חצי שנה. בהלוואה. כשישלמו בישיבה, תחזיר. בנתיים, תחזיר את החובות הדוחקים. ביתרה – תחיו".
הופתע ונרתע: "הרב! לא ביקשתי! לא עבור זה באתי! הגעתי בעניינו של הבחור"…
"אני יודע", אמר רבינו. "אבל חשבתי לעצמי: הבחור מצריך כוחות נפש רבים, בכך אין ספק, ועד עכשיו התמודדת בהצלחה. מה קרה עכשיו שכשל כוחך? כשסיפרת שהמצב בבית דחוק, ואתה בעל חוב – הבנתי. כשהאדם טרוד, הוא מאבד את הסבלנות. זה נכון לגבי הורים, ונכון לגבי מחנכים. והרי אני חייב בהצלת הבחור כמוך. איני יכול ליטול חלק בטיפול בו, אבל אני יכול להסיר ממך את הטרדות"…
ובמשך השנים, בכל פעם שהמשגיח הגיע – התעניין אודות הבחור. גם כשעלה לישיבה גדולה, הוצרך המשגיח להתעניין אודותיו לפני פגישותיו עם רבינו עד שבישר על נישואיו!…
ובעניני המלבושים. אב נסער בא לפני רבינו, הציג לפניו שלל כיפות קטיפה שחורות. האחת מלופפת בסרט בד, והשניה ללא סרט, אופנתית וחדשנית. אמר: "ראש הישיבה רואה הבדל בין שתי הכיפות?"
"לא", ענה רבינו.
"אז מדוע מתנכלים בתלמוד תורה לבני, שהחליף לכיפה בלי סרט. למה דרשו ממנו להחליף את הכיפה, או את תלמוד-התורה?!", הזדעק האב.
"איני רואה הבדל", חזר רבינו ואמר. "ואתה רואה הבדל ביניהן?"
"ודאי שלא!"
"והבן, רואה הבדל?"
"גם הוא לא!"
"וההנהלה, מבין אני, רואה הבדל"…
"כן, זו השאלה"
"אז אם הם רואים הבדל ואתם אינכם רואים, מה אכפת לכם ללכת עם הכיפה שהם מעדיפים?"…
(מפי השמועה)
מרור
רבינו הפסיק לאכול 'חזרת' [חריין] בליל הסדר, בהוראת הרופאים. אסרו, ואינו רוצה להכנס לחשש סכנה. הביאו לו חסה ועולשין, ולא מצא בהם מרירות. העידו בפניו שהם מרים, וחוש הטעם הכזיבם, ואמר שהבין את הסיבה: האנשים רגילים לאכול דברים מתוקים, לפיכך דבר תפל נדמה להם כמר. אבל הוא, שאינו אוכל דברים מתוקים, אפילו המצה נדמית לו כמתוקה, ובחסה אינו חש שום מרירות.
והסתפק: האם משום שלרוב האנשים נדמית כמרה, נחשבת גם אצלו למרור? או שהואיל ואינו חש בטעמה המר הרי זה בגדר: "בלע מרור, לא יצא", כי אינו מרגיש הטעם.
לפיכך מברך בנו על חזרת, ומוציאו בברכה.
(צדיק כתמר יפרח, שכז)
השיגו לרבינו עלי חזרת [חריין] וברך עליהם, ואמר שלראשונה בחייו הרגיש מרירות החזרת. שתמיד מרגישים רק חריפותה, והיא מבטלת את המרירות, ובעלים מרגישים את המרירות.
(כאיל תערוג, גליון לב, פסח תשע"ד)
(מתוך הגדה של פסח 'אהלי תורה')