"להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י"א, מ"ז)
הנפש היהודי מתגעגעת, כוספת, נמשכת אל הטעם המתוק של קרבת ה', של התורה והמצוות. אפשר לראות אנשים מבוגרים הרחוקים מהדת, ולזהות בהם שהיו פעם דתיים.
כשם שאדם שלא טעם בחייו שוקולד לא יידע לעולם מהו טעמו, כך מי שלא טעם טעם של תורה ומצוות לא יכיר את מתיקות טעמן. אבל מי שטעם את הטעם הזה, גם כשהיה ילד, לא יוכל לשכוח אותו. יש לו כמיהה ומשיכה לדבר המתוק הזה שממלא את הנשמה באושר ובסיפוק. גם אם התרחק, אפשר לזהות ששפוכה עליו איזו נימה של צער, הנשמה שלו אינה שלמה עם המצב.
אבל אל דאגה, יום אחד הוא ישוב. הפתח קיים, הוא רק צריך למצוא אותו. לכן גם כשהוא התרחק, כדאי לו להשאיר פתח, שתמיד יוכל לשוב.
הנפש מזהה את האמת
אין יהודי שאין לו ניצוץ של קדושה. גם ליהודים הרחוקים ביותר יש רגעים של געגועים, של כמיהה להיות שייכים אל האמת הנצחית.
פעם התקיים סמינר במלון 'המלך שאול' באשקלון. כשהגעתי למקום הייתה שם ניידת משטרה. מה קרה? אחד השכנים התלונן שמרעישים בקומת המרתף של המלון, ומפריעים לו לישון…
ידעתי כי מדובר בהצקה מכוונת ובתלונה קנטרנית. בכל לילה התקיימו במרתף אירועים רעשניים, מסיבות הוללות והכל בסדר. דוקא הסמינר מפריע לו?
הבטחתי לשוטרים כי נקפיד לא להרעיש, אך הם חזרו שוב ושוב, עד שלבסוף הם הופיעו עם השכן. ומה אמר השכן? "תאמינו לי, יש לי סימפטיה לדת, אבל דעו לכם, אם תרעישו ותפריעו לי לישון, אני אנקום בכם"…
ניגשתי אל אותו אדם, הנחתי עליו יד ידידותית ולקחתי אותו הצידה , הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו: "תגיד לי את האמת, נכון שמה שמפריע לך לישון זו דמותו של הסבא שלך, שהיה יהודי שומר תורה ומצוות? תהיה אמיתי אתי, נכון בתוך תוכך היית רוצה להיות כאן, בסמינר, יחד עם כל שאר המשתתפים שמגלים את האור? לא הרעש מפריע לך, מפריע לך שהם זוכים לשמוע דברי תורה ואתה לא. כואב לך שאתה לא יחד איתם, הקנאה מניעה אותך. נכון או לא?"
ראיתי איך העיניים שלו מתחילות להצטעף ולהתמלא בדמעות. הוא הודה לי שאכן בסתר ליבו יש לו משיכה להשתתף בסמינר…
כמובן הוא ביטל את התלונה ושלח את השוטרים לדרכם.
כך הוכחתי שוב לחברי צוות 'ערכים' שנכחו במקום, כי אין רשעים בעם ישראל. כל אלה שמנסים להצר את צעדינו, עושים זאת מכאב, מקנאה, מתסכול, מהתמרמרות- לא משנאה אמיתית. כואב להם לראות אחרים קרובים אל ה'- והם רחוקים. קשה להם להודות באמת הזאת. אלמלא כל המניעות שיש להם, היו מצטרפים מיד.
כל יהודי מסוגל לצאת מהבוץ
הקב"ה מבטיח לעם ישראל שאם ישמרו את המצוות ויעשו הישר בעיני ה'- "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו, כו)
שאל ה"חתם סופר" זצ"ל: מהי המחלה בה' הידיעה, אשר שם ה' במצרים? איזה חולי ידוע הביא הקב"ה על המצרים?
הוא השיב, שהמחלה הקשה שהקב"ה הביא על המצרים היתה "הכבדת הלב", שהרי זה מה שגרם להם שלא יוכלו להתחרט על מעשיהם. זוהי המחלה שהקב"ה מבטיח שלא יבוא עלינו. אם נלך בדרך ה', מובטח לנו שהמחלה הזו, הכבדת הלב, לא תהיה בעם ישראל!
יש לנו הבטחה מבורא עולם שעם ישראל יוכל תמיד לחזור בתשובה על החטאים שלו. גם במצב הקשה ביותר, הקב"ה לא יתן ליהודי 'כבדות הלב', וכך יוכל תמיד לשוב אל אלוקיו!
את זה אנו רואים ביציאת מצרים. עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה, ומשיא השפלות הם התעלו והזדככו, והגיעו עד למעלה הנשגבה של מעמד הר סיני!
אמרו חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים י משנה ה). לכן כאז גם עתה, יש לכל יהודי אפשרות לעלות משאול תחתיות, ולהגיע לדרגות הגבוהות ביותר של דבקות בה'.
אם יחשוב אדם בלבו: אחרי ששקעתי בתוך בוץ, איך אפשר לצאת מהבוץ הזה? אומרים לו : אל דאגה, אם ביציאת מצרים יצאו ממ"ט שערי טומאה, גם אתה יכול לצאת!
אבל במה זכו לצאת ממצרים? בזכות מסירות נפש! בני ישראל קשרו את השה לכרעי המיטה ולא חששו מתגובת המצרים אשר השה היה האליל שלהם. לאחר שהם עשו את שלהם, הקב"ה עשה את שלו וחולל להם ניסים ונפלאות!
אתה שואל איך לצאת מהבוץ? אם אתה באמת רוצה לצאת- תוכל! תעשה משהו במסירות נפש, ואז תראה שה' יעזור לך. מסירות נפש תמיד מועילה לקבל מה' שפע של סיעתא דשמיא! אנחנו רואים זאת על כל צעד ושעל. פעמים רבות הקב"ה נותן לאדם נסיון שנראה לו גדול וקשה, ואם הוא עומד בו במסירות נפש, פתאום הוא רואה שההר הפך למישור, כל הקושי נעלם.
('אריה שאג' פורים)