"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" (דברים ט"ז, י"ח)
לא רק 'אוהב שלום' היה, אלא גם 'רודף שלום', כתלמידיו של אהרן הכהן ע"ה. רדיפת השלום באה במחיר כבד של ויתור אין קץ, כאשר לא פעם נותרו הנוכחים משתוממים לנוכח יכולתו לספוג ולשתוק, להכיל ולהתעלם.
אף כשביקשוהו להתערב ולהכריע במחלוקות שהתעוררו במקומות אחרים, ברח כמטחווי קשת ומשך ידו כמפני אש, ומרגלא בפומיה: "מבקשכם אני בתחנונים שלא תערבו אותי במחלוקת".
בכל שנות חייו לא הסתפק רבנו בבריחה מן המחלוקת, אלא שרדף גם את השלום, ופעל בלבו שלא תיוותר תרעומת על זולתו. כל טצדקי שבעולם היה נוקט, כדי לברוח מצל צלה של מחלוקת, כשהוא מוותר על כל ענייניו ורצונותיו, שלא לדבר על כספו וצרכיו, ובלבד שלא תשרור פלוגתא באוהלו. לעתים, כפי שהעיד על עצמו, עלה לו הדבר ביוקר רב, בסכומי כסף אדירים, אך לא היה לו ספק כי המחיר משתלם והפסדו יוצא בשכרו.
כמה הידר במידת חסידות של "קשה לכעוס ונוח לרצות" (אבות ה', י"א), כי מאד-מאד היה 'קשה לכעוס', ומאידך, כל כך היה 'קל לרצות'. בחכמתו הגדולה והמופלגת, הרחיק כדי ת"ק פרסאות את אותו כעס, אשר בחיק כסילים ינוח (קהלת ז', ט'). דוגמאות למכביר נצורות בזכרונם של בני ביתו הקרובים, שהנוכחים חשו שהוא כלל לא מבחין בכך, שנעשו או נאמרו דברים שיש בהם משום פגיעה.
מוסיף ומתאר בנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מביתר, כי בהיותו בחור ניגש אליו רבנו באחד הימים, ופתח בשיחת חיזוק והדרכה בנושא זה של כיעור מידת הכעס, ועד היום חקוקים בעצמותיו דברי רבנו: "אני מציע לך שתתרחק מן הכעס כמו מאש"…
כן מספר אחד המשמשים בקודש, שבמוצאי היום הקדוש (תשמ"ט) ביקש רבנו ללכת לטבול קודם הסעודה, אולם בהגיעו לבית הטבילה התנצל האחראי, שהמקווה עדיין באמצע הכנתה, וצריכים להמתין כמה דקות עד שניתן יהיה להיכנס. בראותו כי רבנו ממתין, ניגש הלה ואמר: "מקווה אני שהרבי אינו כועס". הזדעזע רבנו וקרא: "כעס?! חס ושלום! ווי אזוי מעג מען זיין אין כעס. כעס איז דאך ווי א איסור דאורייתא" (= וכי איך מותר להיות בכעס? הלא כעס הוא כאיסור מן התורה!), ופנה אל המשב"ק ואמר גם לו: "בוודאי יודע אתה שאסור לכעוס, וכעס הוא כאיסור דאורייתא" —
מעיד חתנא דבי נשיאה, מורנו ראש הישיבה הגה"צ רבי שלום אהרן אשכנזי שליט"א, אשר היה קרוב ומצוי לפני ולפנים בעניינים רגישים שנידונו על שולחן רבנו, ולא פעם נאחז בתדהמת פליאה, כאשר נוכח לראות במידת ההשתוות של רבנו ביחסו אל זולתו, ואחת היא לו אם מדברים אליו בכבוד או בזלזול. בפרט באו הדברים לידי ביטוי בשנות צעירותו, כאשר רבנו לא נמנע מלהכניס עצמו בעובי הקורה בסוגיות מורכבות שב'מסכת גיטין' או בפרק 'יש נוחלין', והיה בורר בין צדדים יריבים, וחותר חתירה ליישר הדורים ולהנמיך הרים שגבהו, ותוך כדי מהלך הדין ודברים, היו שחשו נפגעים מנתיב הילוכו, ובבהילותם על גופם וממונם, נתנו דרור ללשונם ושפכו עליו קיתונות של בוז וקלון. אך רבנו המשיך להתנהג עמם ברחשי כבוד ולא שת לבו לסגנונם, ובדרך כלל עלה בידו להטות לבם אליו, ולהביאם לידי הכרה בצדקת דרכו להיטיב עם כל הצדדים, ובסופם של תהליכים היו כולם נותנים שבח יקר וכבוד לשמו ולדרכו.
אחד מאברכי אנ"ש נכנס לרבנו ושאלה קשה בפיו: בן נולד לו בשעטו"מ ולמז"ט, והוא עתיד להכניסו ביום השמיני בבריתו של אאע"ה. במשפחת אביו רגילים להשתמש בפלוני כמוהל זה שנים רבות, אך לאחרונה נחלש הלה, ויתכן שכשירותו ומומחיותו נפגמו. החששות היו מוצדקים, ומנגד עמדה על הכף החרדה לכבודו של אותו מוהל שלא ייפגע.
השיב לו רבנו: "אמנם שאלה כבדת משקל היא, שכן בדיני נפשות עסקינן, תרתי משמע, ויש להעמיק בכך היטב. ברם, מאחר ואותו קרוב משפחה היה מעורב בסכסוך עם מישהו מאנ"ש לפני עשרים שנה, ובשעתו נאלצתי להתערב והכרעתי באופן שלא ממש מצא חן בעיניו, ואם כן חוששני שאם ישמעו שמשכתי ידי מלהכריע בדבר, יימצא מישהו במשפחה שיקשר בין הדברים, ויגיד שאמרתי לך שלא תיקח אותו כמוהל בשל אותו סיפור נושן. לכן, עצתי שתיגש לאביך ותשתף אותו בחששותיך על כל צדדיהם, ובקש ממנו שישאל את הרבי שלו. ברם, אל תספר לו על כך שהיית כאן ושמשכתי ידי מהנושא, רק עשה עצמך כאילו והוא הכתובת הראשונה והטבעית שלך להתייעץ עמו".
בכך התייחד רבנו, שבהיותו 'רודף שלום' בכל נפשו וכוחותיו, ברח מן המחלוקת עד קצה גבול היכולת, ואם רק נמצא חשש קל של ספק ספיקא, שמישהו יגררנו לדבר שנודף ממנו ריח של פלוגתא – די בכך כדי למשוך ידו מכל וכל.
כאבותיו הקדושים, היה רבנו מהדר אחר סנדקאות, וכל אימת שכיבדוהו בכך היה הדבר חשוב בעיניו [ועד השנים האחרונות אף היה נוסע למרחקים].
דוגמא לדבר, כמה חשוב היה הדבר בעיניו, שפעם נכנס יהודי שהתגורר בסמיכות לבית המדרש, וכיבד את רבנו בסנדקאות לבנו, שנימול לשמונה ביום כיפור. הברית נערכה בביתו של האיש, ורבנו הטריח עצמו בהפסקה שבין שחרית לקריאת התורה, למרות שנהג שלא לנעול שום מנעל ביום הקדוש ונזקק להלך ברחוב כשפוזמקאות בלבד לרגליו…
במקרה אחר נכנס יהודי, והזמין את רבנו להתכבד בסנדקאות לבנו הנימול לשמונה, אלא שהברית אמורה להתקיים בעיר חיפה בערב שבת קודש. למרות ריחוק המקום והיום הקצר, קיבל רבנו את הכיבוד בשמחה, והודיע לגבאים על תכניותיו ליום שישי הקרוב. כשהביעו פליאתם, השיב רבנו בתמיהה משלו: "אם לאליהו הנביא זל"ט נוח לבוא לכל ברית, שאסרב ואוותר על ההזדמנות ללכת לפגוש אותו?!"…
תחת אחד השיחים, התייחס רבנו להידור שהידרו צדיקים ליטול סנדקאות, וסיפר עובדא ששמע מפי בעל המעשה: יהודי מבני ברק כיבד את הגאון ה'חזון אי"ש' זצוק"ל בסנדקאות לבנו הרך הנולד, והנה בדיוק הגיע לארץ אחד מקרובי המשפחה, שאף תמך בהם וכלכלם בכבוד. אבי הבן חשב כי מדין הכרת הטוב מחויב הוא לכבדו בסנדקאות, ונכנס אל ה'חזון אי"ש' לשאול בעצתו. השיב לו ה'חזון אי"ש', כי אינו מוותר על הסנדקאות והסביר: "נכון שמצד הכרת הטוב יש לך סיבה טובה להעביר את הסנדקאות לאותו קרוב משפחה, ברם, אני דואג לטובת הילד, וטובתו היא שאני אהיה הסנדק שלו"…
ועם זאת, כאשר נגע הדבר להוא-אמינא של מחלוקת, והיה חשש קל שמישהו ייפגע, משך רבנו ידו ומיאן להתכבד.
בד בבד, כאשר ראה שאבי הבן כואב ומתייסר על כך, שבגין סיבה משפחתית נמנע ממנו לכבד את רבנו, לא עזבו רבנו בתחושותיו הקשות, והיה מדבר על לבו שהוא הדבר הנכון לעשותו. פעם אמר לאחד האברכים: "תכבד את זקנך בסנדקאות, אבל אני אהיה הסנדק". ובטרם הצליח האברך לרדת לשורש משמעותם של הדברים, האיר רבנו את עיניו וביאר: "הלא מבקש אתה שאשמש כסנדק משתי סיבות: גם משום שברצונך לכבדני, והן מפני שרואה אתה בכך זכות ושמירה לרך הנימול. ובכן, על כבודי אני מוחל ומוותר, ובוודאי שלא אראה בכך כבוד אם הוא גורם צער לזקנך. ואילו לגבי השמירה והברכה לבנך הנולד, הנני מודיעך שייחשב הדבר כאילו שנימול על ברכי ממש, והרי שלגבי דבר זה אהיה הסנדק"…
(מתוך הספר 'אביהם של ישראל')