סיפר הגאון רבי יצחק דוד גרוסמן שליט"א רבה של מגדל העמק: "בכל ערב ראש חודש הייתי עולה למעונו של הגה"צ המקובל רבי ישראל יצחק משי זהב זצ"ל. הוא התגורר בקיטון דל בשכונת קטמון ורבים נהרו לפתחו, מבקשים שיביט בידם ויפענח צפונותיהם. הבין הוא מאד בשרטוטי כף היד. במשך שנים ארוכות היה הוא הכתובת לכל איש שביקש לבחון את מזלו. במאור פניו ובמתק שפתיים נפלא, זכה וקירב הוא המונים לאבינו שבשמים.
פעם אחת שאלתי אותו: מהו סוד ההצלחה להשיב רבים מעוון? מהי הדרך שדברינו יתקבלו על לב שומעיהם? במקום תשובה סיפר לי סיפור מדהים שהיה איתו.
בתחילת נשואיו התגורר הוא בעיר יפו העתיקה. משגדל בנו רבי חיים דוד זצ"ל והיה צריך ללמדו תורה, הגר לתל אביב רבתי, סמוך ונראה לבית מדרשו של הרבי מבעלזא ברחוב אחד העם, שם התחנך הבן בתלמוד תורה החסידי. בעוד ביפו היתה להם דירה נאה, הרי שבמרכז תל אביב הסתפקו בדירה קטנה בת שני חדרים למען חינוך הילדים.
ביום בהיר אחד פגש אותו אדם שאינו שומר תורה ומצוות ואמר לו: "זה עתה נזרקתי מביתי עם ילדי לרחובה של עיר". רבי ישראל יצחק הזדעזע וריחם עליו מאד, ולאחר עידוד קצר ביקש ממנו להתלוות עמו הביתה. מיד בהיכנסו לביתו אמר לרעייתו הרבנית: "מצווה גדולה הזדמנה לנו, לארח משפחה שלימה בביתנו, חדר אחד לנו וחדר אחד להם". מאותו יום חלקה משפחת משי זהב את דירתה הקטנה עם המשפחה ההיא.
ליל שבת. פני רבי ישראל יצחק זוהרות. הוא מקדש על היין ומשורר בנעימה זמירות שבת. לפתע בוקעים מהחדר הסמוך קולות צורמים של מכשיר הרדיו. בני המשפחה ניסו למחות, אך רבי ישראל יצחק השתיק אותם מיד והמשיך בשירת השבת כאילו לא אירע דבר. גם בשבת השניה והשלישית חזר הדבר על עצמו. רבי ישראל יצחק שמארח כאן משפחה בחינם אין כסף – שותק ולא מעיר להם על חילול השבת ועל הצער שהם גורמים לו בתוך ביתו שלו. אדרבה, תחת זאת השיב טובה תחת רעה, וביודעו את מצבו הקשה של אבי המשפחה שהיה נפח במקצועו, היה משגר אליו קליינטים ומפציר בהם שיעשו את עבודתם אצלו.
כך ללא אומר דברים, התגוררה משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות במשך פרק זמן ארוך לצידה של משפחה חסידית שורשית, כשרק וילון קל מפריד ביניהן ודרך חיים שונה לחלוטין.
"אתה מכיר את רב פלוני?" שאל אותי לפתע רבי ישראל יצחק זצ"ל. בוודאי, עניתי. הרי הוא מגדולי התורה בירושלים, הוספתי. "אז תדע לך שהרב הנכבד הזה, הוא בנו של אותו אחד שהתגורר בביתי", אמר לי רבי ישראל יצחק לתדהמתי, והמשיך וסיפר:
"בוקר אחד השכן החילוני חצה את מפתן הווילון וביקש תפילין. בשמחה, עניתי וקמתי במאור פנים לעזור לו בהנחת התפילין. לאחר שסיים להתפלל וחלץ את התפילין אמר לי השכן: 'תמיד שנאתי את הדת. שנאה גדולה מאד. שנאתי העבירה אותי על דעתי, עד שבחוצפתי הגדולה החלטתי להציק לך בשמירת השבת. אתה בחרת בשתיקה. גם כשהדבר חזר על עצמו כמה וכמה פעמים שתקת, ותמיד דיברת איתי במאור פנים, ואף דאגת לפרנסתי. הבוקר אמרתי לאשתי: אם היהדות היא זאת שמחנכת אותו להמשיך ולהיטיב למי שמשיב לו רעה תחת טובה, אני רוצה להיות חלק ממנה'.
"כך עם הזמן", המשיך רבי ישראל יצחק וסיפר, "חזר השכן בתשובה שלימה, ובנו זה שהתחנך בישיבה קדושה זכה והינו תלמיד חכם גדול".
(גיליון 'אהבת ישראל' וארא תש"פ)