ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקך… למען חייך (ל, ו).
הרב בנימין בירנצוויג
מה הקשר בין המילים "למען חייך" שבסוף הפסוק, לנאמר בתחילתו – "ומל ה' אלוקיך את לבבך לאהבה את ה'…" שמטרת מילת הלב היא לאהבת ה', ומדוע הוסיף שמילת הלב היא "למען חייך"?
קושיא זו הקשה מרן החפץ חיים זיע"א שהשבוע צויין יום פטירתו, והוא ביאר הדברים נפלא במשל: לעני גלמוד ואביון בלוי בגדים רעב צמא וחסר כל, שיום אחד הציל את בן המלך מסכנה גדולה, ובתמורה המלך נתן לו להכנס ליום שלם לבית גנזיו ולקחת מאוצרותיו ככל שתמלא ידו. ובבא היום הלך העני לגנזי המלך כולו מרוגש ומאושר, ואסף מלא אוצרות המלכות, והתעשר מכך עד מאד, אחרי שהשקיע כספו בעסקים מצליחים.
בכל שנה היה עושה מסיבת הודיה לכל ידידיו ולכל שרי המלכות, שבגלל עושרו הגדול כולם חשקו בקרבתו, וכך במשך שנים רבות עד שנשכח סיבת מסיבת ההודיה לשמה התכנסו בכל שנה, וכולם חשבו שזהו טבעו להראות גודלו ואושרו.
שנה אחת בהתכנס כל רבי המדינה למסיבה, קם אותו עשיר ושאלם 'האם אתם יודעים מה היום המאושר ביותר בחיי'? ענו לו 'בודאי יום מסיבת ההודיה שבכל שנה, בה אתה מראה קבל עם ועולם את גודל אושרך ורוב נכנסיך', אמר להם העשיר, היום המאושר ביותר בחיי היה היום שהייתי עני מרוד חסר כל בלוי בגדים רעב וצמא… ותמיהת כל הנוכחים המשיך ואמר, אותו יום שהגעתי עני ואביון לאוצר המלוכה לקחת את האוצרות שנן לי המלך, הייתי רעב וצמא מעוטף בבגדים בלויים, ונכנסתי לאוצר המלוכה ולא הפסקתי לרגע לצבור אוצרות של זהב וכסף, תדעו שהייתי רעב צמא חלש ומיוסר, אבל לא שמתי לב כלל לרעבוני, ידעתי כי כל רגע אני מתעשר ומתעשר ולכן שמחתי עד מאד.
והמשיך אמר מרן החפץ חיים, ה' יתברך נתן לנו אוצרות עולמים של תורה ומצוות ככל שנחפוץ כל הימים, לפיכך על האדם להיות תמיד בשמחה עצומה ורוממות של אהבת ה', ואפילו הוא וסבל ומלא צער ויסורים, אבל כעני ההוא ששכח מכל צערו בזמן שאסף את אוצרות המלך, כן אנחנו צריכים להיות שמחים ומאושרים ולשכוח מכל צרותינו ביודעינו כי בכל רגע אנחנו יכולים לזכות באוצרות אין סוף.
וסיים החפץ חיים ומדוע אין אנו מרגישים כן?! אלא שערלת לבבנו, העטופה בהבלי הזמן מונעת מאתנו את הרגשת השמחה, ובזה אמרה התורה "ומל ה' אלוקיך את לבבך" כשהקב"ה יסיר מאתנו את ערלת הלב, אז מאליה תפרוץ בנו הרגשת השמחה העצומה של ריבוי האוצרות שיבידיו לאסוף בכל רגע, וא"כ הסרת ערלת הלב היא '"למען חיינו" כדי שנחיה חיים מאושרים ושמחים תמיד!
החפץ חיים הקדוש היה נאה דורש ונאה מקיים וכל חייו היו חטיבה אחת של שמחת המצוות באופן שלא יתואר: בספר מאיר עיני ישראל (ח"ד) מביא סיפור נפלא שסיפר רבי משה דבראשווילי זצ"ל זקן החכמים של יהדות גרוזיה שהיה תלמיד ישיבת ראדין וכך הוא סיפר: בשנות לימודי בישיבה פעם אחת למדתי משמר בליל שישי במשך כל הלילה, עזבתי את בית המדרש בשעה מאוד מאוחרת ללכת לחדרי, בחוץ היה סוער מאד קור ושלג שלא פסק לרדת, כשעודני ממהר בדרכי הבחנתי לפתע מרחוק בדמות אדם שהולך ברחוב הלוך ושוב ומדי פעם מרים ראשו לעבר השמים, מראה כזה של אדם המשוטט ברחוב בשעת ליל כה מאוחרת כשהשלג יורד והקור כל כך חזק הטיל בי פחד של ממש וכמעט החלטתי לסור תיכף על עקבותי ולשוב לישיבה, אך בכל זאת התחזקתי והלכתי הלאה, כשהתקרבתי ראיתי להפתעתי כי הדמות הזו היא לא אחר מאשר מרן החפץ חיים, כשראני החפץ חיים הוא גער בי בחוזקה: באמצע הלילה ובקור שכזה? לך מיד לחדרך לישון!
רצתי מיד לחדרי שהיה בבית אחותו של החפץ חיים שהיתה מכלכלת אותי בכל, ואצלה היה מקום אכסניתי, בבוקר סיפרתי לה את המעשה וראתה כי אני מתפלא עד מאד על מעשהו של החפץ חיים, ואז היא אמרה לי מה אתה מתפלא זה שלשה לילות שהוא מסתובב בחוץ בקור ובשלג ומחכה שהלבנה תתגלה כדי שיוכל לברך את ברכת הלבנה. כל עשיית מצוה היתה אצלו כאוצר עצום שאסור לפספסו בשום אופן, ולכן חיפש וחיפש מתי יוכל לקיים המצוה שלא יפסידה.
חתנו של מרן החפץ חיים, הגאון ר' הירש זקס זצ"ל, היה מספר שהחפץ חיים היה מרבֵה להתוודות בינו לבין עצמו אחרי עשיית מִצוה וכך היה אומר: ישראל מאיר ישראל מאיר, קיימת מצות לולב קיימת מִצות מצה וכו', אבל למה לא קיימת מִצות לעבוד את ה' בשמחה!!
פעם אחת ראה הרב זקס זצ"ל את החפץ חיים שחזר מהמקוה בערב שבת והוא רוקד ושמח, הוא היה בטוח שהחפץ חיים רוקד על כי זכה להתקדש ולהטהר בטבילה לכבוד השבת, הוא ניגש לחפץ חיים ושאלו על שמחתו זו? ואמר לו החפץ חיים, שהוא שמח על כי זכה לקיים מצות ביומו תתן שכרו לעגלון שלקח אותי מהמקוה לבית, והוא נתן לו שכרו מיד.
כך התהלך החפץ חיים כל ימי חייו, בהרגשה מרוממת ומופלאה של עבד המסתובב באוצרות המלך וחופן בכליו שפע עצום של אוצרות אין סוף, וזכה לשמחת חיים נשגבה כל ימיו.
קצת התבוננות קצת מחשבה, והרבה תפילה ויכולים לזכות לשמחת חיים תמידית בכל מצב!