לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ (בראשית מז, ד)
היו כאלה שלא הסתפקו בביקורים בביתנו, אלא גם קבעו בו את משכנם.
אחת החליטה כי בזמנה הפנוי תשב בחדר ההמתנה בביתנו ותאמר תהלים. אשה אחרת פקדה את ביתנו מדי יום בשעות אחר הצהריים – היא וכל ילדיה עמה. כך ישבה אצלנו עד הערב, ורק אז אספה את ילדיה והלכה לדרכה. היו גם נשים שבאו לביתנו כדי שאמא תאכיל את ילדיהן…
אשה אחת היתה מגיעה אלינו שנים רבות מדי יום שלישי, קראנו לה "הענייה של יום שלישי". במשך היום היא היתה מקבצת נדבות באזור, בלילה ישנה בביתנו, ולמחרת שבה לביתה שמחוץ לעיר.
כבר בשעות הצהריים המוקדמות של יום שלישי היתה נכנסת ועורמת בביתנו את החפצים שאספה בשעות הבוקר: בגדים משומשים, מאכלים, כלי מטבח ועוד 'שמאטעס' כאלו ואחרים. את המאכלים הכניסה למקרר או לפריזר, ואת הבגדים הניחה באיזו פינה שעוד נותרה פנויה בבית. בערב הגיעה לביתנו בשנית עם 'מבחר סמרטוטים' נוסף, סעדה את ארוחת הערב שאמא הכינה לה ושכבה לישון, בבוקר היתה אוספת את חפציה ופונה לדרכה, לא לפני שאמא העניקה לה סכום כסף.
לא תמיד יכלה האשה להיסחב עם החפצים כולם מחמת ריבויים, והללו – שהיו יקרים לה מאוד – נשארו בביתנו עד לשבוע הבא: המאכלים מילאו את המקרר, הקפואים סתמו את הפריזר, ושאר הגרוטאות נדחסו בפינה כלשהי… לא פעם ולא פעמיים ביקשנו מאמא לזרוק את האוסף המוזר שהשאירה לנו האשה, אולם אמא סירבה, מעולם לא העירה לה על שהפכה את ביתנו למחסן גרוטאות, אדרבה – היא שמרה על החפצים כעל בבת עינה.
אותה אשה הרשתה לעצמה להגיע בערב פסח כשבידיה שקיות נוטפות חמץ, ואמא לא עצרה בעדה – היא פשוט הלכה וניקתה אחריה… באחת השנים, בשעת בדיקת חמץ, מצא אבא את שקיות ה'שמאטעס' הללו באחת הפינות, שאלנו אותו האם מותר על פי דין לזרוק את הסמרטוטים, והוא השיב בחיוב כי בוודאי אינם שווים פרוטה, אולם ביקש לשאול לפני כן את אמא, והיא כמובן סירבה בכל תוקף… ואכן, לאחר פטירתה של אמא, בעת שסידרנו את ארונות הבגדים מצאנו שם שיירים מאותם סמרטוטים.
ערב אחד הגיעה 'הענייה של יום שלישי' בעת שאמא נעדרה מן הבית. באותה שעה כבר עלה אבא על יצועו, ואחד הנכדים ישן במיטה שבהול. האשה פתחה את הדלת ונכנסה, שהרי אין אדם דופק על הדלת טרם כניסתו לביתו שלו… ובראותה שהמיטה תפוסה, הרעימה בקולה: "קום מהמיטה שלי!"
לשמע הצעקות קם אבא ממיטתו ויצא אל ההול. משראה את האשה, ביקש ממנה לחכות בחוץ עד שאמא תחזור משום איסורי 'יחוד', ברם האשה התעקשה כי המיטה שייכת לה, ואיש לא יורה לה מה לעשות וכיצד להתנהג. לאבא לא נותרה ברירה – הוא הושיט את ידו לנכד, והם יצאו אל הרחוב להמתין לאמא…
פעם אחת, לאחר ש'הענייה של יום שלישי' שכבה לישון, נכנסו אבא והחברותא שלו והתיישבו ללמוד. קול לימודם נשמע היטב ברחבי הבית, והגברת התעוררה משנתה, "שקט! אתם מפריעים לי לישון!" התרעמה. אבא שמע את דבריה וביקש מהחברותא כי מעתה ינמיכו את קולם…
פעם התעוררה 'הענייה של יום שלישי' באמצע הלילה. "בת-שבע, מגרד לי באצבעות של הרגליים", התלוננה, "תני לי משחה", ביקשה. אמא התנצלה כי אין ברשותה משחה מתאימה, אולם זו לא האמינה לה: "הכל יש לך בבית! כיצד ייתכן שאין לך משחה בשבילי?" האשה קמה ממיטתה, חיטטה בעצמה בארונות הבית ומרחה לעצמה איזושהי משחה שמצאה. בא הבוקר – והגברת החלה צווחת, התברר כי המשחה לא היתה אלא דבק מגע, ואמא נאלצה לעמול קשות כדי להסיר את הדבק מרגליה…
'הענייה של יום שלישי' לא היתה היחידה. מלבדה התארחו אצלנו עוד מסכנות וגלמודות. גם להן היו 'חזקות' על לילות שבהם ישנו בביתנו ועל ארוחות שהגישה להן אמא. ועוד לא הזכרתי את עשרות האורחים שסעדו על שולחננו מדי שבת, ובהם נדכאים וקשי יום, חלקם מוזמנים על ידי אמא וחלקם מוזמנים על ידי עצמם… שהרי ביתם של אבא ואמא היה בעבור רבים מהם ביתם הראשון.
(מתוך הספר החדש ׳בית אמי׳)