"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת" (ויקרא י"ג, ב')
הנגעים האמורים כאן, היו באים על לשון הרע, כמבואר בגמרא (ערכין טו ע"ב).
פעם אחת הגיע לארץ ישראל המשגיח של ישיבת לייקווד, רבי נתן וכטפויגל זצ"ל, והוא רצה להיכנס לרב'ה רבי שלום זצ"ל. התלוויתי אליו, וכשהגענו, רבי שלום היה חלש מאד, והיה לו קשה לקבל אנשים, אבל הידידות שהיתה לו עם רבי נתן זצ"ל היתה מוראדיג!
כשראה רבי שלום את רבי נתן, אזר כח לקבל את פניו, אך כיון שהדיבור היה קשה עליו, אמר לו רבי נתן: "אני אזכיר לכם את השמוע'ס שאמרתם כשהייתם בלייקווד, עם הניגון שלכם", ופתח ואמר כך:
הגר"א כותב באגרת: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים, אלא ברסן פיו וברסן תאוותיו, וזהו שווה יותר מכל התעניות והסגופים שבעולם!"
"וזו היא התשובה!"
אם אתה רוצה לדעת מה זה "תשובה" – תשובה היא רסן פיו ורסן תאוותיו. ודבר זה "שווה יותר מכל התעניות והסגופים שבעולם", שווה אף יותר מאלף גלגולי שלג!…
הגר"א ממשיך: "וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו – זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון, וניצול משאול תחתיות".
אם לאדם 'בוער' לומר משהו… עומד לו כבר על קצה הלשון… והוא חוסם את פיו – הוא זוכה לאור הגנוז, לאור כזה שאפילו המלאכים לא זוכים לו! הוא זוכה לכפרת עוונות ומציל עצמו משאול.
אחר כך המשיך רבי נתן: "הוספתם להביא קטע נוסף מדברי הגר"א: 'אבל העיקר לזכות לעולם הבא – בשמירת פיו, וזה יותר מכל התורה'".
תשמעו דיבורים : "וזה יותר מכל התורה!"
מסיים הגר"א את האגרת: "כי הפה הוא קודש קודשים!"
אי! אי! אי! "כי הפה הוא קודש קודשים!"
אלא שנשאלת השאלה: איך אומר הגר"א על רסן הפה "וזה הוא התשובה", והלא יש לנו את כל הלכות תשובה של הרמב"ם, יש לנו את כל ה'שערי תשובה' של רבינו יונה, וכדי לכפר על מעשה עבירה צריכים לקיים את כל חלקי התשובה: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד?
התשובה לכך היא, שבוודאי יש צורך בכל התהליכים האלו, שכתבו הרמב"ם ורבינו יונה, אולם כדי לזכות לכך שהתשובה תתקבל – זה על ידי ריסון הפה והתאוות!
שמעתי מעשה נפלא מרבי משה שמואל שפירא זצ"ל, והסיפור 'מתלבש' כמין חומר לענייננו:
יהודי מפטרבורג, בשם גינזבורג, עשיר מופלג, צדיק וירא שמים, היה קונה בכל שנה את 'פתיחת ההיכל' של 'כל נדרי'. היתה לו על כך 'חזקה' במשך שנים רבות. גם אם מישהו היה מנסה להתמודד איתו, ולהעלות את המחיר, היה הוא מעלה עוד יותר, ולבסוף – זוכה.
והנה היה שם עשיר נוסף, א' גרויסער עם הארץ, שבמשך כל השנה לא היו רואים אותו, כמעט, בבית הכנסת. יום כיפור אחד הוא החליט שאם גינזבורג קונה כל שנה בכל מחיר את פתיחת ההיכל של 'כל נדרי', השנה הוא לא יתן לו, הוא יקנה זאת בכל מחיר! ואכן בהתמודדות שביניהם העלה העשיר השני את המחיר לגובה כזה שגינזבורג לא יכול היה לעמוד בו, ולבסוף זכה!
"זכה לו, זכה לו"…
"מי שברך… בבקשה, בכבוד", קרא הגבאי, "כבודו מכובד בפתיחת ההיכל".
והוא? עם הארץ שאין כדוגמתו… לא יודע מה זו 'פתיחת היכל'… שואל את העוזר שלו, אך גם הוא לא יודע…
והגבאי קורא לעברו: "נו! נו! בכבוד! כל הקהל מחכים לכם!"
בלית ברירה הוא שואל את הגבאי: "מה זו פתיחת ההיכל?"
– "פשוט מאד, פתיחת ההיכל"
– "דבר עברית, לא טורקית!"
– "תעלה במדרגות, פתח את ארון הקודש, תוציא את ספר התורה ותתן אותו לשליח הציבור"…
הוא ניגש ועשה 'פתיחת ההיכל'.
בסיום התפילה, כשחזר לביתו, שאל אותו עוזרו: "תמהני על כבודו! השקעת סכום אדיר, עד שנצחת את גינזבורג על 'פתיחת ההיכל'. איך יכול אדם פיקח שכמוך, סוחר ממולח, להשקיע סכום כה גבוה על דבר שלא ידעת בכלל מהו?"
נענה העשיר ואמר לו: "אכן, באמת לא ידעתי מהו, אבל דבר אחד כן ידעתי: אם גינזבורג מתמודד עליו – סימן מובהק הוא שהעסק משתלם וכדאי להשקיע בו! אם לגינזבורג זה טוב – גם בשבילי זה טוב!"
וגם בנדון דידן, רבותי! אם הגאון אומר על ריסון הפה שזה נחשב ל'תשובה', זה מספיק גם לנו! אם עבורו זה 'תשובה' – גם לנו זה 'תשובה'. אם לגאון זה טוב – גם לנו זה טוב!
ה' יהיה בעזרנו, שנזכה באמת לקיים את הפסוק (תהילים ל"ד, י"ג): "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה", ונזכה לשוב בתשובה שלימה.
(מתוך הספר 'יחי ראובן')