סיפר הגה"ח רבי דוד אורטינברג זצ"ל בעל 'תהלה לדוד', שפעם הזדמן לו להיות בסביבות העיר קארלין בל"ג בעומר, והיה בשולחנו הטהור של ה'בית אהרן'. מנהגו של ה'בית אהרן' היה, שכיבד כל אחד מהמסובים בשולחן לומר איזה מאמר מרשב"י, מהש"ס או מהמדרש, וכיבד כל אחד ואחד לפי סדר היושבים.
באותה שנה היה נוכח שם אברך אחד שלא זכה לבנים, והיה שבור ומדוכא. כשהגיע תורו לומר גם הוא דבר בשם הרשב"י, פסח עליו הרבי וכיבד את הבא אחריו. הדבר היה לפלא לכל הרואים. לבו של האברך היה נשבר על כך, וגם ה'תהלה לדוד' השתומם על המראה הזה.
והנה לאחר שכיבד את היושבים בשיפולי השולחן הטהור, פנה הרה"ק מקארלין אל האברך ואמר: "הרי אתה עדיין לא אמרת איזה מימרא, אמור נא עתה". והאברך, בהיותו נעצב על המעשה לא שלט ברוחו והפטיר את מאמר הרשב"י "מוטב שיפיל עצמו לכבשן אש ואל ילבין פני חברו ברבים"…
אמר לו הרה"ק מקארלין: "נו, המשך מה שכתוב הלאה". אבל האברך מרוב צערו לא היה יכול להמשיך. אמר הרה"ק מקארלין: "אם כן אני אמשיך מאמרו של הרשב"י שם: 'מנא לן, מתמר…' ובמעשה תמר הרי נולדו תאומים, אף אתה תזכה לתאומים". וכן היה.
(ציצים ופרחים)