"להקדישני לעיני בני ישראל" (כ', י"ב)
נין רבנו, הרב משה ישראלזון מספר: מרן השתדל לתת לכל מקבץ צדקה שחלף בבית מדרשו סך חמישה שקלים. בעדינות נפשו חש, כי אין זה מן הראוי לבקש עודף מנזקקים הנצרכים לבריות, ומכיון שכך, פנה למקורביו בבקשה שיכינו בעבורו מטבעות רבים בני חמישה שקלים, כדי שיוכל למוסרם לידי הנצרכים מבלי לבקש מהם להשיב את היתרה. על העניין הופקד נכדו, רבי אריה שנהג לפרוט את שטרותיו של מרן למטבעות בני חמישה שקלים ולארוז אותם בקופסת פילם ישנה, אותה היה מגיש לרבנו מדי בוקר כשהיא גדושה במעות.
לעיתים היו פושטי יד, שעברו לפני רבנו כמה פעמים בזו אחר זו, אולם אף על פי שהבחין בדבר לא נמנע מלתת מנדבת ליבו שוב ושוב. כמו כן, כאשר היה מזדמן לפניו נזקק, שנראה כיהודי 'בעל צורה', היה מכפיל מראש את הסכום ומעניק לו עשרה שקלים.
באחד הימים לא היו מעות בכיסיו של רבנו. כמדומני שהדבר אירע ביום ראשון, ומרן היה לבוש משום מה בחליפת השבת החפה ממזומנים. תוך כדי התפילה, נכנס אחד ממקבצי הצדקה הקבועים לבית המדרש ופנה בטבעיות לעבר כותל המזרח, כשהוא מצפה כמידי יום לתרומה העומדת ליפול לידיו. ברם, רבנו אציל הנפש, שהבחין בעני העושה את צעדיו לכיוונו וידע כי כיסיו ריקים, לא היה מסוגל לסמן לו כי אין בידיו מעות. בלית ברירה עצם את עיניו, כביכול אינו מרגיש בעומד מולו.
האיש נעמד מנגד, כשימינו פשוטה לקבל את חמשת השקלים הקבועים, שהרי יודע הוא כי מרן מעולם לא נמנע מלתרום לו, ומה יום מיומיים, הלא אין כל סיבה בעולם שבגינה לא יעניק לו הרב את התרומה הקבועה. אולם רבנו, בעל הנפש העדינה והזכה, אינו מסוגל לרמוז לעני, כי הבוקר אין בידיו מצלצלים ולפטרו בלא כלום. הזמן חולף, התפילה כבר קרובה לסיומה, ורבנו עדיין עוצם עיניו מראות, בלא כלום. הזמן חולף, התפילה כבר קרובה לסיומה, ורבנו עדיין עוצם עיניו מראות, בעוד העני עומד על מקומו, מצפה לתרומה הבוששת מלהגיע.
עם סיום התפילה פקח מרן את עיניו, שנתקלו בפושט היד העומד מולו. במשך כל התפילה הוא ניסה לחסוך את הרגע הזה, שהרי כיצד אפשר להשיב את פני העני ריקם ולומר לו כי אין בידו מעות עבורו. אך הלה עדיין עומד בציפייה דרוכה.
לבסוף, בלית ברירה, הפטיר מרן בחיוך מבויש: "אני לובש הבוקר את חליפת השבת, לצערי אין לי פה כסף!" בעוד ליבו כואב את צערו של ההלך, שנאלץ לעזוב את המקום בידיים ריקות.
אחד ממקבצי הצדקה, שעשו להם מנהג של קבע לפשוט ידם בבית המדרש, היה אדם מבוגר חבוש כיפה ונטול חתימת זקן, שנהג להגיע בכל יום ראשון בשבוע ולבקש את תרומת המתפללים. רובם ככולם היו מעניקים לו מנדבת ליבם בנפש חפצה, מלבד מרן שמעולם לא תרם לו ולו פרוטה שחוקה.
מידי יום ראשון בשבוע חזר המחזה על עצמו, מקבץ הצדקה נכנס כהרגלו לבית המדרש ומבקש את נדבת המתפללים, שנענים לבקשתו בחפץ לב, בעוד רבנו מתעלם ממבוקשו ואינו חונן אותו אף במבט קל. המחזה החוזר והנשנה עורר את השתאותם של המתפללים, שבמשך זמן רב תמהו בליבם מפני מה רבינו רך הלבב מקשה את ליבו ואינו מעניק לאיש פרוטה לפורטה.
עם חלוף הזמן באה התעלומה על פתרונה. המעשה אירע בראש השנה, שחל בשבת קודש וביום ראשון. ביומו השני של ראש השנה, בעוד הכל טרודים בתפילה ובתחנונים בכדי לזכות בדין, נכנס הלה לבית המדרש, וכהרגלו מידי יום ראשון בשבוע, הניע את ידו הגדוש במצלצלים המרשרשים וביקש מהמתפללים עוטי הלבן לתרום בעין יפה…
בעוד המתפללים מהסים את פושט היד ומנסים לרמז לו בתנועות יד, כי לא זה המקום ולא זו השעה לקבץ נדבות, חדרה לליבם ההכרה מהי טביעת עין של תלמיד חכם, וכיצד זכה רבנו לסייעתא דשמיא מופלאה שבגינה לא העניק מכספיו לאדם שאינו בן ישראל.
דעת מזימה
נכד רבנו, הרב אריה אלישיב, מספר: באחד הימים הובא לפני רבנו מכתב צדקה תמים, הקורא לתמוך ביהודי בן תורה המחתן את בתו ונזקק לעזרת הציבור. לפני שמו של נשוא המכתב הוקדמה שורה ארוכה של תארים נכבדים המתארים את גדלותו ואת חשיבות המוסדות שבראשם הוא עומד.
רבנו קרא בעיון את המכתב, שעליו כבר התנוססו חתימותיהם של מספר רבנים נכבדים, וכשסיים הניחו על השולחן בלא לצרף את חתימתו. "על המכתב חתומים כבר די רבנים", הפטיר בקצרה, "אין צורך בחתימתי"…
ברם האיש לא התייאש ולמחרת הניח את המכתב בשנית על שולחנו של מרן, כשהוא מבקש להחתימו. רבנו שב וקרא את המכתב מתחילתו ועד סופו, וכשסיים הניח המכתב על השולחן בלא שיסכים לצרף חתימתו.
האיש, שנוכח כי רבנו נמנע לחתום על מכתבו, פנה אלי וביקש שאשאל את סבי במה נגרע חלקו. בלבי גם אני תמהתי, במה נשתנה מכתב זה משאר מכתבי הצדקה הרבים עליהם העביר רבנו את חתימתו בחפץ לב. כאשר העליתי את תמיהתי בפניו, השיב לי רבנו, כי התארים הרבים, הנלווים לשמו של נשוא המכתב, מעוררים חשד כי מטרת המכתב אינה לצורך נישואי הבת אלא בעבור מטרות נלוות…
אודה ולא אבוש, כי באותה העת לא הבנתי אלו מטרות יכולות להיות טמונות במכתב פשוט הקורא לסייע ליהודי המחתן את בתו. את פליאתי לא הסתרתי מרבנו, שנותר בשלו, כשהוא מסרב בתוקף לצרף את חתימתו למכתב האמור.
משמים גלגלו את העניינים, ובאותו ערב קיבלתי טלפון מיהודי ששאל אותי בבהילות: "האם פלוני ביקר בבית מרן?!"
הבנתי, כי יש דברים בגו, אך לא גיליתי דבר מהמתרחש והשבתי בשאלה "מפני מה מעוניין אתה לדעת?!"
"דע לך, כי התעוררה מחלוקת בין שני צדדים בקשר לניהול מוסד פלוני. אנא הבא לידיעת מרן את הדבר ובקש ממנו שלא יחתום על כל מסמך בטרם ישמע את הצד השני!"
כך התברר, כי מבקש החתימה התדיין עם עמיתיו לגבי הבעלות על מוסד מסוים, וכאשר הבין כי לא יוכל לזכות בתמיכת גדולי ישראל בדרכים כשרות, פנה להחתים את הרבנים על מכתב צדקה תמים למראה, כשבין השורות הם מעידים כביכול כי נשוא המכתב הינו תלמיד חכם נכבד בעמו העומד בראשות המוסדות…
רק אז תפסתי את גודל פקחותו של רבנו ועד כמה הרחיק לראות בעיני רוחו.
קשוט עצמך תחילה
תלמיד רבנו, רבי יצחק דרזי, מספר: באחת ההזדמנויות פנה אלי מחנך פלוני וביקש שאשאל את פי מרן כיצד יש לנהוג כאשר ילד חולם בעת התפילה.
מרן שמע את הדברים והשיב: "וכי הרב'ה עצמו אינו חולם בתפילה? כיצד אדם יכול לדרוש מאחרים את מה שאינו דורש מעצמו?!"
"כמובן שיש לנהוג בכל עניין לגופו, אולם זאת יש לדעת, כי דין 'ואהבת לרעך כמוך' ו'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' נוהג גם במחנכים ובהורים. וכפי שבמקרים רבים אדם רוצה שיתעלמו מחסרונותיו הוא, כך עליו לנהוג גם לגבי אחרים!"
מעניין לעניין יש בנותן טעם להוסיף, כי במשך רוב שנותיו לא נהג רבנו להתפלל תפילת 'יום כיפור קטן'. אך בשלהי ימיו, כאשר גדולי ישראל ומרן בכללם חתמו על איגרת הקוראת לומר תפילת 'יום כיפור קטן' מחמת שהתרבו הצרות בישראל רח"ל, החל רבנו אף הוא לומר מעת לעת 'תפילת יום כיפור קטן', כמי שנהיר ובהיר לו, שאינו יכול להשית על אחרים מנהג שהוא עצמו אינו נוהג בו.
ואכן בדברי הקדמתו למסכת אבות, ביאר רבנו את עוצם מעלת חכמי ישראל, אשר תבעו מאחרים דווקא את אשר עשו וקיימו בעצמם.
הנה ידוע, שחז"ל הקפידו הקפדה יתירה לומר דבר בשם אומרו. ואמנם בענייני הלכה הדבר מובן מאוד, מאחר שלעיתים רבות נקבעות ההלכות על פי אומרן, כגון "הלכה כרבי עקיבא מחברו", "רבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה", "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי", ועוד כיוצא בזה. אך בענייני מידות ומוסר, שאין בהם מחלוקות כלל, יש להבין לשם מה הזכירו חז"ל את שם האומר ובמה היתה חסרה מסכת אבות אילו נשנית כולה בסתם?
וביאור הדברים הוא, שחכמתם של חכמי ישראל אינה כחכמתם של חכמי אומות העולם, אשר כל השכלתם הרבה אינה מחייבת אותם במאומה והידיעה והמעשה נחשבים לדידם כשני דברים נפרדים. וזאת מכיון שחכמי ישראל דרשו מאחרים רק את אשר עשו וקיימו בעצמם. וכמאמרם ז"ל: "נאים הדברים כשהם יוצאים מפי עושיהם", (בראשית רבה ל"ד כ').
וכעין זאת אמרו חז"ל במדרש: "וחכמת המסכן בזויה, וכי חכמתו של רבי עקיבא שהיה מסכן בזויה היתה, אלא מהו מסכן מי שהוא בזוי בדבריו, כגון זקן יושב ודורש 'לא תטה משפט' והוא מטה משפט, 'לא תכיר פנים' והוא מכיר פנים, 'לא תיקח שחד' והוא לוקח שחד, 'כל אלמנה ויתום לא תענון' והוא מענה אותם", (רות רבה א' ב'). ואדם שכזה, המצווה לאחרים ואינו מקיים בעצמו, הוא הנחשב לבזוי.
ועל כן סידר רבי הקדוש במסכת אבות את שמות כל התנאים, להדגיש לנו: הביטו באורח חייהם של אלה התנאים וראו היאך קיימו בעצמם את כל דבריהם.
מתוך ספר "עמודו של עולם"