"ובכל מה שיעשה צריך שיסתכל ויתבונן מאד שלא יצא משם מה שיוכל להיות חילול לכבוד שמים חס וחלילה" (מסילת ישרים פרק יא)
בימי מלחמת העולם הראשונה נמלט רבינו ה'חפץ חיים' עם בני משפחתו ומרבית בני הישיבה מראדין לתוככי המדינה. הם עלו בתחנת הרכבת בבוסטון, על הרכבת הנוסעת לסמילוביץ שבפלך מינץ.
הם יצאו לדרכם בתחילת השבוע כדי להגיע מבעוד מועד לפני שבת, אבל הרכבות היו עוצרות לשעות ארוכות כדי לפנות את המסילה לרכבות הצבא והתחמושת העושות דרכן לחזית המלחמה, כך שביום ששי אחר הצהרים הגיעו לפאתי מילודצנא שמעברה השני של וילנה.
השמש נטתה לשקוע ורבינו פסק: "רשאים אתם להמשיך במסע, משום פיקוח נפש, אבל אני ארד כשאך תעצור הרכבת. כי אם אדם יראני נוסע בשבת, לא יבחין ויבדיל, ושם שמים יתחלל".
הרכבת עצרה ליד גשר מסילת הברזל הנטוי על הנהר. היה זה מקום מסוכן לשהות בו. הרוסים האשימו את היהודים באהבה לגרמנים הדוגלים בחרויות הפרט ואינם גוזרים גזירות ומטילים הגבלות, והסיתו נגדם שמרגלים ומחבלים הם במאמץ המלחמתי. אם ימצאום ליד גשר רכבות, יאשימום שזממו לפוצצו. אולם רבינו לא שת לבו לסכנה וירד עם צרורו. מובן שעמו ירדו גם בני המשפחה והיהודים נוסעי הקרון. התפללו וקידשו, והלילה ירד. פלוגות חיילים עשו דרכם לחזית לאור לפידים, ומשהבחינו בהם החלו להתקלס בהם וליידות לעברם לפידים בוערים. נס שלא אחזה האש בצרורותיהם, ובשבת קודש אסור לכבותה. התחננו בפני רבינו: "פיקוח נפש הוא, בקלות כה רבה עלולים להאשימנו בריגול ולערוך משפט שדה. אצבעם כה קלה על ההדק. אם תשוב ותעצור כאן רכבת – נעלה עליה".
הח"ח זצ"ל הסכים עמם. אכן פיקוח נפש הוא, עליהם לעלות לרכבת הראשונה שתעצור. אבל הוא – שאני. אם יראו יהודי מולודצנא שהחפץ חיים יורד בשבת מהרכבת, לא יזכרו עוד שהיה בנסיעה משום פיקוח נפש. הבטיחו לרבינו שבהגיעם למולודצנא ישארו בבית הנתיבות כל השבת ויהודי העיר לא יראוהו אלא במוצאי שבת, אבל הח"ח סירב.
הגיעה רכבת ועצרה לפני הגשר. מבלי שאיש יראהו התגנב לתוכה רבי מרדכי דוב רויטבלש מברדיטשוב תלמיד ישיבת ראדין. עם שחר הגיע העירה וסיפר לרב העיר הגאון רבי משה אברמוביץ זצ"ל שרבינו שוהה עם בני חבורתו ליד גשר הרכבת ומצוי בסכנת נפשות. מיד ארגן הרב כמה עגלות ושיחד מספר חיילים שילוו אותן, שיגרן אל הגשר שיביאו את השובתים לידו. ברם העגלות איבדו את דרכן. חיפשו כל היום ושבו לפנות ערב כלעומת שבאו. עתה גברה חרדתם של בני העיר, שלחו עגלות אחרות בליווי מורה דרך מנוסה והפעם הגיעו ליעדם עם שקיעת החמה. מן השמים סובבו שלא יסע בשבת! רק לאחר ההבדלה עלו על העגלות, וכל בני מולודצנא קיבלו פניהם ברוב שמחה, כשהכל שחים בהקרבה של רבינו למען שמירת השבת, במקום להשיח חלילה בחילולה ובחילול ה' שהיה יכול לצאת מכך.
(מים חיים, פ' אמור)