הרב מאיר גרליץ
בית המדרש האפלולי עטה דממה לילית שקטה. שולחנות העץ העתיקים נמו בשלווה את שנתם. הנר ב'עמוד' כבה זה מכבר, ואף ריח עשנו נמוג והתנדף. צינה ירושלמית קלה חדרה פנימה מבעד לחלון, והרעידה קלות את זרועותיה הדקיקות של מנורת הברזל, שהשתלשלה ברישול מהתקרה הקמורה.
"אוי… טאטע טאטע… והאר עינינו בתורתך! ודבק לבנו במצוותיך!"
הקול היה חנוק ואצור, ופרצי בכי שברו אותו לפיסות קטנות, מתפזרות. על יד כותל המזרח הוא ניצב, מרטט כולו, ופניו ספונות בין קפלי הפרוכת הדהויה של ארון הקודש. נפש חיה מלבדו שלא נמצאה בהיכל, והתחינות התגלגלו להן באין מפריע אנה ואנה, נתקלות בכתלים המקולפים וחוזרים לאחוריהם בהד עמום.
זה לא מכבר עלה לבדו לארץ הקודש, הגיע באניה בגפו, משאיר מאחור אב ואם אוהבים, כי חשקה נפשו בתורה. עלה לירושלים אל ישיבתו של מהרי"ץ דושינסקי, וקיבלוהו כתלמיד מן המניין.
אולם נפשו חשקה בתורה… ביום הראשון לבואו נכנס לבית המדרש והביט סביבותיו, והנה צדו עיניו בחור שקדן רכון על הגמרא, וקולו מתנגן במתיקות מיוחדת. אמר ללבו: 'עם בחור זה רוצה אני לקבוע חברותא!'. עודו עומד ומחשב את צעדיו, ומיד נשמע בתוכו קול ההיגיון הקר, וטפח לו את המציאות בפניו: 'וכי מה פתאום יסכים בחור מבוגר ומופלג שכזה ללמוד דווקא עמך, עלם צעיר וזר שמעולם לא למד בישיבה?'. מחשבה זו העציבה אותו, והוא פרש הצידה בפנים נפולות.
בלילה עלו כל התלמידים על יצועם, אולם נפשו הלוהטת של העלם המשתוקק לא נתנה לו מנוח. 'אני רוצה להצליח בתורה!… רוצה ללמוד בחברותא עם פלוני!…'. לאחר שנרדמו כולם חבש את מגבעתו בלאט, ויצא חרישית אל הרחוב האפל. רגליו הוליכו אותו אל בית המדרש הקטן שבשכונת בתי אונגרין, ולרווחתו מצא את הדלת פתוחה.
עתה הוא עומד על יד ארון הקודש, מליט את פניו בפרוכת, ודמעות רותחות זולגות מעיניו: "אבי שבשמיים, רצוני ללמוד תורה, לשמוע, להבין ולהשכיל! לעשות רצונך אלוקי חפצתי!" – – –
לא ידוע כמה זמן התייפח כך, אולי שעה, אולי שעתיים, אולם לא זז משם, עד שהייתה הרצפה לחה מדמעותיו. ולבו הסוער נרגע קמעא… למחרת בבוקר לאחר סיום תפילת שחרית, ניגש אליו הבחור המתמיד, זה ששבה אמש את לבו בהתמדתו, ושאל אותו מעצמו בחיוך טוב:
"שמא תרצה לקבוע עמי חברותא ל'סדר עיון'?"
●●●
את המעשה הזה סיפר לימים 'העלם הקדוש' בעצמו, הלא הוא כ"ק הרבי ה'באר יעקב' מנדבורנה, ופתח בפנינו צוהר אל עולם סוער של אהבת תורה ללא גבול, של שקדנות בלתי רגילה יומם ולילה, ושל עליה מפעימה במעלות התורה, בקדושה ובטהרה.
לקראת חג השבועות, זמן מתן תורתנו, צפים ועולים הזכרונות המרגשים מחייו של האדמו"ר מנדבורנה זצ"ל, מדביקותו העצומה בתורה הקדושה, והאהבה העל-טבעית שרחש לה עד יומו האחרון. אם יתן איש את כל הון ביתו, באהבה שאהב הרבי את התורה, בוז ובוזו לו. בימי חוליו הקשים, כאשר החסידים נאבקו על חייו בתפילותיהם, נשאל פעם על ידי רופאו האישי, מהו הדבר שמסב לו את התענוג הגדול ביותר? חשב הרבי, והשיב בעיניים מצועפות: "העונג הגדול ביותר עבורי הוא להיכנס אל בית המדרש, ולמצוא אותו מלא מפה לפה בלומדי תורה…".
לא היה עבורו דבר משמח יותר מתורה. לא היה נושא בעולם שדיבר עליו כה הרבה, כמו על תורה. התורה מילאה את חייו והשיבה את נפשו, שימחה את לבו והמציאה לו מזור, ריגשה אותו עד דמעות והסעירה את נשמתו כבמטה קסמים.
חג מתן תורה, והתקופה שקדמה לה, שימשו מעין בבואה לציר חייו הנעלה של הרבי. בימים אלה מתגלות היו במלוא יפעתן תשוקתו העילאית לתורה, התקשרותו הנצחית להתמדתה, ואסירוּת-תודתו כל ימי חייו על שזכה להימנות עם בני העם הנבחר, מקבלי תורה מסיני. כמה מרטיטים היו הרגעים של סיום אמירת ה'אקדמות' בחג השבועות! טליתו של הרבי כבר ספוגה הייתה עד להטפיח מעוצם העבודה, ופניו הלוהטות הזכירו במראיהן את הלפידים שבהר סיני…
ואז, בהתלקחות אדירה ומתפרצת נשלחו שתי ידיו אל על בדביקות, ובקול אדיר הביע את תמצית אושרה של האומה היהודית: "צבי ואתרעי בן, ומסר לן אורייתא" (-חשק ורצה בנו הקב"ה, ונתן לנו את התורה) – – –
משל כל ביאתו לעולם לא הייתה אלא כדי לקרוא את הקריאה הנצחית הזו, שיש בה את כל הכרת הטוב שבעולם על הזכות הכבירה לה זכה עם ישראל – לקבל את התורה הקדושה כמתנת נצח.
ובשולחנות הטהורים של החג, לא ניתן היה שלא להידבק מהתרגשותו העזה של הרבי, ומהשתפכות נפשו במילות השירים שהושרו:
תורת ה' תמימה… איי, תורת ה'… תמימה משיבת נפש! – – –
הקהל כולו שר בדביקות, והרבי, כמעט שנפשו יוצאת בדברו, איזו מתיקות יש בתורה! כמה שהיא משיבת נפש! פלא שהגוף לא התלקח אף הוא, יחד עם תבערת הנשמה שעשנה עלה והיתמר לעיני כולם…
דברותיו של הרבי אודות אורות קבלת התורה, שעתידים להתחדש בעיצומו של החג כמו בעת ההיא, נשמעו כמו דיבוריו של אב לבן יחיד, המספר בגעגועים על בנו שעומד להופיע אחרי שנים שלא התראו. משהו בנשמתו היה כה חבוק עם התורה הקדושה, שאלף התבוננויות וניסיונות לעמוד על טיבה המופלא, לא צלחו. ונותרה הדביקות טמירה ונעלמה, מותירה אחריה התפעלות עמוקה וחוסר הבנה…
●●●
מי שראה וחש את עוצמת ה'אהבת תורה' שפיעמה בקרבו של הרבי מנדבורנה, שוב לא התפלא על דרגות ההתמדה שנראו בו. הן כה אוהב הוא את לימוד התורה, שאך מתבקש שירצה לעסוק בה עוד ועוד בלא אתנחתא…
חבריו לספסל הלימודים בישיבתו של המהרי"ץ דושינסקיא סיפרו, כי נהג ללמוד במשך שמונה-עשרה שעות ביממה! עד שלא חטפתו שינה על הספר, לא היה מרפה. הגיעו הדברים לידי כך, שראש הישיבה זצ"ל ביקש מאביו של העלם, הלא הוא האדמו"ר בעל ה'דבר חיים' מנדבורנה זצ"ל, שיצווה על בנו לחדול מעט מהתאמצותו היתירה, מחשש פן יסתכן בריאותו.
גם כעבור שנים, לאחר שעול הנהגת העדה השתרג על צווארו ושעותיו נגזלו ממנו לטובת הכלל, לא אמר נואש, והיה חוטף מפה ומשם כל דקה פנויה לשם לימוד התורה. ובעת שבתו ללמוד, לא היה מאושר ממנו עלי אדמות. פניו זהרו באושר נפלא, וחרף יגיעתו הגדולה ניכר היה שהדבר מסב לו עונג בל יתואר. כאותו כורה השולה יהלומים ממעמקי האדמה, וחיוכו פושט על פניו המיוזעות מאוזן לאוזן.
אבל בעיקר היה הרבי מתרגש. כל כך היה מתרגש, כשראה או שמע על מישהו שמתמסר לתורה בהתמדה מיוחדת, עד שדמעות היו עומדות בעיניו.
פעם סיפר הרבי בפני התלמידים, מעשה בבן ישיבה שחשקה נפשו ללמוד תורה… הרבי סיפר את המעשה בקול שקט ורועד, ושני פלגי דמעות זלגו מעיניו הטהורות, שעה שגולל את המעשה:
"בישיבתנו למד פעם בחור טוב וירא שמיים, שהיו לו שאיפות נעלות ורצונות עזים, אך יחד עם זאת, לא ניחן בכשרונות מבורכים. הוא רצה באמת ובתמים ללמוד, אבל לא הצליח. ראשו היה כה חלש, שהיה שוכח בן רגע עניין פעוט שהסבירו לו בדי עמל, ונאלץ היה להתחיל הכל מאל"ף. היה קורא שורה בגמרא, מתקשה, וקם לבקש ביאור ממגיד השיעור. הלה היה מסביר לו בטוב טעם מילה אחר מילה, ומשהסתמנה הבנה בפניו, נהג לפטור אותו למקומו בטפיחת שכם מעודדת.
"אך מששב התלמיד והתיישב, התברר לו להוותו ששכח…
"התלמיד לא התייאש. היה קם שוב ושב, כובש את מבוכתו ומתגבר על תסכולו, ולא מוותר עד שמעט מההסברים נותרו במוחו. לא ניתן לתאר את כאבו על קושי הבנתו. היה מרבה לבכות בחשאי ולהתפלל לפני חונן הדעת שיחון אותו בבינה, וכפעם בפעם פוקד היה את חדרי, ומבקש ברכה להצלחה בתורה…
"וכאשר הייתי מקרב אותו אליי ואוחז בכף ידו, כבר חש הייתי בדמעותיו הרותחות, זולגות ויורדות מעיניו העצובות… כל כך רצה ללמוד ולהבין, להרגיש טעם והנאה בלימוד…
"והיום… היום הזה – חייב אני לומר לכם, הרי הוא יושב באחת הישיבות המפורסמות, ומשמש בעצמו כמגיד שיעור, מרביץ תורה לעדרים. כן! ההוא עם הראש החלש והכשרונות האטומים, זה שלא הצליח ללמוד שורה אחת לבדו. כוח הרצון שלו לא שב ריקם, ומוחו נפתח כאולם להבין ולהשכיל" – – –
…והתייפח הרבי שעה ארוכה בבכיו, כואב את כאבו ושמח את שמחתו, ובעיקר, מתרגש לנוכח אהבת התורה שניצחה.
●●●
ליל שישי של שובבי"ם. בקהילתו של הרבי נהוג לומר בליל זה את כל ספר התהלים בציבור. כשעה לאחר חצות הלילה הסתיימה אמירת התהלים, והרבי ירד בלוויית משמשו במורד המדרגות, בדרכו לשוב לביתו.
והנה, לפתע עוצר האדמו"ר על עמדו, ומחדד את אוזניו לשמוע. אוי, הרי זהו ניגון של לימוד… רבונו של עולם… כמה מתיקות יש בו! הרבי מביט ימין ושמאל, והנה הוא מגלה אותו. שם בירכתי בית המדרש רכון על הגמרא, נראה בחור יושב ומתנועע, וזמר נעים של לימוד נשמע מפיו.
הרבי מתקרב בלאט אל המראה המרתק, והמשמש נותר עומד מאחור, מחריש ומשתומם. והרבי לוטש עיניים ומתבונן עוד ועוד, לא יכול להתיק את עיניו…
רק לאחר דקות ארוכות עקר את רגליו בכוח, והמשיך ללכת. ואז הבחין המשמש לחרדתו כי עיניו של האדמו"ר מוצפות דמעות. הייתה שתיקה כמה רגעים, ואז אמר הרבי בקול סדוק: "ראית אותו יושב ולומד?… איזו מתיקות! אוי, כמה מקנא אני בו!" – – –
בהזדמנות אחרת, שב הרבי לביתו מנסיעה בינעירונית בשעת ליל מאוחרת. היה זה בשנותיו הראשונות כאדמו"ר, כשעל שולחנו סמוכים היו עדיין בניו הקטנים. הרכב נעצר על יד הבית, וקודם צאתו נשא הרבי את עיניו אל החלון. קרן אור נראתה בוקעת משם, מבעד לחרכי התריס.
חיוך של עונג פשט על פניו של הרבי, והוא החווה באצבעו לעבר החלון, פונה אל הגבאי ואומר בהתרגשות: "ראה שם מואר, זהו בני היקר, שעדיין יושב ולומד!".
ואל השמיים נשא את עיניו ואמר, "יישר כוח, טאטע! תודה שנתת לי מתנה גדולה כזו!".
והיו תלמידי הישיבה מכירים באהבה עזה זו, שהרבי אוהב את התורה ואת לומדיה, על כן היו חכמי הלב שבהם משתדלים לשמחו מדי פעם, באמצעות הגשת חידושי תורתם שחידשו ורשמו.
פעם נכנס צורב צעיר שכזה את הרבי, ובביישנות הושיט צרור גיליונות כתובים בכתב צפוף, כשהוא מסביר שאלו הם ביאורים על סוגיות הגמרא שרשם במהלך לימודו. מבקש הוא שהרבי יעיין בהם קמעא…
באותו רגע נצנצו עיניו של האדמו"ר כאבני בדולח, ובאחת שלח את שתי ידיו, כמעט חוטף את מחברת החידושים המושטת… שעה ארוכה עלעל בה בקורת רוח בלתי מוסתרת, לאושרו של התלמיד שלא ידע את נפשו מרוב שמחה.
יצא התלמיד ושב אל תלמודו, ונכנסו ובאו בזה אחר רבים אחרים שעמדו בתור להיכנס אל הקודש.
כעבור חודשים הזדמן לבחור להיכנס שוב אל הרבי, כשהפעם רצונו לשאול מספר שאלות ולהתברך מפי קודשו. פתח את הדלת והציג את רגליו על המפתן, ומשאך ראה אותו הרבי, נדרך ושאל בערגה: "האם גם הפעם הבאת עמך משהו עבורי?"… ותוך כדי דיבור פתח הרבי את מגירת שולחנו, ולמול עיניו הנדהמות של התלמיד שלף את צרור הדפים שמלפני חודשים. "הנה, עדיין הם שמורים אצלי כאן לידי. כל כך הם חשובים בעיניי!" – – –
●●●
רגשות עזים ונעלים אלו לכל דבר שריח תורה נודף ממנו, נזרעו שנים רבות קודם לכן, ושורשיה נטועים היו עמוק עמוק בנבכי ההיסטוריה. עוד בעריסתו של הרבי שניצבה בבית אביו ה'דבר חיים' זכרונו לברכה. הרבי מתרפק היה לעתים קרובות על זכרונות הוד מבית אבא בתקופת ינקותו, ותמיד הגיע הדיבור ונסוב איכשהו על התמדתו העצומה של אביו הקודש. שכן מיום שהפציע לעולם ופקח את עיניו, ראה את דמות אביו יושב והוגה בתורה. בכל שנות חייו ותהפוכות הזמן, תמיד נראה אביו כשראשו טמון בין דפי הספר, והגיגיו משוטטים בנבכי התלמוד.
כשהוגלו למחנה בשנות המלחמה, נחקקה במוחו דמות אביו אוחז ביד אחת ספר תורה, ובשניה כרך גמרא; בלילות הביעותים שחלפו עליהם בגיא הצלמוות, נחרטה לו דמות דיוקנו הקדושה, כשהוא כפוף לאור הנר ושוקד על לימודו. מראות נאדרים אלו קנו שביתה בנפשו מינקות, והם שהולידו לימים את אותה אהבה עזה לתורה שרחש בכל מאודו. הם אשר טיפחו והמריצו את שאיפותיו לגבור ולהתעצם, ולא לדעת שובעה לעולם.
"הכל מתחיל בחינוך טוב!", אמר הרבי לא אחת, וכיוון בדבריו הן אל האבות והן אל האימהות. "חלקה של האם היהודייה בחינוך לתורה, הוא בהנחלת הרגש והחמימות. האב אכן לומד תורה ומקיים את המצוות בפועל, אבל האם מסוגלת להכניס את הנשמה! את הרגש ואת האהבה לתורה! כאשר נער רך רואה את אמו שמחה בשמחת התורה; מזילה דמעה של אושר למראה מבחן מוצלח שהביא הביתה, עושה הדבר חריש עמוק בלבו, ומכשיר אותו להיות בעצמו אוהב תורה ומתמיד".
דורות של בני עליה לומדי תורה, תלויים ברצונותיה ותעצומות נפשה של האם בישראל. שאיפותיה בונות, ורצונותיה סוללות דרך. תפילותיה עולות, ובקשותיה בוקעות חרך. "צאי לך בעקבי הצאן, ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים". נלך בדרכי רבותינו ולאור אורחותיהם, וכך ניטע אהבת תורה בלב צאצאינו!