סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: כשנכנסתי פעם לביתו של מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב, ראיתי שהוא עוסק ב'שנים מקרא ואחד תרגום'. והנה על כוח עיונו המופלא כשעסק בש"ס ובפוסקים לא צריך להאריך בדיבור. הראיה הברורה ביותר לכושר העיון הנדיר שהיה לו היא, מתוך העובדה שכאשר היה יושב ומעיין בסוגיה פלונית, אי אפשר היה לעולם להוציאו מהריכוז העצום שבו היה נתון. אפשר היה לעמוד לידו במשך שעות והוא אפילו לא ישים לב לכך. אך לתומי חשבתי, שכאשר מו"ח עוסק ב'שנים מקרא' אין הדברים כך, וכוח העיון שלו במקרה זה לא כל כך גדול, שהרי אחרי הכל מדובר 'רק' ב'שנים מקרא'…
אבל המחזה שנגלה לנגד עיניי באותה שעה היה בבחינת 'מאה עדים' לאהבת התורה המופלגת שהוטבעה בנפשו. עשר דקות תמימות עמדתי לידו, והוא לא הרגיש בי אלא המשיך לעסוק ב'שנים מקרא'.
ומה שהפליא אותי יותר מכל היתה העובדה, שבאותו שבוע עמדו בפרשת 'פקודי' החוזרת על ענייני המשכן שנאמרו כבר בפרשיות תרומה ותצוה, והנה אני שומע את מו"ח חוזר על הפסוקים העוסקים בקלעי החצר, בעמודים ובאדנים ובמסך לשער החצר, מיתריו ויתדותיה והקול מתנגן מפיו בנעימות שאי אפשר לתאר. אני עומד וממתין שמו"ח יבחין בי, אבל הוא ממשיך להתרונן בלהט על 'מיתרי החצר ויתדותיה' והמלים יוצאות מגרונו בחשק אדיר שכזה, בתאווה ובתשוקה, בערגה ובכיסופין לנותן התורה.
ופלא הפלאים היה, שיכולני להעיד שבמשך כל אותן עשר דקות הוא למד פסוקים ספורים בלבד! הדבר היה אצלי בבחינת בלתי ייאמן, ותמהתי מה הוא מכוון באותם פסוקים שכבר נקראו בפרשיות הקודמות. הלכתי לחפש במפרשים בפרשת פקודי כדי לבדוק האם יש שם עניינים נשגבים שעליהם נסובה מחשבתו, ולא מצאתי משהו מיוחד, לא ברמב"ן ולא ב'אור החיים' הק'. ומו"ח ממשיך להתנגן וכולו אש להבה…
כי מי שמעריך ומחשיב את התורה, יודע גם את ערכה של כל מילה בתורה, גם אם תהיה זו מילה בפרשת פקודי. כי כל מילה היא קודש קודשים.
(ע"פ 'ברכי נפשי')