בנים אתם לד' אלוקיכם יד, א
שבעים שנות חינוך ויותר, בהן עברו תחת ידי רבנו אלפי תלמידים, הציבוהו כאחד מגדולי המחנכים שבכל הדורות. כמלאך רחום הלוחש גדל על אוזנם הרכה של שתיליו, מטפח היה רבנו בנועם חן תורה ויראת שמים בלב תלמידיו, תוך שהוא עוקב באהבה ובחמלה אחר אופן גדילתם, תומך ומיישר, מסקל ומנכש, ובעיקר שומר על הכרם מכל משמר.
אמן הנפשות היה רבנו בגישתו הייחודית לנשמתו של תלמיד, ברגישותו ובהבנתו המיוחדת ללבו של כל חניך. מיטיב היה לרדת לעומק נפשו של בחור, לזהות בה את מצוקותיה מחד ולהכיר במעלותיה מאידך. מפליא היה האופן בו היה מרוממו, כשלעתים די במילה בודדת, או אפילו בשביב של חיוך מאיר פנים, כדי לפוגג מסכי עשן וערפילי שווא.
בראש ובראשונה היה זה הקשר הנפשי העמוק ששרר בין רבנו לבין פירות הילוליו – תלמידיו אותם חיבב בכל מאודו. קשר איתנים שעיקרו סמוי מן העין, אך בד בבד כה מוחשי וכה יצוק. הוא הכיר כל תלמיד על בוריו, והיטיב לדעת את תכונות נפשו של כל אחד ואחד. ובשעה שהיה משוחח עם תלמיד שיחה אישית חש התלמיד כי מצפוני לבו גלויים המה בפני רבנו, וכי הוא מכירו יותר טוב ממנו עצמו.
מביטים היו הבחורים אחרי רבנו בהערצה ובחיבה בלתי מסויגת. עם זאת, יראת הכבוד שאפפה אותו הבדילה אותו מן העם וחצצה בין דמותו המאירה לבין תלמידיו. לאור זאת, די היה בחיוך של הערכה מצדו של רבנו לעברו של תלמיד כדי לרומם רוחו לפסגות וכדי לעודדו ולדרבנו בתורה ועבודת ה'. מצד שני, די היה במראה פניו המתכרכמות בצער למראה בחור שאיחר לתפילה וכיוצא בזה כדי לעורר את הבחור לתשובה שלמה. בדרך זו היה נוכח בכל תהלוכות חייהם של תלמידיו משך כל שעות היממה.
רבנו היה מתייחס לקשר זה כדבר פנימי ועמוק, שיסודו וסודו בכבשונו של עולם. "ודעו כי הקשר בין הרב ותלמידיו הוא קשר עליון", אמר פעם רבנו באחד מימי הפורים בעת משתה היין. "כשתלמידים באים ללמוד תורה מפי הרב, הדבר אינו במקרה,אלא מן השמים. וכפי שאמר לי כ"ק הגה"צ גאב"ד סאטמאר, כשהסתפקתי אם להיענות להצעת רבנות במדינת הים או להישאר פה בזכרון מאיר ת"ו, ואמר לי: 'כיון שאין אני מכיר את שורש נשמתך איני יכול לענות על שאלה זו, ורק אליהו הנביא יכול לפשוט ספק כזה', עכד"ק. ולפי דרכינו למדנו שלתלמידים יש קשר עם שורש נשמתו של הרב"…
מעשה פלא סיפר אחד הרבנים והמחנכים בישיבה, הממחיש היטב עד היכן הגיע אותו קשר נעלם שבין הרבי לתלמידיו. היה זה ערב שבת אחד בפניא דמעלי שבתא, שעה שבהיכל בית המדרש פצח ה'שליח ציבור' באמירת 'לכו נרננה'. לפתע הסתובב רבנו על מקומו והחווה באצבעו אל אותו ר"מ.
"האם הכל בסדר בפנימייה", שאלו רבנו. הנהן הר"מ בראשו במבוכה לאות כי אינו יודע על דבר־מה חריג ופנה להמשיך בתפילתו. אלא שקול פנימי לחש לו כי השאלה לא סתם נשאלה, וכי אולי יש לחוש שאכן דברים בגו. יצא הר"מ תוהה ומשתומם מההיכל והחליט לערוך ביקורת בחדרי הפנימייה, לוודא כי אכן הכל כשורה.
למרבה הפלא החיפוש התברר כמוצדק. באחד החדרים גילה לחרדתו בחור המתעסק בדבר שיש בו מלאכת שבת. צווחת 'שבת' שנפלטה מפיו של הר"מ שמטה את החפץ האסור מידיו של הבחור שלא ידע את נפשו. היה זה בחור יקר וטוב שנחשב לאחד המובחרים שבחבורה, ועל כן התדהמה היתה גדולה שבעתיים. בירור קצרצר העלה שהבחור נם בשלווה עד סמוך לכניסת השבת, ובטעות סבר כי עוד היום גדול וטרם נכנסה השבת וכי יהיה לו עוד פנאי להתכונן לשבת.
לאחר השבת ניגש הר"מ לרבנו וסיפר לו את השתלשלות העניינים, כשהוא מרהיב עוז ושואלו לאמור האם מדובר ברוח הקודש? התחייך רבנו וענה: "לא מיניה ולא מקצתיה. פשוט מאוד, ראש ישיבה עליו לחוש ולהרגיש את תלמידיו… הרגשתי בתוכי שמץ של חילול שבת, על כן שאלתיך האם זה קשור חלילה באחד מן התלמידים".
במקרה דומה שאירע פעם אחרת, העיד רבנו על עצמו כדברים האלה: "מיין נשמה האט געשפירט אז ס'איז געשעהן עפעס" – הרגשתי בנשמתי כי דבר־מה מתרחש.
בקשר של קיימא היו תלמידי רבנו אדוקים בלבו הטהור, וכל העת היו מחשבותיו עליהם לרוממם באהבת תורה ולשגבם בהליכות חיים מתוך יראה טהורה ודבקות בבורא יתברך.
פעולתו של רבנו לטובת הנפש של תלמידיו הייתה בעצם חיותו והופעתו, שהיה בה כדי להעלותם לרום המעלות. רבנו היה כטופח על־מנת להטפיח בתלמידיו תורה וקדושה, תוך שהוא מחדיר בהם רגשי הוד ורוממות, לצד מיאוס תמידי בהבלי העולם.
חש היה תדיר את רחשי ופעמי לבותיהם של תלמידיו, ער היה לכל צרכיהם ודאגתו נתונה להם בכל עת. מעשה היה בבחור מתלמידי הישיבה, שביום מן הימים איבד את התחושה ברגלו. הוא נסע לבית החולים לבדיקות, אך הרופאים הודיעוהו כי אין הם רואים מזור עבורו, והוסיפו כי לדעתם התחושה תחזור כשם שהיא נעלמה. חזר הבחור לישיבה בפחי נפש, אך עם הגיעו פגש ברבנו שהרגיעו והבטיחו נאמנה כי הרגל תשוב לקדמותה. חששותיו של הבחור פחתו אמנם, אך עדיין היה מודאג מאוד ממצבו. הדבר היחיד שהרגיעו בכל התקופה עד להבראתו היתה התעניינותו הבלתי פוסקת של רבנו אודות מצב רגלו. לא חלף יום שרבנו לא שלח אליו את אחד מר"מי הישיבה כדי להתעניין במצבו, תוך שהוא משגר לו דברי עידוד ונחמה.
סיפר אחד מבני הקהילה שהתמודד עם בנים מעוכבי שידוכים, כי בתקופה מסוימת למדו שלושה מבניו בעת ובעונה אחת בישיבתו של רבנו, מבלי שישועתו של הגדול שבהם נראית באופק. בצר לו נכנס לרבנו ותינה בפניו את צערו. האיר רבנו את פניו לעומתו ואמר לו: "האמן לי, אינך צריך להזכיר לי זאת. אני זוכר את ילדיך ומזכירם בתפילתי מדי שמונה־עשרה… אל לך להיות מודאג".
ואכן לא היה קץ לשמחתו כשהקימו תלמידיו בתים בישראל, או כאשר שמע על בשורה במעונם. הוא נשא כל תלמיד ותלמיד על לוח לבו, וכמו היה ממתין בקוצר רוח לדעת כי בס"ד נושעו בשעה טובה, וכי הכל אצלם הולך כשורה.
הופעתו של מחנך
די היה להם לתלמידים להביט בתואר צורתו כדי להשפיע בתוכם אהבת תורה או אימתא דשמיא. סולמו המגיע השמימה, נטוי היה איתן ויציב בבי מדרשא, כאשר כל תלמיד הרואהו אומר לעצמו: כזה ראה וקדש. ואכן, אין ולו תלמיד אחד שהופעתו האצילית של רבנו לא חרשה בלבו חריש עמוק של שאיפה לגדולות, לנסות להידמות לדמותו הרוממה והעילאית של רבנו שדמתה למלאך ה' צבקות.
אף גם זאת מדרך חינוכו שתורה שלמה היתה. לשיטתו של רבנו, השפעה רבה יש להופעתו וחזותו החיצונית של המשגיח או הר"מ בישיבה, וכפי שהתבטא פעם באוזני מי מצוות המחנכים שזכו לעסוק במלאכת הקודש במחיצתו: "הופעה גם כן צריכה להיות מחנכת". נאה דורש היה וקל וחומר נאה מקיים.
היה זה מהדברים שהקנה רבנו לתלמידיו, כאשר חזו בדמותו מזיגה מופלאה בין התמדה מופלגת, יראת שמים טהורה ושמירת מצוות ללא פשרה על קוצו של יוד, לצד אנינות דעת, אצילות והליכות מיושבות, והכל בחכמה ובטוב טעם ודעת, כאשר תורתו מיישרת דרכיו והליכותיו בהנהגה רוממה ומתוקנת להלך בה בטח בדרכי נועם ונתיבות שלום.
(מתוך הספר 'אבי ההוראה')