"טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה, ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצא בהם כדי הטעאה" (מסילת ישרים פרק י')
כשהופיע ספרו של הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל ראש ישיבת כנסת ישראל חברון – 'בית אהרן', היה זה כשנה לפני פטירתו. רבי אהרן, העמל הגדול אשר עבר כידוע ניתוח ללא הרדמה כשהוא שוכב ללא ניע ועסוק כולו בהויות דאביי ורבא – אותו רבי אהרן שואב היה הרבה עידוד מספרו הנ"ל שיצא לאור, והיה מעין בו שוב ושוב, כשהוא מעמיק עוד ועוד בעינינים שכבר דן ודש בהם.
ערב אחד כששהה בבית הבראה של ועד הישיבות ששכן אז ב'בית הכרם', לא יכול היה רבי אהרן להרדם. עיונו הרב היה הגורם האחראי לכך – סתירה שמצא בספר בין שני מקומות הטרידה את רוחו הסוערת ולא נתנה לו מנוח. תלמיד שנקרא אליו לעזרה, הצטרף לרבו הגדול על מנת לעזור לו – וללא הועיל. שוב ושוב דנו הרב והתלמיד, פעם אחר פעם ניסו לישב את ההדורים, אך ללא הועיל. הדברים אינם מתקבלים על לבו. הוא מנסה להסביר בדרך אחרת, אך לשווא, ומוצא אין.
המוצא שאכן נמצא לבסוף ונתן לעיניו של רבי אהרן להיעצם, לא הגיע בנקל. למחרת הסביר לאותו תלמיד שלמד עמו את סוד ההצלחה:
"הגעתי למסקנה", סיפר רבי אהרן, "כי נטיתי מדרך האמת, שכן נגיעה היתה לי לישב את דבריי הסותרים, נגיעה שהטתה אותי מן הדרך. החלטתי בסופו של דבר כי במהדורה הבאה של הספר אציין שחזרתי בי. והנה מיד כשהחלטתי את שהחלטתי, וכשהסכמתי כי אכן יש סתירה בין דבריי – הרגשתי כיצד השתחררו אצלי כבלי הנגיעות, ואז יכולתי להעמיק בסוגיא ללא שום מפריע עצמי. ומיד" – סיים הרב – "אורו עיניי ומצאתי את הדרך המתבקשת, והכל התבאר בסייעתא דשמיא" (מפי עדות התלמיד בעל המעשה).
(מוסף שבת קודש סוכות תשנ"ט מתוך 'ארחות חסידך')