הגבאי ר' שמחה, איש סודו של האדמו"ר בעל ה'חלקת יהושע' מביאלא זצ"ל, בהזדמנות מסויימת אחרי ש'נכנס יין יצא סוד' – סיפר לחברו הקרוב אליו ר' פנחס:
"לילה אחד באתי לבית מדרשו של הרבי להתפלל עימו תפילת ערבית כמנהגי מדי יום ביומו. 'שמחה', קרא לי הרבי לאחר התפילה, 'האם תוכל להתייצב בביתי בשעה שתיים בלילה בדיוק?' – ׳כן, רבי', הנהנתי בראשי והשבתי לרבי בחיוב.
"נער הייתי ועודני. אצה לי הדרך. הקדמתי ובאתי לביתו של הרבי כמחצית השעה לפני הזמן שנאמר לי. נכנסתי אל הבית ביראת כבוד, צעדתי בזהירות פנימה, אולם דמותו של הרבי לא נראתה בבית. הצצתי לחדרו של הרבי, בדקתי היטב בבית המדרש ולא מצאתי את הרבי.
"לבסוף פסעתי לעבר המטבח הקטן שבבית הרבי וקפאתי על מקומי. מחזה שלא מהעולם הזה נגלה לעיני. הרבי ניצב ליד השיש, מגבת מופשלת על כתפו, סכין קילוף בידו והוא מקלף בזה אחר זה תפוחי אדמה מתוך ערימה לא קטנה שעומדת לידו… התבוננתי בפניו של הרבי וראיתי שפניו להבים, אחוזי שרעפים, כמו היה שקוע בה עתה בעיצומה של תפילה מלאת דביקות.
"עמדתי מספר דקות בדומיה בירכתי הקיטון הצר. המום ונפעם מהמחזה הלא שגרתי המתרחש מולי, אך לא העזתי לומר מילה ולהפריע לרבי במעשיו. כעבור מספר רגעים ארוכים חש הרבי בנוכחותי ונענע לי בראשו לשלום.
"רבי, פניתי אליו מיד בתחינה, אולי תתנו לי לעזור לכם, מדוע על הרבי לטרוח ולעשות זאת בעצמו? אולם הרבי סירב נחרצות: 'לא, אינני חפץ שתעזור לי כעת…'
"דקות ארוכות נמשכה מלאכת הקילוף. משנסתיימה המלאכה, העלה הרבי אש בכיריים, העמיד עליהם את קדירת תפוחי האדמה ונותר לעמוד במקום להשגיח שיתבשלו יפה ויתרככו כהוגן. לאחר מכן עטף הרבי את כל התכולה בשק גדול והורה לי קצרות להצטרף אליו בדרכו.
יצאנו יחד באישון ליל לסמטאותיה החשוכות והקרירות של ירושלים. צעדנו ברחובות השקטים, הרבי ואני. אותה שעה נכונה לי לשמוע מפי הרבי שיחה שלמה ונוקבת על משמעותו של ערך הזמן. נראה היה כי הרבי אינו שבע רצון מהעובדה שמעשיו נגלו לעיניי. הרי כפי שסוכם, לא אמור הייתי להיות נוכח באותה שעה בביתו. אולם הרבי, כדרכו בקודש, לא הצליף בי בלשונו, אלא בחר להעניק לי תוכחת מוסר מרומזת, בעקיפין.
"שקוע הייתי בדבריו של הרבי. לא שמתי לב כלל להיכן פנינו מועדות. צעדתי אחר הרבי והוא ניווט את דרכנו כמורה דרך אמון ומנוסה, כמי שנהירים לו שבילי ירושלים היטב. עלינו עליות, ירדנו רחובות, השתחלנו בסמטאות ושבילים עוקפים, חצינו כיכרות ומורדות עד שמצאנו את עצמנו אי- שם, בפינה כלשהי בשכונת מאה שערים".
*
"מה אומר לך, פינחס", עצר לרגע שמחה בהתרגשות, "יליד ירושלים הנני, מילדותי מכיר אני כל סמטה וכל נקיק בשכונת מאה שערים. את אותה גומחה אליה הגענו באותו ליל מסתורי לא הכרתי מעודי…"
"יכול אתה לחשוב", הוסיף שמחה, "שהרבי מלומד היטב בדרכי רחובותיה של ירושלים, אלא שההיפך הגמור הוא הנכון. הרבי רחוק כמטחווי קשת מהתמצאות במסלולי הרחובות ושמותיהם. בעוד ש'שבילי דרקיעא' נהירים לו ללא קושי, הרי ש'שבילי דארעא', שמות הרחובות וכיוצא באלו, אינם תופסים שום מקום במוחו.
"נזכרתי פתאום במקרה אחר שחוויתי עם הרבי, וזה רק העצים את התדהמה שגאתה בי מרגע לרגע. זה היה בשנת תשי״ט, אז חווה הרבי התקף לב קשה. לאחר שהחל להחלים מחולשתו, פקדו עליו הרופאים לערוך מידי יום טיול יומי ברחובה של עיר, לנשום אוויר צח ולרענן את נשימתו.
"התלוויתי אל הרבי לא פעם ולא פעמיים באותה תקופה. היינו יוצאים מביתו לעבר הרחובות הסמוכים, אלפנדרי, תחכמוני, והסמטאות המקיפות אותם. באחד הימים, לאחר שהתרחקנו מרחק ניכר מביתו של הרבי, נזכר פתאום הרבי ששכח בבית דבר מה. ביקש ממני לחזור אל הבית ולהביא לו את החפץ המבוקש.
"רצתי כחץ מקשת אל הבית ומיהרתי לקחת את הדבר. שוב יצאתי אל הדרך בריצה מהירה. מתנשם ומתנשף הגעתי במרוצה לנקודה שבה נפרדתי מהרבי לפני דקות ספורות. לחרדתי, לא היה כל זכר במקום לדמותו של הרבי. הבטתי אנה ואנה בדאגה. מן הסתם, הרהרתי במהירות במוחי, הרבי נוכח כי מתעכב אני בדרכי, נמנה וגמר לשוב בעצמו אל הבית.
"שוב נשאתי את רגלי כצבי מהיר חזרה אל הבית. בטוח ללא ספק שאפגוש את הרבי בביתו. כמה גדלה דאגתי כשנכנסתי אל הבית והרבי לא נראה במקום. יצאתי בלב חושש מביתו של הרבי. תחושת מועקה החלה לקנן בתוכי. מי יודע, אולי קרה משהו לא טוב לרבי?
"התחלתי לחפש ברחובות הסמוכים. לאחר דקות ארוכות של דאגה הבחנתי בדמותו המאירה של הרבי ניצבת מרחוק, אי-שם באחת הסמטאות בין 'כפר נחום' לרחוב 'פקיעין'.
"'מה קרה לך?' שאל אותי הרבי בדאגה כשהתקרבתי אליו, 'היכן היית זמן רב כל כך?' סיפרתי לרבי את כל מה שקרה. הסברתי שהייתי בטוח כי הרבי חזר לביתו לבדו ולכן חזרתי אל הבית. הרבי קטע אותי בדבריי ואמר לי בתמיהה: ׳וכי העלית בדעתך שאני אשוב לביתי לבדי, כלום נראה לך כי מתמצא אני בסמטאות העקלקלות האלו? מעולם איני עושה את דרכי לבדי לביתי!
"והמילים האלו", סיים שמחה, "הזדקרו במשנה תוקף לנגד עיני באותם רגעים, כשהרבי צועד בבטחה בין בתיה החשוכים של מאה שערים… אם עד לאותו רגע סבור הייתי לתומי כי הרבי פשוט אינו מתמצא ברחובות, כעת נוכחתי בהשתאות הולכת וגוברת כי הדברים אינם פשוטים כלל ועיקר. מסתבר שכאשר הרבי זקוק לדעת את דרכו לצורך קיום מצוה עלומה באישון ליל, או אז מכיר הוא פתאום את הרחובות עוד יותר טוב ממני, יליד ירושלים שכמוני…
*
"הגענו אל היעד. ירדנו בזהירות מספר מדרגות צרות. החושך הלך והתעבה. נעצרנו ליד מחסן טחוב נטול חלונות. הרבי הקיש בדלת מספר נקישות.
"'מי שם?' החרידה את הדממה קריאה מחוספסת מתוך המחסן. הדלת נפתחה והשמיעה קול חריקה צורמנית. ענן של צחנת אימים קידם את פנינו. נכנסנו אל החדר. תחילה לא ניתן היה להבחין במאומה. אט אט הסתגלו עיני לאפלה הסמיכה. תמונת המצב החלה להתבהר והמחזה שנגלה לעיני, איך נאמר זאת? לא היה מרנין כלל וכלל, בלשון המעטה…
"על המיטה העלובה שרוע היה יהודי קשיש חסר בית. טיפוס שאנשים מהשורה מתקשים לעמוד בארבע אמותיו. כל גופו מכוסה היה פצעים עמוקים, שותתים דם. רפש וטינופת דבקו בבגדיו המלוכלכים. על רצפת החדר התגוללו גרוטאות בלתי מזוהות מדיפות צחנה איומה. אני עצמי לא יכולתי כמעט לעמוד בפני הריחות והמראות המזוויעים במקום.
"והרבי – כאילו לא חש במאומה. במסירות עד אין קץ ניגש אל המלאכה והחל לטפל באותו יהודי כאב רחום. החליף את בגדיו המלוכלכים, רחץ וניקה אותו כהוגן מכל הדם והמוגלה שדבקו בו. הלביש אותו בבגדים חדשים עד שהשיב אליו מעט צלם אנוש.
"לאחר מכן, שלף הרבי מצרורו את קדירת תפוחי האדמה והחל להאכיל את החולה במסירות שלא ניתן להעלות על הדעת. שעה ארוכה ישבנו במחיצתו של אותו חולה מדוכא. דמותו הרחימאית של הרבי נראתה אז בעיניי כדמותו של צדיק קדמון מדורות עברו, כאותם צדיקי עליון שנהגו לצאת באישון ליל לגמול חסד עם נזקקים מבלי שיראה אותם איש…
"הרי לך אחד מאותם מעמדים שזכיתי לראותם במו עיני"… סיים ר' שמחה את סיפורו המפעים.
(גיליון 'תהילתו בקהל חסידים' בראשית תש"פ)