האווירה בישיבת חברון בירושלים לפני חמישים וששים שנה בפורים, היתה אווירה של שמחה עילאית. באחד מימי הפורים שחל בערב שבת (כמו השנה), יצאו קבוצה מבני הישיבה בריקוד פורימי סוער לכיוון כיכר השבת. בדרך פגשו את ר' יצחק מאיר לוין ז"ל, שהיה אז שר הסעד. אחד מהבחורים הדומיננטים, אברהם רביץ שמו, ניגש והוריד את הספודיק מראשו של ר' איצ'ה מאיר וחבשו לראשו, ור' יצחק מאיר עצמו השתלב בתוך מעגל בני הישיבה בריקוד סוער.
כך יכלו גם לראות באחד מימי הפורים קבוצה של נכבדי הישיבה יושבים ברחבה הסמוכה לישיבה (רח' הישיבה פינת רח' חגי), כשבתווך ר' אברהם רביץ עם כובע חזנים לראשו ושרים את כל ה'לכה דודי' במנגינה תימנית.
בכלל, השמחה בהיכל הישיבה הרקיעה שחקים בליל פורים, ושוב, הכל במסורת הסלובודקאית של זהירות מפגיעה בזולת וללא ליצנות מוגזמת. באחת השנים הביאו לישיבה ספסלים חדשים סמוך לפורים, ועשו מבצע 'של נעליך': כל בני הישיבה הורידו את מנעליהם ועלו יחפים לרקוד על הספסלים. מוותיקי טובי בני הישיבה היו מכהנים כ'פורים רב' והיו משמחים את בני הישיבה. אחרי שהסתיימה השמחה בישיבה, היו קבוצה מבני הישיבה ששמחה כדת היום בביתו של מרן המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל, ללא נוכחותו של רבי מאיר עד השעות המאוחרות של הלילה.
גם ביום הפורים עצמו האווירה בישיבה היתה שמחה. באחת השנים הגיע בבוקר הפורים לישיבה רבי נטע שפירא וראה שהציבור 'יבש', ולא נחה דעתו… הוא לקח עמו קבוצה מנכבדי הישיבה לחנות של פוליקמן בזכרון משה. היתה זו חנות יין, בעל החנות פתח את אוצרות היין וללא תשלום השקה כהוגן את כל הבחורים, שחזרו בריקוד פורימי סוער לישיבה.
רשכבה"ג דפורים…
אבל היתה שנה אחת שהיה בה משהו נדיר, עליו שמענו השבוע מהגאון רבי יהודה שיינקר שליט"א, מוותיקי תלמידי הישיבה:
היה זה בשנת תשט"ז – לפני 63 שנים. באופן חד פעמי התקיימה סעודת פורים בחדר האוכל של הישיבה, בהשתתפות כל ראשי הישיבה ורבניה. מרן ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא זצוק"ל היה שרוי בשמחה יתרה, וחתנו הגאון הגדול רבי אברהם פרבשטיין זצוק"ל היה שרוי בגילופין כדת היום.
לפתע קם רבי יחזקאל ממקומו (דבר שלא היה אופייני לו בכלל, למי שהכיר את רבי יחזקאל) וקרא לעבר חתנו: "אברהם אברהם!" וחתנו השיב לו: "ויאמר הנני". שנים מבני הישיבה עמדו על השולחנות וחרזו מחרוזת שמחה. רבי אברהם רביץ זצ"ל עמד וחזר על דברי רבי יחזקאל סרנא, דיבורים סלבודקאיים, ויבלחט"א רבי אברהם יצחק טוקר שליט"א עמד וחזר על שיעור של רבי משה חברוני.
אחד מהזיכרונות שנצרבו מאותה סעודה הוא כך: באותה סעודה השתתפו גם כמה ת"ח שגרו בסמיכות לישיבה. אחד מהם היה ת"ח מופלג, תלמיד של מרן הגאון רבי אליעזר גורדון זצוק"ל מטלז, שריד חרב שעלה לארה"ק והיה בדד. הוא אף כובד פעם באופן נדיר לומר שיעור בהיכל הישיבה. מדי כמה דקות נעמד הגה"צ רבי הירש פאליי זצ"ל, שהיה מבושם כדת היום, והכריז בקול גדול: "תדעו לכם שהרב… הוא רשכבה"ג!"
אח"כ יצא רבי הירש לסעודת פורים בבית אמו הרבנית ע"ה בבתי נייטין, ואני, מספר רבי יהודה שיינקר, הלכתי מאחוריו במשך כל הדרך. לכל חנות שהיתה פתוחה נכנס רבי הירש וחזר וקרא: "תדעו לכם שהרב… הוא רשכבה"ג!"
כשהגיע לבתי נייטין, כבר עמדו שם בני משפחות פאליי וגרבוז והמתינו לבואו להתחלת הסעודה, היה זה כבר סמוך לשקיעת החמה. ורבי הירש מתקרב לבית וקורא בקול: "תדעו לכם שהרב… הוא רשכבה"ג!"
"שאין לך שמחה מפוארה מלהחיות לב אומללים"…
לשמח לב אומללים
ועובדה נוספת מכמה שנים אחרי כן, לפני למעלה מיובל, שהתרחשה כבר בבני ברק, סיפר לנו רבי יהודה שיינקר שליט"א
ביום הפורים נכנס לביתי הגאון רבי יצחק דרשוביץ זצ"ל, תלמיד מובהק של מרן הגר"א קוטלר שליט"א זצ"ל, שיחד למדנו באותן שנים בכולל בתל אביב אצל הגאון רבי יצחק נשר זצ"ל, ואומר לי: ר' יודל! בא נלך לשמח את רבי נפתלי טפלי.
מי היה רבי נפתי טפלי? בגיל צעיר עלה לארץ מהונגריה ואביו הביאו ללמוד בישיבת 'תפארת ציון' בבני ברק. כבר היה אז מלא וגדוש והיה למופת בכשרונו ובידיעותיו, ובהתמדתו הגדולה ובמידותיו הטובות. הוא למד שם שנה אחת אצל מרן ראש הישיבה רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל, ובאותה שנה התקרב מאד למרן החזו"א זצוק"ל שאמר עליו שעתיד להיות אדם גדול. אח"כ למד זמן קצר בישיבת חברון בירושלים, ואח"כ עבר לישיבת פתח תקוה ולמד שם כמה שנים.
מלידתו היה מדוכא ביסורים בגופו, וכל שגדל והתבגר הורע אצלו מצב גופו ויסוריו גדלו והלכו. והיה מיוחד בקבלת היסורים, כשלא התלונן וקיבל את כולם בסבר פנים יפות. הוא היה מיוסר מאד, ואביו קנה לו דירה בבני ברק ושם גר עד אדר תשל"ב אז נפטר.
ובכן, רבי יצחק דרשוביץ קרא לי לשמח את רבי נפתלי טפלי. יצאנו לביתו של אותו גאון מסובל ביסורים, וכשנכנסנו לביתו, סביב מיטתו ישבו חבריו מישיבת לומז'ה – רשכבה"ג מרן שר התורה הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, הגאון רבי דב דבורץ, הגאון רבי עקיבא טננבוים והגאון רבי בערל וינטרוב, ורצו לשמחו.
אני הייתי במצב מרומם אחרי קיום מצוות היום של 'חייב איניש לבסומי', מספר רבי יהודה שיינקר, והתחלתי לשיר. וכדי לרומם את מצב רוחו של רבי נפתלי, עליתי על השולחן לפזז מולו, ועימי עלה על השולחן לא פחות ולא יותר, מרן שר התורה שליט"א, ויחדיו רקדנו קרוב לחצי שעה בהתרגשות, כשמדי פעם מרן שליט"א קורא לעבר חברו: 'ר' נפתלי, ר' נפתלי', כדי לשמחו.
בהמשך, בני החבורה הזכירו חוויות ותיארו נשכחות לשמח את לבבו של חברם הצדיק. הם תיארו את חווית לימוד התורה מתוך הדחק לה זכו תלמידי לומז'ה בפ"ת בימים ההם, והשמחה הלכה וגדלה.
לפתע השתתקה השירה. אחד החברים נזכר באפיזודה בלתי נשכחת: שעון הזהב שקיבל חתן מהישיבה מאבי כלתו. המדובר היה בבחור המופלג, ולימים אחד מגדולי הדור זצוק"ל, רבי משה שמואל שפירא. היה זה בעיצומו של יום שישי סגרירי לאחר חצות. איש בשורה רץ וסיפר לבחורים על גניבה שהתחוללה בדירות תלמידי הישיבה. לא היה לגנבים הרב מה לקחת עימם, אבל הם חטפו דבר אחד יקר: "השעון שלך, משה שמואל". צביטה דקרה בלב הצורבים שעמדו סביב לרבי משה שמואל בחדר האוכל של הישיבה, בעיצומה של שיחה תורנית עמו.
החתן משה שמואל שתק שניה קצרה, אחר התיישב והחל מפזם ניגון חרישי, הניגון נהפך למילים בשיר הידוע שלו: "שאו מרום עיניכם וראו, וראו וראו, געוואלד וראו געוואלד מי ברא אלה…" כמי שאומר לכל הסובבים: הבה נגביה עצמנו מעל מצוקות העולם הקטן כל כך! שאו מרום עיניכם! יושבי השולחן החלו לפזם אחריו, החברים בשולחן הסמוך הצטרפו גם הם…
את השיר הזה השמיע עכשיו אותו חבר בבית ר' נפתלי, נעמד על הכסא ליד מיטת החולה וניגן, ודמעות של ערגה נצנצו בעיני כולם.
אי אפשר לשכוח, אומר הגרי" שיינקר שליט"א, למרות למעלה מיובל שנים שחלפו, את השמחה הגדולה של מרן שליט"א אז, איך שבא בעיצומו של יום הפורים ל"שמח לב האומללים' ויצא מגדרו לשמחה זו. אשרי עין ראתה!
(מתוך כתבה מאת הרב שלום יצחק בוקשפן ב'יתד השבוע' ח' באדר ב' תשע"ט)