הרב ישראל ליוש
יהודי נכבד הדור פנים, נכנס לבית הכנסת המרכזי בישוב 'קוממיות', לתפילת שחרית של יום שבת.
"באת להשתתף בשמחה?" – שאל אותו אחד המתפללים.
– "אכן, אני ידיד קרוב של בעל השמחה!"
"והיכן אתה מתארח?" – הוסיף היהודי להתעניין.
– "במושב הסמוך 'חזון יחזקאל!'"
"עכשיו באת מחזון יחזקאל?" – שאל היהודי בתמיהה.
– "כן, מדוע אתה כה מתפלא? זה מרחק ממש לא גדול!"
"אכן, המרחק אינו גדול, אבל יצאת חוץ לתחום…!"
האורח, יהודי בר אוריין, בקי ומדקדק בהלכות, מתגורר בבני ברק, ובדרך כלל אינו יוצא מן העיר בשבת. כשהחליט לצאת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' הסמוכה לה מאוד, כלל לא העלה בדעתו שיש בזה איסור תחומין. עתה כששמע ע"כ מתושב היישוב, נחרד…
לאחר שבירר את הדברים אצל רב המושב הגאון רבי מנחם מנדל מנדלסון זצ"ל, שאישר כי אכן תחום שבת מ'חזון יחזקאל' ל'קוממיות' מסתיים בככר שלפני בית הכנסת, הבין כי עתה עליו להישאר בבית הכנסת כל השבת, ובמוחו החלו מתרוצצות מחשבות על דאגת בני משפחתו הממתינים לו ב'חזון יחזקאל'.
אלא שאז החליט היהודי השוגג ללמוד הלכות תחומין, "בכך" – הרהר – "אכפר מעט על שגגתי!"
בלימודו, מצא רעיון שעל פיו יוכל לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל', ע"י שיעשו לו מחיצה של בני אדם, והוא יילך ביניהם אל תוך התחום. האורח הציע את הרעיון להרב מנדלסון, ולאחר העיון פסק שאמנם בסי' שס"ב נפסק שהתירו לעשות כך רק בשעת הדחק, אך כיון שבני משפחתו ידאגו לשלומו, הרי זה שעת הדחק.
בסיום התפילה, פנה הרב למספר אנשים ואמר להם שמשום כבודו של האורח יש ללוותו לפחות עד הככר שלפני בית הכנסת. הרב לא גילה להם שהם משמשים כמחיצה עבור האורח, שהרי כך נפסק בשו"ע שמחיצה ע"י בני אדם הותרה, בתנאי שהם לא ידעו שהם משמשים כמחיצה, כדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת. מאותה סיבה הרב עצמו לא היה אחד מאנשי המחיצה, ורק דאג שיילכו בצפיפות מבלי שיהיה הפסק ביניהם.
כשהגיעו לככר שלפני בית הכנסת, שכבר היה בתוך תחום שבת מ'חזון יחזקאל', נפרדו מהאורח בברכת 'שבת שלום', וכיון שיציאתו מהתחום היתה בשוגג, וכניסתו לתחום היתה באופן המותר, מותר היה לו לחזור לדירתו ב'חזון יחזקאל'.
***
הספור שלפנינו מעיד שוב שאין הלכה שאיננה למעשה. היהודי נשוא סיפורנו, לא היה כלל וכלל 'עם הארץ', אלא שענייני תחומין כלל לא היו בראש מעייניו ובמסגרת שיקוליו.
רק העיסוק התמידי בכל ענייני ההלכה, גם אלו הנדמים כפחות מצויים, יביא את המדקדק לבחון את פעולותיו מכל צדדי ההלכה, ולא יכשל חלילה בשוגג ובלא יודעין באיסורים שונים.
***
בחודשים אלו, בהם אנו מתאבלים על חורבן בית מקדשנו, יבואו לסיומן שנתיים של לימוד הלכות שבת, בכללן הלכות עירובין, ובסיומן הלכות תחומין.
על הקשר בין שמירת שבת כהלכתה, ובין הצפייה בכיליון עיניים לגאולה השלמה, נוכל ללמוד מדברי רבי שמעון בר יוחאי: 'אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלין', והרי לא תיתכן שמירת שבת כהלכתה, מבלי לימוד הלכות שבת.
אם כן, עתה, בעת סיום לימוד הלכות שבת, נקרא בקול גדול למלכנו גואלנו, צור ישועתנו, עסקנו בהלכות שבת, למדנו אותם על בורין, אנא חוש מהר לגאלנו, ובנה לנו הבנין, השרה שם שכינתך כמאז ומעולם.
הדין לא מדויק
כיוון שלישוב יש מחיצות יכול לכאורה ללכת בשמחה גם בלא מחיצת בני אדם ולהגיע לכיכר הסמוכה ומשם להמשיך לביתו… {כמובן ביצא בשוגג}.