במסגרת הכנת הבית לקראת הפסח, מוציאים מהארונות והמגרות חומרים שהצטברו, המכילים דברי תורה, ובכללם מחברות ודפי סיכום, חוברות ועיתונים. כאן המקום לפרט את עיקרי ההלכות הנוגעות לשמירת שמות ד' וכתבי קודש, ואלו מהם החייבים בגניזה.
גניזת ספרים שבלו:
בשו"ת חלקת יעקב (א, מ): "ספרי קודש שעדיין ראויים ללמוד בהם אסור לגנזם, ואפילו יצא הספר בדפוס חדש ובאותיות מאירות עיניים ומפוסק ומנוקד, ושוב אין צריכים לספרים מהדפוס הישן – כל שלא בלו לגמרי ועדיין ניתן ללמוד בהם – אסור לגנזם. ויש להניחם בדרך כבוד באיזה מחסן ולא במקום שילכו לאיבוד מחמת עיפוש או לחות". ובשו"ת שבט הלוי להגר"ש וואזנר זצ"ל (ג, ט"ו): "אף אם חלק מהדפים נקרעו, אם יש אפשרות להוציאם ועדיין הנשאר ראוי ללמוד בו – לכתחילה יש לעשות כן. אכן, אם בהוצאה הקודמת טעויות רבות, שתוקנו והובאו במהדורה החדשה – מותר לגנוז את הישנה, כדין ספר שאינו מוגה שאסור להשהותו בבית".
רשימות וכתבי סיכום של דברי תורה, כגון מחברות של מקצועות הקודש, וטיוטות של מאמרים ועבודות ומבחנים, אם אין בהם שמות הקודש – מעיקר הדין אינם חייבים גניזה, ככל דברי תורה שאינם אלא לזמן מסוים ואינם ככתבי הקודש שעומדים לימים רבים. ויש לעטפם היטב בשתי עטיפות ולהניחם בדרך כבוד (זאת, לדעת הפוסקים, משום שהאשפה נשרפת ואותיות פורחות באוויר).
ועל כן מקילים מלמדי תינוקות ומורות לכתוב דברי תורה וחלקי פסוקים על גבי הלוח, אף שלאחר מכן נמחקים, וכן כותבים פסוקים על עוגת התינוק כשמכניסים אותו לבית רבו. והמדקדקים נזהרים שלא לכתוב פסוק שלם – דברי הגר"י בלוי זצ"ל בספר 'צדקה ומשפט' פרק ט"ז.
השמות הקדושים שאינם נמחקים וחייבים בגניזה:
רמב"ם הלכות יסודי התורה (ו, א): נצטווינו בתורה לעניין עבודה זרה (בדברים י"ב, ג): "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" ונאמר: "לא תעשון כן לד' אלוקיכם". מכאן שהמוחק את אחד משמותיו שנכתב בקדושה [ספר תורה שכתבו מין – ישרף], אם עשה במזיד נענש במלקות, ודווקא בשבעה השמות הקדושים ולא בכינויים.
שבעת השמות שאינם נמחקים: א) א-ל. ב) אלו-ה. ג) אלוהי-ם [כולל "אלוקי-נו" ו"אלו-קי"]. ד) צבאו-ת. ה) יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ו) א-ד-נ-י. ז) ש-ד-י. ויש אומרים אף "אהי-ה אשר אהי-ה". ולהכרעת השו"ע (יו"ד רע"ו, ט) המוחק אפילו רק אות אחת מן השם – עובר באיסור. על כן, כ' במשנ"ב שלוח 'שיויתי' שלפני העמוד של הש"ץ – יש לכסות בזכוכית.
יש לדעת: לדעת בעל ה'צפנת פענח', הרוגצובע'ר זצ"ל, גם האות ה' בלבד, כשנכתבת ככינוי להשם – היא בכלל האיסור, על כן נהגו לכתוב: בעזרת ד' או בעזרת השם, או 'הבורא יתברך' או בס"ד. מכל מקום, כינויים, כגון: רבש"ע, הקב"ה, השם, הבורא יתברך, ואפילו האותיות יי – מותר למחקם ואינם צריכים גניזה.
הערה: לדעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כשכותבים 'בתיה', 'נתניה', 'בית אל', 'בצלאל' וכדומה, אין צורך לכתוב מקף בין האותיות, כיון שאין הכוונה בכלל לשם ד', ולכן לדעתו אין להיזהר בחוזה מלכתוב "דבר זה יהוה הפרת החוזה", וכפי שהביא רבי חזקיהו מדיני זצ"ל בהקדמה לספרו "שדי חמד" שאין כל חשש בנתינת שם כזה לספרו, כי אין הכוונה לשם ד'.
חובת הגניזה לפסוק שלם מן המקרא:
רמב"ם יסודי התורה (ו, ח): "ומדברי חכמים אסור לאבד פסוק שלם מן התורה, ומשאר כל ספרי הקודש (התנ"ך), והמאבדו בידיים נענש במכת מרדות, וכל זה כשנכתב בקדושה. ואכן, גדולי ישראל נזהרו שלא להדפיס בנוסח ההזמנה לשמחת בר מצוה או נישואין פסוקים שלמים, ואין צריך לומר שמות ד' – שמא לא ישמרום בקדושה. אמנם: בפתחי תשובה (יו"ד רפ"ד, א) כתב שיש שהחמירו שאף שלש מילים ומעלה, כשיש להן משמעות של פסוק – צריכות גניזה, ואם הן ארבע מילים מפסוק, אפילו אין להן משמעות פסוק – צריכות גניזה. אבל למעשה אין מחייבים גניזה אלא בפסוק שלם מן המקרא, היינו: "פסוק שפסקו משה". ובשו"ת אגרות משה (או"ח ה, לח) כתב, שכשכותבים "קול ששון וקול שמחה" וגו' בהזמנה, כשכל שתי מילים מרוחקות אלו מאלו, או כשכותבים בשתי שורות, או בעיגול – מותר לכתוב אפילו פסוק שלם. והגאון רבי יעקב בלוי זצ"ל היה מדפיס בהזמנותיו: "עוד ישמע בהרי יהודה" וגו'.
מחיקה וזריקת דיסקים, תוכנות, קלטות וסרטי צילום שיש בהם שמות ופסוקים:
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ב, קל"ח), במשנה הלכות (ה, קנ"ט) וכן בשו"ת יחווה דעת (ד, נ) – התירו למחקם, ובוודאי בדרך גרמא, היינו, בהקלטת דבר אחר על גביהם, וכלשון הגר"ע יוסף זצ"ל: "מאחר שאין בסרט הרשם-קול צורת אותיות כלל, אלא שגלי הקול נקלטים על הסרט בדרך אלקטרונית שאי אפשר בשום אופן להבחין בהם למראה עיניו של אדם, והם בגדר 'אותיות פורחות באוויר', ורק על ידי פעולה חשמלית ניתן לשומעם שוב – לפיכך אין מקום לאסור את מחיקתם על ידי לחיצה, אעפ"י שיש בהם שמות הקודש". והמעוניינים להוציאם מהבית, יש לעטפם תחילה דרך כבוד ולהניחם במקום שייאספו לאשפה, ודי בכך.
גניזת עיתונים וכתבי עת:
כתבו הגר"מ שטרנבוך שליט"א, ולהבחל"ח הגר"ש וואזנר זצ"ל בשבט הלוי (ו, ה) והגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר (יו"ד א): עיתונים וכתבי עת המיועדים בעיקרם לדברי חולין, אלא שלפעמים משתרבבים בהם גם איזה אמרות חז"ל ופתגמים מדברי חכמים בתלמוד וספרי המוסר, וכמו כן שטרות שמודפסים עליהם דברי תורה וכן בולים, אין צריך מן הדין לשמור אותם בגניזה, ובתנאי שאין בהם שם קודש. ודי לעטפם בשתי עטיפות דרך כבוד ולהניחם באשפה.
ולמעשה, אין צורך מן הדין לחפש אחרי פסוקים ושמות בכל עיתון או פרסום אולי ושמא יש דבר בהם הצריך גניזה, והרבה פעמים משלבים פסוקים רק לתפארת המליצה, כגון 'אשת חיל מי ימצא' וגו' או 'לא טוב היות האדם לבדו' וגו' וכדומה. ולדעת מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל אף בשטרות הדולר האמריקאי שכתוב עליהם שם שמים בלשונם – אין צריכים גניזה, כיון שלא נכתב שם ככתבי הקודש אלא להביע אמונתם,
אבל בעיתונים וכתבי עת שמדפיסים מדור של דברי תורה או הלכה השקפה או מוסר – חלקים אלו חייבים בוודאי בגניזה, כדין, והיינו אפילו בשפות זרות.
וכבר צווחו גדולי וגאוני הדורות על שאין נזהרים לשלב בעיתונים ובמודעות ופרסומות מאמרי חז"ל ואף פסוקים שלמים ומכשילים בכך את המון העם שאינם יודעים להיזהר, וטוב יותר שלא לערב קודש בחול, ואם מדפיסים דברי קודש יש לציין באופן בולט את החובה לגנזם אחרי הקריאה.
גניזת דברים שונים:
כיפה, קיטל וגרטל שבלו – בטלה מעלתם ואינם צריכים גניזה, ויש המהדרים להניחם באשפה עטופים (דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל). פתילי ציצית שבלו או נקרעו מהציצית – לדעת השולחן ערוך מותרים בשימוש לחול, אבל לא לשימוש מגונה; ולדעת הרמ"א יש לעטפם בשתי עטיפות ולהניחם באשפה, ויש הגונזים אותם, או משתמשים בהם לסימניה ותבוא עליהם ברכה (מהרי"ל, מובא במשנ"ב כ"א, ח). בגד הטלית גדול או הקטן, בלי הציציות, די בהנחתם באשפה בשקית. ואין להשתמש בהם לניקוי חלונות וכדומה.