"את הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זכיתי להכיר. הוא בא כמה פעמים לבנדין להתרים לישיבת חכמי לובלין. הרב התארח במלון קטן. היתה ועדה של טובי העיר שישבו ביחד, סידרו רשימה של נדבנים ועשו שומה, העריכו כל אחד לפי היכולת הכספית שלו ורשמו ליד כל שם את הסכום שיבקשו ממנו.
"במשך כמה ערבים ישבו חברי הוועד, שהרי במשך היום היו האנשים עסוקים, והזמינו את האנשים לבוא ולתרום תרומתם. בין הבאים היה ר' יחזקאל פפר, יהודי אמיד מאד ונדבן, שהיה סיטונאי של מוצרי נייר. חברי הוועד התחילו לספר לו על חשיבות הישיבה, אך עוד לא הספיקו להגיד לו כמה רוצים ממנו, והוא הוציא מכיסו סכום גדול מאד, בסך חמש מאות זלוטי.
"רבי מאיר שפירא הסתכל ברשימה, וראה שהשומה הרשומה אצלו היתה שלש מאות זלוטי. הוא נתן כמעט כפול מכך. רבי מאיר שפירא לא לקח את הכסף, היתה בו כל כך עדינות נפש… פנה ואמר לו: 'ר' יחזקאל, זה לא בסדר!'
"ר' יחזקאל נדהם, הוא חשב שהוא נותן הרבה… אמר לו רבי מאיר שפירא: 'לא, אנחנו לא רוצים כל כך הרבה, כל אחד יתן לפי יכולתו, אנחנו עשינו שומה שאדוני צריך לתת כך וכך, אבל לא סכום גדול כזה'.
"אמר ר' יחזקאל: 'אתם עשיתם שומה על היכולת שלי, כמה אני יכול לתת, אבל על הלב שלי אתם לא יכולים לעשות שומה, זה הלב שלי!'
"רבי מאיר שפירא כה התפעל, וכמה פעמים היה מספר מעשה יפה ונאצל זה בפומבי. הוא לא הזכיר את השם, אבל סיפר את העובדה!"
(נר לשולחן שבת ויקהל תשע"ו מתוך הספר 'גשר לעולם מופלא' – שיחות עם הרה"ח רבי אפרים לונדנר)