היום נלמד: זמן ברכה אחרונה
יום שני י"א בטבת תשע"ז
מהי החובה המיוחדת בברכת המזון לברך מיד לאחר האכילה?
לכתחילה צריך לברך ברכה אחרונה מיד לאחר האכילה; ובברכת המזון, כשחיובהּ מדאורייתא - חובה להסמיכהּ לאכילה גם משום החובה הכללית שבכל מצוות עשה לקיימן מיד בהגיע זמנן. ובדיעבד, ניתן לברך ברכה אחרונה עד שיתעכל האוכל במעיים, דהיינו כל זמן שמחמת אכילה זו אינו רעב; אך אם נעשה רעב בשנית, אינו רשאי לברך עוד, ואף אם בפועל טרם התעכל האוכל לחלוטין. ואם רוצה לאכול לאחר 'שיעור עיכול', וטרם הסיח דעתו מהאכילה הראשונה - לא יברך ברכה ראשונה. ואם אכל מאכלים נוספים לאחר האכילה ההיא - כגון שאכל מיני מזונות, ולאחר זמן מה אכל פירות - ולולי מאכלים אלו היה עתה רעב - אינו יכול לברך ברכה אחרונה על האכילה הראשונה. אולם, סעודה ארוכה נחשבת כולה כאכילה אחת, אף כשחולף שיעור עיכול בין האכילה שבתחילת הסעודה לסוף הסעודה, וברכת המזון שבסוף הסעודה פוטרת את כל הסעודה. [סעיף ה וס"ק טז-יט; ביאורים ומוספים דרשו, 12; וראה שם, 15]
עד מתי ניתן לברך ברכה אחרונה?
כאמור, מי שלא ברך ברכה אחרונה על אכילתו וכבר נעשה רעב בשנית, אינו רשאי לברך עוד. ואם אינו רעב, אך אינו יודע לשער אם העדר הרעב הוא מחמת מחמת האכילה ההיא, וכגון שאכל בינתיים מאכלים אחרים; וכן לחילופין, אם הוא רעב, אך אין זה מחמת שהאוכל כבר התעכל, אלא מחמת שמתחילה לא אכל די צורכו, וכבר אז נותר רעֵב, כך שהרעב אינו יכול להעיד על העיכול - רשאי לברך ברכה אחרונה עד לתום 72 דקות מסיום האכילה, כיון שבמשך זמן זה בודאי לא מתעכל האוכל במעיים. ברם, אף בטרם שחלפו 72 דקות, וכן כשחלפו 72 דקות אך אינו בטוח שהאוכל התעכל במעיו - אם יש באפשרותו, יאכל ממאכל שברכתו האחרונה שווה לברכת המאכל הראשון שאכל, ויברך עליו ברכה אחרונה, אשר תפטור גם את האכילה הראשונה. ושיעור עיכול לשתיה הוא פחות מ-72 דקות. ומי שאכל והקיא לאלתר - נחלקו הפוסקים אם רשאי לברך ברכה אחרונה. [סעיף ה, ס"ק כ, וביה"ל ד"ה אם; ביאורים ומוספים דרשו, 13 ו־16]
באיזה מקרה ראוי שלא לשתות לאחר סעודת פת?
האוכל פת, צריך לברך ברכת 'המוציא' אפילו על 'משהו', משום שאסור לאכול ללא ברכה ראשונה, אולם ברכת המזון אין לברך אלא על אכילת כזית בתוך 'כדי אכילת פרס' (2-9 דקות, לשיטות השונות). ונחלקו הפוסקים בנוגע לשיעור כזית - אם הוא כשליש 'ביצה', או כחציהּ, ולמעשה אין לברך אלא על כחצי 'ביצה' (17-50 סמ"ק). ולדעת רוב הראשונים, מדאורייתא אינו חייב לברך ברכת המזון אלא כשאכל כדי שביעה כפי שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת". וצריך שהשביעה תהא מהפת והנאכל יחד עמהּ, כגון כריך וכל תכולתו, ולא מפת וממאכל נוסף הנאכל בפני עצמו. ויש אומרים שהצמא מחמת אכילתו אינו חייב בברכת המזון מדאורייתא עד שישתה, ולכן ראוי שישתה, על מנת שיתחייב מדאורייתא לכל הדעות; ומאידך, אם לא שתה לפני ברכת המזון, ראוי שלא ישתה עד סוף 'שיעור עיכול', כדי שלא ישוב ויתחייב בברכת המזון מדאורייתא לדעה זו. [סעיף ו, ס"ק כא ו־כב, וביה"ל ד"ה בכזית; ביאורים ומוספים דרשו, 18]