הרב אברהם פוקס
בספר "הכל לאדון הכל" לתולדות חיי הצדיק ר' יעקב הרמן זצ"ל מובא סיפור מדהים:
אבא ואימא החלו את מסעם לארץ ישראל בששה עשר באוגוסט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי, השלושים באוגוסט. נעשו עבורם סידורים לשהות מספר ימים בביתם של הרב אלפא ורעיתו בחיפה.
בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע, כמתוכנן ביום רביעי, עגנה האנייה בנמל ביום שישי, הראשון לספטמבר, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן, פרצה מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה לפולין.
מגבירי קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האנייה. כל המטענים יפורקו על הרציף, והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית. מהומה שלטה בכל. אבא ואימא היו מודאגים ביותר. איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע בעוד מועד, לפני כניסת השבת, לביתו של הרב אלפא?
אבא תפס במזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו, ואימא לקחה רק את תיק היד. הם פלסו דרכם ברציף ובקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה קומה האזין להסברו של אבא: "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ הקודש ולחלל את השבת כאן – לא בא בחשבון". דמעות שטפו את לחייו של אבא. הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה! עליך לקחת זאת בחשבון".
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת, ניקח את מטעננו עם צאת השבת". ביקש אבא. "זה בלתי אפשרי", אמר הקצין, "אנו מפנים את האנייה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האנייה את הנמל, חייב גם הרציף להיות מפונה".
"לא אכפת לנו מחפצינו", אמר אבא, "רק החתם את דרכונינו כדי שנוכל לעזוב". הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"
-"ששה עשר ארגזים בתא המטען ותשע מזוודות בתאנו".
-"האם אתה מבין, שברגע שאתה עוזב, יישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? עד מחר בערב לא יישאר זכר לחפציך. הערבים ישדדו את הכל", אמר הקצין בהדגשה.
-"אין לי כל ברירה. השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת", קולו של אבא עלה נואשות.
הקצין בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר. "החתם את דרכוניהם והרשה להם ללכת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם". הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם.
אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה ואימא מחזיקה בתיקה עצרו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן שעמדו להדליק את נרות שבת.
במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאימא: "ה'בוס' עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך" [=בכל ממונך, לאהוב את הקב"ה גם כשזה דורש מאתנו להקריב את כל הממון], ולקדש את שמו". לאימא קשה היה להשתתף בהתרוממות רוח זו במלואה. היא הייתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על לבה ומוחה. אבדן כל רכושה בנוסף על כך, הייתה גלולה קשה לבליעה, אך היא לא התלוננה.
במוצאי השבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה, לאחר שעשה אבא הבדלה, אמר אליו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך".
אבא ואימא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו, אך הצטרפו אליו.
משקרבו לאזור המואר, הצטלצל קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?"
אבא קרא: "מישהו מהנוסעים מהאנייה שעגנה אתמול בשעת אחר הצהרים המאוחרות". השומר האנגלי קרב אליהם. "מה שמך?" שאל קצרות. "יעקב י. הרמן," ענה אבא.
"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן. הובטח לי שתבוא ברגע שתשקע השמש, אחרת בכמה שעות. הייתי אחראי על מטענך למעלה מעשרים וארבע שעות. מפקדי הקצין איים לכרות את ראשי, אם יחסר כהוא זה מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר וחתום על ניירות אלה. בבקשה סלק מכאן את הכל במהירות האפשרית, אני תשוש לגמרי"…