באחת הפעמים שהוצרך מרן הסבא מנובהרדוק זצ"ל לנסוע מקייב לחרקוב, הגיע לתחנת הרכבת מבלי שיהיה בכיסו כל כסף עבור הנסיעה. לקח ספר בידו והחל מעיין בו.
כידוע, היו לו לא מעט מתנגדים. באו ושאלוהו האם הוא מתכונן לנסוע, וכיצד? אמר להם: "אם אצטרך, אסע". סיכמו, כי איש מביניהם לא יתן לו את התשלום לנסיעה. "כך נלמד אותו לקח", אמרו.
חמש דקות לפני הנסיעה, דלפק הכרטיסים כבר נסגר. נותר חלון קטן פתוח, לאפשרות שמאן דהוא יגיע ברגע האחרון. לפתע מגיע גביר, ניגש לרבי יוזל ושואל: "יש לכם כרטיס? בוא עמי ותיקח כרטיס".
אמרו האנשים לרבי יוזל: "מסתמא ידעת שאדם זה יבוא". אמר להם הגביר: "אני בעצמי לא ידעתי כי אסע עד לפני חצי שעה. ברגע האחרון קיבלתי מברק".
ורבי יוזל עצמו? עבורו לא היה בדבר כל חידוש. הוא לא נסע לטובת עצמו כי אם עבור חיזוק ישיבותיו. הוא היה בטוח כי אם יצטרך לנסוע – יסע. כך הוא חי, וכך ציווה את תלמידיו ואת הבאים אחריו.
את המעשה הנ"ל סיפר הגה"צ רבי ישראל דוד ניוונר, מגדולי תלמידיו של הגה"צ רבי גרשון ליבמן זצ"ל וממעתיקי השמועה של שיטת נובהרדוק, בתוך שיחה מקיפה ומיוחדת עם ישראל גרינוולד מ'יתד נאמן' (וישלח תש"ע), לרגל יומא דהילולא של מרן הסבא זצ"ל.
"המעשה הבא", הוסיף, "אף הוא ימחיש את מידת בטחונו של מרן הסבא. כידוע, אף בימים שבהם שלטו הבולשביקים המשיכה הישיבה לפעול כרגיל. היה זה מוצאי שבת, מרן הסבא אמר שיחה לפני מעריב, התפללו מעריב ומרן הסבא החל בהבדלה.
"לפתע באמצע הבדלה נכנסים בולשביקים. מרן הסבא המשיך בשלו כאילו כלום לא קרה. מספרים כי לא נזלה טיפה מן הכוס. הוא סיים את ההבדלה, שתה מן הכוס, פנה אליהם ואמר: 'מה אתם רוצים ממני?'… הם הסתובבו והלכו.
"בענין זה סיפר לי רבי ישראל שפירא, שהלך פעם ברחוב ברוסיה וממולו מגיע גדוד של חיילים. מלפנים הולך המפקד, הוא מסתכל ורואה כי פניו מוכרות לו. המפקד אף הוא מסתכל עליו, עוצר את כל הגדוד, ניגש אליו ושואל: 'ישראל?'…
"אומר לו רבי ישראל: 'תראה מה נהיה ממך'…
"'תשמע ישראל', אומר המפקד, 'מרן הסבא אינו מניח לי לחיות. אני בא לעשות עבירה, ודמותו ניצבת מול עיני. אין לי טעם בחיים'…
"הבטחון וההפקרות המוחלטת להקב"ה כפי שראיתי אצל תלמידו רבי גרשון זצ"ל, היו אף הם כה מוחשיים, עד כי מעולם לא נשמעה ממנו המילה 'שלי'. הוא לא ניכס שום דבר לעצמו, למעט פעם אחת כאשר לא מצא את תפיליו, שאל 'היכן התפילין שלי', ותיכף עצר את עצמו ואמר: 'איך אמרתי שלי?', ושוב תיקן את עצמו: 'התפילין הם אכן שלי'…
"עד כדי כך הפקיר את כל עניני העולם הזה, עד כי לא היה לו כלל כסף בבנק, ואף כאשר הגיעה המחאה בנקאית לידו לא הסתכל בסכום שרשום בה".