"צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" (ויקרא ו', ב')
וברש"י: "אין צו אלא לשון זרוז, מיד ולדורות. אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
מבאר המלבי"ם: הכהנים אינם יכולים לאכול את הקרבן, כי עולה הוא קרבן כליל לה'. הם עובדים ומקריבים ואין להם שום רווח אישי מעבודתם. לכן כאן צריך הכתוב לזרז – "צו את אהרן זאת תורת העולה".
הבאור של המלבי"ם ממש מבהיל: את מי מצווים? "צו את אהרן" – היעלה על הדעת שאהרן צריך זרוז?! – כן. כיון שיש חסרון כיס, שהכהנים לא אוכלים ממנו. נו, אז מה?
נמצינו למדים – אומר רבי אליהו לופיאן זצ"ל ב"לב אליהו" – כי הכל צריכים לחיזוק. הוא מביא מהירושלמי במסכת שבת, מעשה בחסיד אחד שגרס: "אל תאמין בעצמך עד ימי זקנותך" – לא "עד יום מותך".
מדוע גרס והבין כך?
כי החסיד הגדול היה למוד וסבור, שבימי הזקנה ליצר הרע אין כבר שליטה על האדם, ולא יוכל להכשילו.
מספר הירושלמי, שמן השמים שלחו לו נסיון קשה ביותר, וכמעט נכשל. ברגע האחרון הצליח לנצח את היצר הרע. היה לו מכך צער גדול – כיצד יתכן שיכול היה להכשל! צערו היה רב כל כך, עד כדי סכנה מחמת הצער. גילו לו מן השמים – שנעשה לו כך בכוונה, כדי שמעתה ידע כי אכן יש לגרוס: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", לא "עד ימי זקנותך". אפילו את האדם הזקן מנסה היצר להפיל.
אם לא מתחזקים – נכשלים!
כאן בפרשה מזרזת התורה את אהרן הכהן, כדי שנלמד לקח לעצמנו: אם את אהרן, קדוש ישראל, רבן של ישראל – אותו מזרזים, אם גם הוא נזקק לזרוז – נו, עד כמה זקוקים אנו לחיזוק וזרוז?
הגמרא (ברכות לב ע"ב) אומרת: "תנו רבנן, ארבעה צריכין חיזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה, ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין, שנאמר: 'רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה'. 'חזק' – בתורה 'ואמץ' – במעשים טובים; תפילה, שנאמר: 'קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'; דרך ארץ – שנאמר: 'חזק ונתחזק בעד עמנו'".
משמע מכאן, שאם לא מתחזקים – נכשלים. אין בכך הידור ומדת חסידות בלבד, אלא אם אין חיזוק תמידי – יש חיסרון. רש"י מבאר: "צריכין חיזוק – שיתחזק בהם האדם בכל כוחו", ומוסיף מילה: "תמיד".
גם במה שהתחזקנו אתמול – יש צורך להתחזק היום שוב. חיזוק בתפילה, חיזוק בתורה. "צו את אהרן" – ממש מוראדיג, 'אין צו אלא לשון זרוז', כי הסכנה ממדות לא מתוקנות, קיימת בכל עת לכל אדם. הזרוז והחיזוק חשובים ונחוצים תמיד.
יצר הרע ומלחמתו
באבות דרבי נתן (פרק כ"ט) נאמר: "רבי יצחק בן פינחס אומר: כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות – לא טעם טעם של חכמה. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש – לא טעם טעם של יראת חטא". עוד שם: "הוא היה אומר: כל שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות – זה גיבור ואינו מזוין. כל שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש – חלש וזין בידו. יש בידו זה וזה – גיבור ומזוין".
מי שיש בידו הלכות, אבל אין בידו מדרש ואגדות חז"ל – יש לו את החרב להלחם ואת הקשת לירות חיצים, אבל הוא חלש – אין לו כח למתוח את הקשת. מי שיש בו מדרש ואין בו הלכות, הוא כגיבור ללא כלי זין. התורה היא החרב והקשת. ומה יעשה גיבור עצום, כאשר היצר הרע בא עם תותח – ולו אין כלים להלחם בו? על זה אמר שלמה המלך (משלי א', ב'): "לדעת חכמה ומוסר" – גם חכמה וגם מוסר.
אדם אומר לעצמו – 'מה, וכי אני צריך חיזוק?! אינני איש רחוב, אין בי רוע מיוחד במידות, הנני יהודי ירא שמים, וכבר שנים ארוכות שאין לי כל קשר לעברה פלונית, ומהעברה ההיא אני רחוק מרחק רב'.
נכון, זכית, אבל עדין מחובתך להזהר, להשמר ולהתרחק מעברות! אל תתקרב לנסיון, כי אם תתקרב – אתה בסכנה. אדרבה, כיון שאתה גדול וחשוב – הנך זקוק תמיד לחיזוק ולהרחקה, כי היצר הרע שלך גדול – "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו" (סוכה נב ע"א).
כן הוא בעברות, וכך ממש במידות: כעס, עצלות, קמצנות וגאווה. לא להתקרב לדבר שמביא את הנסיון. 'אין צו אלא לשון זרוז', כי מי שיותר גדול – יש לו יצר הרע גדול יותר.
מדוע באמת זה כך? – כי לא שייך שיתנו לבן אדם גדול יצר הרע קטן. בשבילו, הוא שום דבר לא. אם הוא גדול – היצר הרע שלו מוכרח להיות יותר גדול.
שיחת המגיד מדובנא בבית הגאון מוילנא
הדובנער מגיד היה נכנס לגאון מוילנא, על פי בקשתו, כדי לומר לו דברי מוסר.
ויהי היום, ומיד עם כניסתו פנה אליו הגאון וביקש: "נו, אמור משל הגון!".
אמר לו הדובנער מגיד: משל לאדם שלבו כאב עליו [היה חולה לב]. אמרו לו, שהרפואה לכך שישתה חלב עיזים. קנה עז. חלפו יומיים – ואין חלב. שב למוכר והתלונן בצעקות: "א גנב! מה עשית לי? מכרת לי עזה שאינה נותנת חלב!".
-"רגע אחד, האם עשית משהו למען החלב?" – התענין המוכר.
– "בודאי עשיתי, לחצתי ולחצתי, אך לא יוצא חלב".
– "רגע, אוכל נתת לעז?"
– "לא".
– "אם לא נתת אוכל – העז לא תוכל לתת חלב, הא בהא תליא".
אמר הדובנער מגיד: "הרב'ה רוצה שאמשול משל? שהרבי 'ייתן אוכל' כלומר: יאמר דבר תורה, ואז תהיה אפשרות לתת חלב".
הגר"א פסק את פסוקו בדברי תורה ואגדה, והדובנער המשיל את משלו – משל למה הדבר דומה. פלאי פלאים. הדובנער היה גדול מאד, איננו מודעים לצדקות שלו.
ויהי היום, אחרי שהדובנער מגיד אמר את מוסרו להגר"א, הפטיר וביקש: "רצוני בתשלום".
-"מה התשלום שכבודו מעונין בו?", שאל הגר"א.
-"ברכה. ברכני רבי!", השיב המגיד
וכי אנו יודעים להעריך ברכה מהגאון מה היא?
סיפר לי רבי חיים קנייבסקי, יאריך ה' ימיו ושנותיו, שרבי מאיר קרליץ זצ"ל – אחיו הגדול של ה'חזון איש' – סיפר לו, כי בעיר שלהם הכירו יהודי זקן, שחי עד מאה שנה על פי ברכת הגאון.
כאשר היה ילד קטן, הגאון למד בבית הכנסת. כדרכו היה מעוטר בטלית ותפילין כל שעות היום. הגר"א התהלך הלוך וחזור בבית הכנסת. הילד דרך לו בטעות על הציציות של הטלית. הגאון רצה להמשיך ללכת אך נעצר מחמת כך, כי הילד דרך עם רגלו על הציציות.
פנה אליו הגר"א: "מיין קינד [ילדי], מאה שנה תחיה, אבל מה אתה רוצה מהציצית שלי?".
משפט אחד בלבד!
הורי הילד שמעו את דבר המעשה – ערכו סעודה, על כי זכו להתברך מפי הגר"א.
אתם מבינים לבד – כי מן השמים נתנו לצדיק שיוציא את המשפט מפיו, כי הכל משמים, ולהורים היתה אמונת חכמים אמיתית.
אותו ילד זכה להזקין ולהגיע לגיל מאה. סיפר רבי מאיר קרליץ: אותו יהודי, בהיותו בן תשעים ושמונה, נחלה מאד. ביקשו להזעיק רופאים כדי להציל את חייו. אמר להם: "תהיו רגועים. אין לכם מה להתרוצץ ולשלם לרופאים. יש לי 'צ'ק' מהגאון – 'מאה שנה תחיה', ונותרו לי עוד שנתיים לחיות".
ובכן, הדובנר מגיד אמר, כי רצונו בתשלום – ברכה. אמר הגאון: "בסדר, איזו ברכה אתה רוצה?".
"רצוני בברכה שיהיה לי את היצר הרע של הרב'ה…", ביקש הדובנער [כי חשב: מה כבר יכול להיות היצר הרע של הגאון, שישן שעתיים ביממה? יבוא היצר ויציע לו לישון שעתים ועוד עשר דקות?…].
כאשר שמע הגאון את הבקשה – נבהל ואמר: "חלילה! את היצר הרע שלי אתה רוצה? הקב"ה יציל אותך ממנו, הוא בוער כמו אש! חס וחלילה, הוא בוער – עס ברענט א פייר!".
זו כוונת דברי חז"ל כפשוטם: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".
"גדול הימנו" – יצר הרע שהוא יותר גדול מהגאון עצמו, כי כדי להתמודד מולו, לנצחו ולקבל שכר – מוכרח שהוא יהיה גדול ממנו. היצר הרע של אנשים קטנים לא מדבר כלום לגר"א. זה כמו שתציע לאיש מבוגר לשחק בחול עם ילדים קטנים, אין לו שום פיתוי לכך. נכון, יש מצב נדיר שהצדיק מנצח הרבה את היצר הרע ואז זוכה ומגיע למעלת – "ולבי חלל בקרבי" בבחינות מסוימות, אבל אחרי הכל הלא אמרו חז"ל להדיא: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך".
כמה חיזוק אנחנו צריכים. "לדעת חכמה ומוסר"! כאמור, כל שיש בו דבר הלכה ואין בו דבר אגדה – יש לו כלי זין, אבל הוא חלש. אם יש לו אגדה ואין בו הלכה – הוא גיבור עם ידיים ריקות, אין לו כלי זין. מוכרחים גם תורה וגם יראת שמים, גם הלכה, וגם אגדה ומוסר. ה' יהיה בעזרנו.
(מתוך 'יחי ראובן')
מקור מהתלמוד למעשה מהגר"א
יישר כוח על הדברים הנפלאים. לכא' יש מקור נפלא בגמ' שמטעים את האירוע עם אותו זקן, שהרי לכא' פלא הוא, שהרי לא אמר הגר"א 'מאה שנה תחיה' דרך תפילה ברכה או הבטחה, אלא דרך נימוס בעלמא וחביבות, בתור פתיחה לשאלתו את הילד, כדי שלא תתפרש שאלתו כגערה ויבהל הילד הרך, ואם כן מדוע שאמירתו זו תתקיים? ונראה שהוא כשם שמצינו בשבת נט ע"ב 'לא סגי דלא מליך.. כתיב בהו בצדיקים ותגזר אומר ויקם לך' הנה רואים שאע"פ שרבי לא אמר 'חנינא בר' חמא ישב בראש' דרך ברכה או הבטחה, אלא סה"כ אמר זאת דרך הדרכה שהוא זה שאמור לנהוג בראשות הישיבה מבחינת סדר עדיפויות, ואעפ"כ היה פשוט לרב שמוכרח הוא שר' חנינא בר' חמא ינהג בתפקיד זה הואיל ונפיק מפומיה דרבי (כפי שאנו יודעים שאכן הוא צדק בדבריו), והוא הוא סיפורינו…