יעקב א. לוסטיגמן
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"
שמעתי פעם משמו של הרבי מקרעטשניף שליט"א שסיפר, שבכל פעם אחרי שאביו הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זי"ע היה מסיים את קבלת הקהל בביתו היה לוקח את כספי ה'פדיון' שהעניקו לו החסידים ומי שבאו לבקש את ברכתו, מוציא את השטרות המקומטים, כשהוא מיישר אותם ומגהץ אותם בידיו בשימת לב מרובה כדי שהשטרות יהיו ישרים.
"שאלתי את אבי מורי זצ"ל", מספר הרבי מקרעטשניף שליט"א, "מדוע אתה מיישר את השטרות, הלוא ערכו של השטר שווה בין אם הוא ישר ובין אם הוא מקומט ומרופט.
"השיב לי אבי במתק לשונו, שאת כספי הפדיונות הוא מחלק לצדקה, לאנשים שבאים ומתנים בפניו את צערם על מצבם הכספי הקשה. ועל כן הוא מיישר את השטרות כדי לתת להם יחד עם הכסף גם הרגשה טובה, כי ההרגשה הטובה חשובה לא פחות מהנתינה הכספית".
הסיפור הזה מבטא מסר חשוב מאוד: מצוות צדקה אינה מתקיימת רק בממון או במאכל ומשתה. יש הרבה דרכים לצדקה, וגם כשמקיימים אותה בכסף צריך לדעת איך לעשות זאת כדי שהמצווה תהיה בשלמות.
ב'אורחות צדיקים' בשער הנדיבות כתוב, שבצדקה יש שלושה עניינים: יש העושה צדקה בממונו, יש העושה צדקה בגופו, ויש העושה צדקה בחכמתו.
ולמעשה, צריך כל אחד להחזיק בכל שלושת המידות הללו – להיות זה שנרתם תמיד לסייע לחבריו ולכל יהודי באשר הוא, וגם ללמד מחכמתו לאחרים כמיטב יכולתו, להשאיל לו ספרים ועוד ועוד, והמעיין ב'אורחות צדיקים' ירווה נחת.
גם העושה צדקה בממונו אינו פטור מלעשות צדקה בגופו בו בזמן שנותן מכספו לצדקה. וזה מה שאמרו חז"ל ש"גדול המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב", וכהנה וכהנה אפשר למצוא עוד מאמרים רבים שאמרו חז"ל על זה הדרך, המדגישים את הצורך לתת את הצדקה במאור פנים, לתת למקבל הצדקה הרגשה טובה.
במקום שאמרו לקצר
וידוע המעשה עם מרנא ה'חפץ חיים' שפעם הזמין אותו אחד מעשירי העיר לסעוד בביתו בליל שבת וה'חפץ חיים' סירב, אבל האיש הפציר בו שוב ושוב, עד שפעם אחת ניאות ה'חפץ חיים' אך התנה עמו שיסעד על שולחנו בליל שבת רק אם ימהרו ללכת מבית הכנסת לביתו ומיד ייטלו ידיים ויסעדו את הסעודה כולה בתוך 20 דקות לכל היותר.
העשיר תמה ולא הבין כיצד אפשר לאכול סעודת שבת ב־20 דקות. מה יהיה על הזמירות? איך יספיקו לומר דבר תורה? אבל רצונו ליהנות את ה'חפץ חיים' מנכסיו היה כה גדול עד שלא שאל שאלות ומיהר להסכים לתנאים.
ואכן, בליל שבת מיד אחרי התפילה מיהרו לבית העשיר, קידשו על היין, נטלו ידיים, אכלו במהירות, ואחרי 20 דקות כבר בירכו ברכת המזון וה'חפץ חיים' יצא מבית העשיר כדי לשוב לביתו.
המשרתת בבית העשיר מיהרה לרוץ אחרי ה'חפץ חיים' ואמרה לו כשדמעות של התרגשות בעיניה: "רבי קדוש, אני רוצה להודות לך שזירזת את הסעודה".
וכה סיפרה המשרתת: "אלמנה אנוכי, ונותרתי לבדי עם כמה וכמה ילדים התלויים בי ועלי לפרנסם בעמל וביגיעה רבה. לצערי, אני נאלצת לעבוד בביתו של העשיר גם בשבת קודש בהגשת המאכלים לשולחנו כשהוא סועד את סעודתו. בזמן הזה יושבים ילדיי בבית כשהם רעבים וממתינים שאשוב הביתה, רק אז אנחנו מקדשים על היין ויושבים לסעודת השבת.
"בדרך כלל הסעודה בבית העשיר נמשכת זמן רב וכשאני שבה הביתה הילדים כבר עייפים מאוד, אנחנו אוכלים בחיפזון והם ממהרים לפרוש לשנת הליל. כבר זמן רב שהם לא טעמו את טעמה של סעודת שבת אמתית…
"הפעם אני שבה הביתה מוקדם מאוד", הוסיפה האלמנה, "היום הילדים שלי יזכו לסעודת שבת אמתית! בהרחבת הדעת, עם שירת זמירות ואמירת דברי תורה, וכל זה בזכותך רבי, בזכות שמיהרת את הסעודה בבית העשיר".
או אז הבינו הכל מדוע התנה ה'חפץ חיים' תנאי מוזר כל כך עם בעל הבית שאירח אותו.
מנגד, מסופר מעשה אחר, שפעם הגיע אחיינו של ה'חפץ חיים' להתארח בביתו, לאחר שנקלע לראדין זמן קצר לפני השבת בגלל תקלה שהייתה ברכבת שעמה אמור היה להגיע לוורשה. הוא נאלץ לרדת מהרכבת לפני כניסת השבת, ולשמחתו הרבה יכול היה לרדת בראדין, שם מיהר לבית דודו ה'חפץ חיים' הקדוש.
ואכן, ה'חפץ חיים' קיבלו בכבוד וביקר זמן קצר לפני השבת, וציווה עליו לשכב לישון ולנוח מעמל הדרך.
הבחור חשב שהוא יישן רבע שעה או אולי חצי שעה ומיד לאחר מכן יעירו אותו, אבל ה'חפץ חיים' ציווה שלא יעירו אותו, והבחור ישן זמן רב עד שהתעורר בשעה 4:00 לפנות בוקר. לתומו חשב שעתה הגיע זמן הסעודה. לא עלה על קצה דעתו שה'חפץ חיים' ממתין לו כבר שבע או שמונה שעות.
הם קידשו על היין, נטלו ידיים, סעדו בניחותא, ואף אחד לא אמר לו מילה על השעה המאוחרת. רק כשהגיעו לברך את ברכת המזון והבחור ראה לפתע שבחוץ כבר מאיר השחר הוא הבין כמה חסד עשה עמו ה'חפץ חיים'.
כי באמת אפשר לעשות צדקה בדרכים רבות, וכל מה שצריך זו רק מחשבה על הזולת ורצון להיטיב עמו, למנוע ממנו צער או בושה.
הגלגל שהתהפך
ואם במצוות צדקה עסקינן לא אמנע עצמי מלהביא לכאן סיפור מופלא שמלמד אותנו על גודל מעלתה וחשיבותה של מצווה זאת.
ראיתי מעשה נורא שמספר רבינו דוד הנגיד, שהיה בנו של רבי אברהם בן הרמב"ם. המעשה הובא במלואו בספר 'מגן אבות' למהריט"צ, שהופיע באחרונה במהדורה חדשה בעריכתו של הרב מאיר זאב אתרוג (ב'מילואים' שבסוף הספר).
וכך היה המעשה: היה יהודי אמיד ובעל נכסים רבים שהתגורר בבית נאה והיו מעלים על שולחנו מעדני מלכים. מדי יום היה יוצא בשעות הבוקר לעסקיו וענייניו, ובשעות הצהרים היה שב לביתו כדי לסעוד לבו במיטב המאכלים והתבשילים שהכינה עבורו הבשלנית המיוחדת שנשכרה לשם כך.
ויהי היום, האיש שב מעסקיו והסב לשולחן כשהוא מיטיב לבו במיטב המאכלים, והנה נשמעות נקישות על דלת הבית המפואר.
פתחו בני הבית את הדלת, ובפתח עומד הלך עני ומאובק, צנום וחיוור, כשבפיו בקשה אחת: "בבקשה, תנו לי לאכול. אני רעב מאוד".
הודיעו לבעל הבית את בקשתו של ההלך העני, אבל הוא בחר להשיב פניו ריקם ולא רצה לתת לו שום דבר מאכל.
העני שהיה רעב מאוד התחנן על נפשו ואמר שכבר 24 שעות תמימות לא בא דבר מאכל לפיו, ולכן הוא מבקש שיביאו לו לפחות פת לחם יבשה עם מעט מים כדי להשקיט מעט את רעבונו.
דבריו של העני הכעיסו מאוד את בעל הבית, הוא החל לגדף את העני ואפילו הכה אותו מכה נמרצת, עד שהעני ברח משם כשהוא מתייפח וממרר בבכי, ואילו העשיר שב לסעודתו כאילו לא אירע דבר ושכח את אשר אירע עמו.
העני הלך לדרכו ולאחר שנרגע מעט קיבל על עצמו דין שמים באהבה, ואמר "בוודאי החטאים הגדולים שלי גרמו לי את כל הרעה הזאת".
למחרת בבוקר כשיצא בעל הבית לעסקיו הפסיד סכום כסף נכבד, וכך המשיך ואיבד את כספו בקצב מהיר, כשמדי יום הוא שב הביתה בכתפיים שחוחות ומבין כי המזל שהאיר לו פנים עד כה עזב אותו לאנחות ופנה לחפש לו אנשים אחרים כדי לשרות במעשי ידיהם.
הגיעו הדברים עד שכעבור ארבעה חודשים כבר מכר העשיר את כל חפצי המטלטלים שהיו בביתו, ולא נותרו חפצים כדי לקבל עבורם מעות אפילו כדי לקנות פת לחם, ואילו החובות גדלו והשתרגו על צווארו בקצב מדהים, עד שנאלץ לקחת בידו את מקל הנדודים ויצא לחזר על הפתחים כשהוא נע ונד מעיר לעיר ומעיירה לעיירה.
והנה, באחד הימים נקש על דלתו של בית מפואר ורחב מידות, ובני הבית מיהרו לפתוח בפניו את הדלת. בפתח עמד הלך עני, מאובק וצנום, שניכר עליו כי הוא משוטט בדרכים יומם ולילה בחיפוש אחר מעט מזון ומקבץ פרוטות לצדקה.
"אני רעב", אמר האיש, "אנא, תנו לי מעט מזון להחיות את נפשי".
בעל הבית רק שמע את דברי העני ועוד לפני שהספיקה רעייתו לענות לעני שימתין מעט כדי שתבדוק כיצד היא יכולה לעזור לו, מיהר לקחת את העוף הצלוי שהיה מונח על שולחנו, שם אותו בשלמותו על גבי כיכר הלחם שעמדה לפניו, ונתן לרעייתו שתיתן לעני כדי שיאכל וישבע.
סיפר רבינו דוד הנגיד, נכדו של הרמב"ם, שאותו עשיר שהעניק כעת את סעודתו לעני היה לא אחר מאותו הלך מורעב ומדוכא במכאובים שגורש בבושת פנים על ידי אותו עשיר כאשר היה מצבו שונה ועשה חיל בעסקיו. כך התהפך הגלגל והאיש שגירש את העני מביתו בבושת פנים קיבל נדבה הגונה מידיו של אותו עני, כי ככל שירדה קרנו של זה עלתה קרנו של רעהו, עד שכל אחד מהם מילא כביכול את מקומו של חברו.
אכן, גדול כוחה של הצדקה כדי להפוך את מזלו של האדם מטובה לרעה חלילה, ויודעים אנו שמרובה מידה טובה ממידת פורענות פי 500 כמו שאומרים חז"ל, ונשאר לנו רק לתאר לעצמנו כמה טובה צומחת לאדם מקיום מצוות הצדקה. וגם אם לא תמיד אנחנו רואים זאת בעיני בשר בעולם הזה אנחנו יודעים ומאמינים שגדולה צדקה, והחכם שעיניו בראשו דואג להדר ולדקדק בה דקדוק רב.