וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם וגו' (במדבר טז ג)
* אמר פעם רבנו: אבא זצ"ל סיפר לי כי היו שני בחורים טובים בלימודם, בישיבה בנובהרדוק, שפעם אחת כאשר למדו מהרש"א ודבריו לא מצאו חן בעיניהם, אמרו לעצמם: 'הוא מדבר כמו ילד' (עפ"ל) ולקחו את ספר מהרש"א (שאז עוד נדפס בספר נפרד) והניחו אותו בתוך עגלה של תינוק ונענעו את העגלה כדרך שמנענעים לתינוקות. ומה היה סופם? אחד מהם יצא מדעתו לגמרי והשתגע, והשני התקלקל וירד מדרך התורה, רח"ל.
* סיפר רבנו כי פעם ביום טוב שני שהה בחדרו של דודו מרן החזון איש זללה"ה, והחזון איש ביקש ממנו להדליק בשבילו את האור. ניגש רבנו למתג והדליק. ואע"פ שבצנעה שמר לא לעשות מלאכות דאורייתא ביו"ט שני, אך כיון שהיה בכך משום כיבוד גדול הדור שביקש ממנו – והרי כיבודו הוא דין מדאורייתא ויום טוב שני הוא דרבנן – עשה מיד כבקשתו. [הגר"ח הוסיף וביאר, כי נהג בחומרא זו לגבי יו"ט שני בצנעה ממש, והחזו"א לא ידע כי הוא מחמיר בזה ולכן ביקש ממנו שידליק.]
* בשנת תשס"ב כשרבנו אושפז בבית הרפואה מעייני הישועה, לאחר שמצבו השתפר אמרו לו כי בבית הרפואה שוהה גם הגאון רבי יהודה שפירא זצ"ל. הוא הביע את רצונו לבקרו ולכבדו, וביקש ללבוש כובע ומעיל לשם כך. הנוכחים ניסו להקל מעליו וביקשו שלא ילבש מעיל ומגבעת, אך הוא לא נענה להם, באומרו: "אני עושה כן מפני כבודו של תלמיד חכם".
* רבינו סיפר למקורבו: חסידים אומרים על 'חכם' אחד שבא לבחון את הבעל שם טוב זצ"ל האם הוא יודע ללמוד, ושאל אותו שאלה ששואלים נער צעיר: מה יעשה מי ששכח ולא אמר יעלה ויבוא?… הבעל שם טוב השיב לו: השאלה לא נוגעת למעשה, לא לי ולא לך. לי אינה נוגעת למעשה, כי אני לא שוכח, ולך גם היא לא שייכת, כי לא יעזור לך שתשוב ותתפלל שמונה עשרה, כי גם אז תשכח שוב. וכך היה מאז ולתמיד, שהוא שכח ולא הועיל מה שחזר להתפלל שוב.
(גיליון 'דברי שיח' מתוך 'מאחורי הפרגוד')
לר' מרדכי – אני מאמין לך שזה מה שקרה, אבל לא לגמרי עם זה שאמרת שלא הגיוני הגרסה שמובאת פה… אני חושב שבהחלט ראוי לתלמיד חכם מגדולי הדור שלא להתפשר על כבודו במקרים של השפלה שכזאת. הרי מי שמבזה ת"ח – דינו נידוי… בבקשה תקנו אותי אם אני טועה
הסיפור על הבעש"ט כנראה לא נכתב נכון מפי הגרח"ק. אין שום היגיון שהבעש"ט יקלל תלמיד חכם שישכח כל חייו יעלה ויבוא ולא יצליח לתקן. וגם זה לא הגיוני שכן יכול (בוודאי לאחר שיכחה אחת) להניח פתק בתוך הסידור וכדומה.
המעשה האמיתי – הידוע מאד – היה כך, הת"ח שאל את הבעש"ט את השאלה, וענה לו הבעש"ט, "השאלה איננה נוגעת לא לי ולא לכבודו, לי משום שאיני שוכח גם בפעם הראשונה, ולכבודו כיון שכבודו שוכח גם בפעם השניה", ובכך בעצם השיב על שאלתו ברמז. ונזכר אותו ת"ח שאכן באותו יום שכח גם בפעם השניה (וכנראה שבשלישית כבר לא שכח אבל זה כבר ענין אחר).