"כִּי תִדֹּר נֶדֶר לה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כ"ג, כ"ב)
ישנה שאלה במי שנדר בעת צרה, האם מועילה לו התרה.
סתם אדם שאמר: 'אלך היום לשיעור תורה' או 'אלך להתפלל בכותל המערבי'- זהו נדר מצוה וחייב לקיימו, אבל יכול לעשות התרה (כמובן שלא לכתחילה). אבל מי שהיה, לא עלינו, בעת צרה, כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו, ונדר שאם ינצל מאותה צרה, יעשה כך וכך או יתן לצדקה כך וכך מעות- ישנה מחלוקת בפוסקים אם מועילה לזה התרה. לכן יזהר אדם בעת צרה, שאם ירצה ליטול על עצמו איזשהו חיזוק או לתרום תרומה כלשהי, יאמר בפרוש שעושה זאת "בלי נדר".
תקנו לנו נוסח "התרת נדרים" שאנו נוהגים לאומרו בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, ובנוסף לכך ב"כל נדרי". בנוסח זה הננו מתנים ואומרים, שכל הנדרים שנדור מכאן והלאה יהיו בטלים ומבוטלים. אמנם, תנאי זה מועיל רק אם שכח זאת בעת שנדר, אבל אם זוכר שהתנה בהתרת נדרים, ודעתו שאף על פי כן הוא נודר, אם זה היה נדר שלא בעת צרה, יכול להתירו באופנים מסוימים, אבל בעת צרה – ישנן, כאמור, דעות שלא מועילה כלל התרת נדרים. לכן יזהר שלא לנדור, או שיאמר בפרוש שמתחיב לעשות כן "בלי נדר".
דוגמא לנדר בעת צרה מצאנו בתשובת הרדב"ז:
הרדב"ז היה רבם של כל יהודי מצרים, וגדול הדור בדור שלפני מרן הבית יוסף. מכל העולם היו שולחים אליו שאלות, והוא כתב מעל ששת אלפים תשובות בהלכה, חלקן נדפסו, וחלקן האחר העיד החיד"א שראה אותן בספריה של האקדמיה הצרפתית.
ובכן, אישה אחת שאלה אותו: היא נשואה עשר שנים ואין לה ילדים. לאחרונה עלתה לירושלים לקברו של שמואל הנביא, שם כידוע קבורה גם חנה, עמדה ליד קברה של חנה והתחילה לבכות ולהתחנן. אמרה: "חנה, הרי את יודעת את צערן הגדול של העקרות, גם את סבלת במשך שנים, והתפללת וזכית לבן, תתפללי עלי". לאחר מכן נעמדה ליד קברו של שמואל הנביא ואמרה: "אתה הרי שקול כמשה ואהרן תתפלל עלי, אם אזכה ויוולד לי בן, ביום שיגדל ויתחיל ללכת, אביא אותו לכאן, אגלח את שיער ראשו, אעשה לו פאות, ואחלק אוכל וצדקה לעניים". ואכן תפילתה פעלה את פעולתה ותוך שנה הרתה וילדה בן.
הבן התחיל לגדול וללכת, ואמו רצתה לספר אות בקבר שמואל הנביא. אלא שבדיוק באותה תקופה השתלטו הישמעאלים על המקום, ומנעו מהיהודים להתפלל שם. שאלה אפוא, האישה את הרדב"ז מה עליה לעשות, האם באפשרותה לספר את בנה במקום אחר, על אף שנדרה לספרו על קבר הנביא?
הרדב"ז דן שמה בתשובתו האם מועילה התרה, כי היה זה נדר בעת צרה. לבסוף הוא כותב שכשנדרה לא עלה על דעתה שהקבר לא יהיה בידינו, לכן בכזה מקרה מועילה התרה.
כתבו המקובלים: בשעה שאדם מוציא מפיו נדר שיעשה איזה דבר, נברא מלאך. אבל למלאך הזה אין נשמה. יש לו עיניים, אוזניים, ידיים, אך אין לו אפשרות לעשות שום תנועה. הוא ממתין עד שהאדם יקיים את הנדר ויכניס בו נשמה. מהיכן נלמד דבר זה? מאברהם אבינו שכשבא לעקוד את בנו יצחק, התגלה אליו המלאך ואמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער… כי אתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כ"ב, י"ב).
כוונת המלאך היתה לומר כך: הקב"ה אמר לך "והעלהו שם לעולה", לא לשחוט אותו בפועל אלא רק להעלות אותו לעולה. וכשהעלית אותו לעולה- קיימת את המצווה בשלמות. ומה הראיה? "ולא חשכת את בנך את יחידך ממני", אני המלאך שנבראתי ממצווה זו, לא נחסר ממני כלום. הרי לך ראיה שעשית את המצווה בשלמות. מכאן אנו למדים, שאם אינו מקיים את המצווה בפועל יש חסרון במלאך.
ראיה נוספת לכך:
רבי אמנון ממגנצא, ה' יקום דמו, חיבר את הפיוט הנורא "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום", ושם בפיוט נאמר: "ומלאכים יחפזון". מדוע "יחפזון"? לאן הם ממהרים לרוץ? הלא שנינו במשנה שביום הדין "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון", נסקרים לפניו בסקירה אחת, אם כן לשם מה יש צורך למהר? זאת ועוד, כי אצל הקב"ה קיים ענין של מהירות וחיפזון?
אלא, ראיתי לאחד הקדמונים שאומר בזה פרוש נפלא:
המלאכים הללו נבראו מהמצוות שקיימנו במשך כל השנה, ולפעמים קורה שהמצווה איננה שלימה, כגון שלא התכוון כראוי בתפילתו, ו"תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה", או שקרא קריאת שמע ולא דקדק באותיותיה. אם כן, המלאכים הללו שנבראו אינם שלמים, חסרה להם יד, חסרה להם אוזן, יבוא השטן ויקטרג: ריבונו של עולם, אלו לא מלאכים שלמים, לא מגיע שכר לעושי המצוות הללו, לכן הם "יחפזון", בורחים מהר, שלא יספיק השטן לגלות אותם ולקטרג.
מכאן למדים גם לענין נדרים: כשאדם נודר שקיים מצווה, נברא מלאך טוב, אבל הוא לא מושלם, עד שיקיים את המצווה בשלמות.
בגמרא (נדרים ח, ע"א) מובא: "האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו- נדר גדול נדר לאלוקי ישראל!" ומכאן שאדם שהיה עייף בלילה ובעודו נלחם בקורי השינה פנה אליו חברו ואמר לו: 'בוא נלמד דף גמרא, בא נלמד שולחן ערוך או חוק לישראל!' אך הוא התחמק והשיב: 'עכשיו אני עייף, מחר אשכים ואלמד!' די בכך שאמר שיקום וילמד, אפילו לא הוציא נדר מפיו, כבר חל עליו הנדר, ומחויב הוא לקיים את אשר הוציא מפיו.
לעיתים קרובות אנשים נכשלים ומתחילים על עצמם נדרים מבלי משים. די בכך שהאדם פוגש חתן העומד לקראת נישואיו ואומר לו: 'אתה חתן, הרהיטים עלי!' וכבר הנדר חל ועליו לקיים את דבריו. כמו כן, יש אשר בעת צרה, אדם מבטיח ואומר כי אם יקום מחולי זה או יפטר מבעיה מסוימת , הוא מקבל על עצמו לעשות כך וכך. וזאת יש לדעת, כי אם לא פרש ואמר 'בלי נדר', הרי זה נדר גמור, אשר לא תמיד ניתן לערוך לו התרה.
לכן בשעה שאדם מקבל על עצמו לנדוב מעות לבית הכנסת, או לכל דבר מצוה, ראוי לו לפרש תמיד ולהקדים ולומר 'בלי נדר'.
הגמרא (נדרים ט', ע"ב) מעידה על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, לפי שכשהיה מבקש להקריב קורבן, לא היה אומר: "זה נדר או נדבה", מחשש שלא יוכל להקריבו והנדר יהיה לבטלה. לכן היה מכין את הכבש שברצונו להקריב, וכשהיו שואלים אותו לשם מה הכבש שעמו, לא היה משיב מאומה עד שהגיע לבית המקדש. רק כשנכנס לעזרה, רגע לפני שעמדו להקריב את הקרבן היה מכריז ואומר: "הרי זה נדר!" "הרי זה נדבה!"
סיפר אבי מורי רבי סלמאן מוצפי זצ"ל, כי לאחר שעלה לארץ היה יושב ולומד תורה בבית הכנסת "שמש צדקה" מפי רבי צדקה חוצין זצ"ל. בבית כנסת זה שנוסד על ידי רבי צדקה, התקיימה קהילה של אנשים יראי שמים, אשר זכו לבנים תלמידי חכמים מופלגים. בין באי בית הכנסת נמנה רבי יעקב עובדיה זצ"ל, אביו של מרן רבי עובדיה יוסף זצ"ל, וכן רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, אביו של מרן רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ועוד רבים וטובים.
רבי צדקה חוצין היה מבקש תמיד לנדור ולקיים את נדריו, אך מאחר שאמר הכתוב: "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה', ד'), הוא היה מגיע לבית הכנסת וכשראה גבאי צדקה האוסף כסף להכנסת כלה וכדומה, היא מוציא עשר לירות מכיסו וממתין. כאשר גבאי הצדקה ניגש אליו, הוא היה מכריז: "הריני נודר לתת עשר לירות לצדקה!" ותוך כדי דיבור מניח את הכסף ביד הגבאי. כל זאת שלא יקרה בפניו חלילה כל מכשול ומעכב, שימנע בעדו מלקיים את נדרו!
זהירות מנדר בנוגע לקריאת שם הבן
דבר מצוי הוא, שאדם נודר לקרוא לילד על שמם של צדיקים.
למשל: בני זוג היו מעוכבים כמה שנים ולא נפקדו. הלך הבעל לקבר רבי שמעון בר יוחאי, ונדר שאם יוולד לו בן יקרא לבנו על שמו. אחר כך הלך לקבר רבי מאיר בעל הנס, וגם שם נדר שיקרא את הבן שיוולד לו על שמו. זאת מלבד ההבטחה שהבטיח לאביו שיקרא על שמו… אחרי שנה בשעה טובה נולד להם בן, והאב קרא לו בשלוש שמות: "שמעון מאיר יורם"…
כותב הרדב"ז בתשובה, שבכזה מקרה הוא כלל לא קיים את נדרו. הוא הבטיח לצדיק שיקרא על שמו, וכשקרא שם נוסף, אין זה בכלל ההבטחה, צריך שהנדר יקוים במלואו, לא בחלקו.
לכן צריך להיזהר מאוד לא להבטיח סתם, כי עלול להכניס את עצמו אחר כך בסכנה.
(מתוך דורש ציון)