סיפור נפלא שסיפר מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בעניין אמונת חכמים, שבדידו הווה עובדא:
היה זה בשנת ה'תש"ט. עולים חדשים היינו, ועניים מרודים. לחם לשובע לא היה, ובנו של ידידי רבי נחמן גרודקה חלה בדיזנטריה, מחלת מעיים קשה ל"ע, ואושפז בבית הרפואה אסותא. למרות הטיפול הלך מצבו של הילד והחמיר מאוד, עד שהרופאים רמזו לאבא להתכונן לגרוע מכל.
פניתי לאבא ואמרתי לו: תיכנס לחזון איש שיברך את הילד ויתפלל לרפואתו! נכנס האבא למעונו של החזו"א, והוא הורה לו: "לך לפרופסור וינברג בבית הרפואה 'אסותא'".
הזכיר לו האב: "הילד כבר שוהה באסותא". והחזו"א הבהיר: "אכן. אבל אתה תלך אליו באופן פרטי, למרפאתו שבתל אביב".
מכיוון שלא באים לפרופסור בידים ריקות, לווה רבי נחמן גרודקה סכום כסף ונסע לתל אביב. הגיע למרפאה של פרופסור וינברג, והיא מלאה באנשים הממתינים לתורם.
"כן?!" , התעניינה המזכירה.
"באתי אל הפרופסור", אמר רבי נחמן.
"אל הפרופסור לא באים סתם כך. יש לקבוע תור. אתה רואה את כל האנשים האלו? תורם נקבע כבר לפני כמה שבועות. אם אתה רוצה לקבוע תור, הבה נראה" – התחילה המזכירה לדפדף ביומנו של הרופא, שבוע אחר שבוע – הכל היה עמוס.
פנה האב ואמר למזכירה: "אל תתאמצי, חבל לך על הזמן. ואני נכנס!"… נשמעו קולות התמרמרות, והמזכירה אמרה לו: "לא, אינך נכנס!". והוא עומד בשלו: "אני נכנס!". והיא: "אני כבר אדאג לכך שאתה לא תיכנס!".
הריב הקולני הזעיק את פרופסור וינברג מחדרו: "מה קורה כאן?" התעניין.
"הוא רוצה להיכנס בלי תור!" הודיעה המזכירה.
"מה פירוש הדבר?" שאל הפרופסור.
"הילד שלי", פנה רבי נחמן גרודקה לרופא, "הוא גוסס, זה ממש מצב של פיקוח נפש. החזון איש אמר לי לבוא אליך. איני זז מכאן עד שאכנס!".
"איפה הילד?" התעניין פרופסור וינברג.
"הוא בבית הרפואה באסותא", השיב רבי נחמן.
גיחוכים נשמעו לעברו. "אז מה תועיל אם תיכנס אליי?! את הילד אני צריך לראות. שב, חכה כאן!".
כעבור כמה דקות יצא הפרופסור מחדרו: "אתה יכול לשוב לביתך, זה בסדר".
מה בסדר? לא הבין, אולם חזקה עליו פקודת הרופא ש"זה בסדר". קם והלך לבית הרפואה.
אשתו שהתה ליד מיטת הבן וסיפרה לו שהמצב של הבן הורע, הוא כבר פרפר בין החיים למות, ולפתע החלה תכונה קדחתנית. רופאים נזעקו ובאו, אחיות עמדו הכן, כל הצוות רחש סביב מיטתו. כיוונו רבי נחמן ואשתו את השעה, והבינו שהיה זה באותה שעה שהוא היה בתל אביב אצל הרופא. הפרופסור נכנס לחדרו וטלפן למחלקה, גער במי שהיה צריך לגעור, דרבן והעמיד את כל הצוות הרפואי על רגליו, ואכן הם נכנסו לפעולה ואיזנו את המצב, ובסייעתא דשמיא תוך זמן קצר הילד הבריא.
כעבור שבועיים, כך סיפר הרב גלינסקי, חלה אחד מילדיי בדיזנטריה ל"ע. ידעתי מה יש לעשות – להזעיק את פרופסור וינברג מבית הרפואה 'אסותא'… אבל לא סמכתי על ידיעתי, אלא נכנסתי אל החזון איש.
שמע החזו"א על מצבו הרפואי של הבן, ואמר לי: "לך אל פרופסור דויטש בגבעת רוקח"…
את פרופסור דויטש לא הכרתי, ולכן גם הערתי בפני החזו"א: "לפני כמה זמן שלח הרב את גרודקה לפרופסור וינברג מאסותא"…
ענה החזון איש: "בשבילו וינברג, בשבילך דויטש".
נו, יש בידי שם או כתובת? ביררתי אצל מכרים על פרופסור דויטש, ואנשים גיחכו. המדובר ברופא קשיש שזה מכבר יצא לגמלאות. הוא מתגורר בגפו בוילה מבודדת בגבעת רוקח ומטפח את גינתו ואת צמד כלביו. אמרו לי: "בעבר התגורר החזון איש בגבעת רוקח, אולי מכיר הוא את הרופא מאז בעודו פעיל. היום הוא כבר יצא מהעניינים".
אבל החזון איש הרי שלח אותי אליו, וכמצוותו עשיתי. עליתי לגבעת רוקח בבני ברק, הכלבים קידמו את פני בנביחות והפרופסור הקשיש יצא כדי להרגיע אותם. כשהבחין בי שאל מה הענין. עניתי לו שילדי נתקף בדיזנטריה חמורה והחזון איש שלחני אליו. הזמנתי אותו אפוא לביקור בית. עני מרוד הייתי, אבל לוויתי כסף עבור הביקור והתרופות.
שמע הפרופסור הקשיש את דברי ואמר: "אין שום צורך בביקור בית. המחלה הזו ידועה, וגם התרופות לה ידועות. יש לי אותן פה בבית. והואיל והחזון איש הוא זה ששלח אותך אליי, אני אתן לך את התרופות בחינם".
אבן נגולה מעל ליבי. חזרתי לביתי, מיהרתי לתת לילד את התרופות ולהחזיר למלווים את כספם, וברוך השם הילד הבריא ושב לאיתנו. הודו לה' כי טוב.
ומכאן למדתי כלל גדול באמונת חכמים, שלא לסמוך במאומה על שכלנו, לא לדמות ולא להקיש מעניין לעניין. לשאול את חכמי התורה על כל דבר ולעשות כפי המצווה עלינו, "שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל".
(פניני עין חמד פר' לך לך)