דוד דמן
השטיבל שלנו היה כמעט שומם. פה ושם ישבו בעלי בתים ולמדו ביום החופשי שלהם. בחדרי התפילה השונים עוד נותרו כמה 'שלעפערס' שחלצו בניחותא תפילין של רבנו תם ומלמלו כמה תחינות שלאחר התפילה. רוטינה של יום ראשון.
ואז נכנס ז'קי להיכל בית הכנסת. הוא העיף מבט על ארון הספרים, שלף מפה ומשם כמה גמרות, וערם אותן על השולחן. הוא בדק את הכריכות של כל אחת מהן, נתן מכה פה ודפיקה שם ומיהר לקרוא לשלומי השמש, כדי להראות לו היכן צריך עוד לתקן, כדי שהספרים יחזיקו לאורך זמן.
זהו ז'קי של יום ראשון. ז'קי שכל ימות השבוע הוא צורף מומחה. הוא לא ממש חלק מהנוף החסידי של השטיבל שלנו. כמובן, בתנאי שאתה גם רואה אותו ולא רק שומע את האידיש העסיסית שלו, שהיא טובה ואותנטית בהרבה משל כולנו. יש לו נשמה חסידית יוקדת לז'קי, והוא מתפלל באופן קבוע בשטיבל שלנו בשבתות. כשהוקם, הוא מימן ועדיין מממן, את רוב רכישות הספרים. הוא לא ממש מכיר את כולם מבפנים, אבל מבחוץ הוא דואג שהם יהיו יפים וחזקים, כראוי לבית השם.
"נו, מתי כבר תספר לי את הסיפור שלך עם הטלית?" שאלתי אותו.
ז'קי עזב מיד את הגמרות שלו, התייצב מול, וענה בטון נחרץ: "עכשיו!" מזה זמן רב אני יודע שיש לו סיפור יפה לספר לי. הוא הבטיח לי פעם לספר, ואני הבטחתי להאזין, אבל זה נדחה שוב ושוב, עד שכמעט פרח מזיכרוני ומזיכרונו. לא כל יום ראשון אנחנו נפגשים, ולא בכל שבת הוא נמצא בעיר. לפעמים הוא שוהה בבית הקיט שלו בעיירת החוף קנוקה. הפעם, כנראה הגיע הזמן.
ז'קי התיישב מולי, ולראשונה מאז שזה אירע הוא החל לספר:
"ההיכרות שלי עימו, כלומר עם ז'אן קלוד, החלה לפני לא מעט שנים. זה היה כשהוא חלף פעם לידינו באופניים שלו, והחבר היהודי שלי הצביע עליו ואמר לי: ז'קי, אתה רואה אותו? דע לך שהוא יהודי!' לא הייתי מאמין שהוא יהודי.
"והאמת היא שגם הוא, ז'אן קלוד עצמו, לא האמין רוב החיים שלו שהוא יהודי. הוא נולד למשפחה בלגית, הקים משפחה ועשה חיל בעסקיו. עד שביום אחד, כשכבר היה בשנות השישים לחייו, אמא שלו נטתה למות. היא קראה לו אליה וביקשה ממנו ממיטת חוליה להביא ארגז מסוים מהבוידם. בפנים היו מונחים טלית וסידור. היא העניקה לו אותם, ואמרה לו בשארית כוחותיה: 'ז'אן קלוד יקירי, צר לי להודיע לך שאתה לא הבן האמיתי שלי! באמצע מלחמת העולם השנייה מצאתי אותך עזוב בתחנת הרכבת של העיר קורטרייק, מונח בעריסה. לידך טלית וסידור ומספר מטבעות זהב. 'ז'אן קלוד, אתה יהודי!'
"ככה בהפתעה מוחלטת, בחצי השני של חייו, נודע לו שהוא יהודי. יהדות בלי רקע. בלי אבא בלי אמא. יהדות ערטילאית של טלית אחת וסידור תפילה אחד. לפי סוג הטלית והנוסח של סידור התפילה, הגעתי למסקנה שהוא הגיע מאלזס, חבל הארץ הייקי בתוך צרפת. כנראה, בדרך מצרפת לאושוויץ עצרה הרכבת בתחנה הבלגית, שם השאירה אותו אמו לחסדי הבריות.
"מאז הטלית הזאת הייתה כל החיים שלו. היא הייתה הקמיע שלו. הוא לקח אותה איתו להיכן שהוא הלך. העבודה שהוא יהודי נגעה לו בנימי נשמתו. אולם אשתו הגויה דווקא מאד לא אהבה את הגילוי הזה. הוא היה אומר לי תמיד: ז'קי, כשאשתי פה בבקשה על תדבר על יהדותי.
***
ז'קי המשיך לספר לי ואני מקשיב לו מרותק כולי.
"כך היינו נפגשים פה ושם בקנוקה, כשהיא עיירה שבה כולם מכירים את כולם. לפעמים היינו יוצאים לשתות יחד משהו. עד שעברו כמה חודשים שלא ראיתי אותו. יום אחד אני פוגש אותו, הוא היה נראה רע מאד, ואמר לי 'ז'קי אני חולה'.
"עברו עוד כמה חודשים. אני נמצא בקנוקה בשבת. במוצאי שבת אני פותח את מכשיר הטלפון שלי, ורואה שז'אן קלוד ניסה להתקשר מספר פעמים. הקשבתי להודעה שהוא השאיר, והוא בכה 'ז'קי, אל תשאל, אשתי העלימה לי את הטלית'. הוא קרא לזה בצרפתית 'צעיף של תפילה'. 'תבוא אלי מהר', הוא התחנן.
"למחרת ביום ראשון, הלכתי לבית הכנסת של קנוקה. לקחתי את הטלית והתפילין שלי, ונסעתי לעיירה 'דאמה' בפאתי קנוקה, שם שהה ז'אן קלוד אצל בתו. מיד כשנכנסתי אליו הוא שם כיפה לראשו. הוא היה נסער. הוא בכה בדמעות שליש. אשתו, שלא אהבה יהודים, העלימה ממנו את הטלית.
"לא נותר לי הרבה זמן לחיות" הוא אמר לי. 'אבל אני חייב לחיות לפחות עד יום שישי הזה. ביום חמישי יגיעו אלי עורכי דין ונוטריונים כדי למחוק את חלקה של אשתי מהירושה. היא לקחה ממני את הטלית, והיא תשלם על כך ביוקר'. אז לא הבנתי, וכנראה גם אשתו, עד כמה ביוקר. העושר המופלג שלו התברר לנו רק לאחר מותו. הוא השאיר אחריו כשלושים דירות בקנוקה עצמה ועוד נכסים רבים בשווי של עשרות מליוני אירו.
"הרגעתי אותו. הענקתי לו במתנה את הטלית שלי, ואף הנחתי לו תפילין, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו. הוא בכה בלי סוף. שוחחנו על דא ועל הא, ואז הוא סיפר לי שהוא הורה לשרוף אותו לאחר מותו. אמרתי לו 'ז'אן קלוד, אתה לא יכול לעשות את זה להורים שלך. מספיק ששרפו אותם באושוויץ'. סיפרתי לו על הקרדינל הפריזאי המשומד לוסטיג'ר, שביקש לפני מותו לקבור אותו במעמד מניין יהודים שיגידו עליו קדיש. היה נראה שהוא השתכנע.
"ביום שישי בבוקר, בדיוק כפי שהוא תיכנן, השיב ז'אן קלוד את נשמתו היהודית המיוסרת לבוראה. בתו התקשרה להודיע לי. היא בישרה לי שאביה ביקש להיקבר, ולא להישרף. בבית קברות של גויים כמובן. הוא ביקש שבלוויה יחבשו לכל המשתתפים כיפות, ושעל המצבה ייחרת סמל של מגן דוד. הוא גם הורה לקבור אותו בטלית שקיבל ממני.
"במהלך הלוויה התבקשתי לשאת דברי הספד. אינני ספדן, אבל אמרתי בקיצור: 'ז'אן קלוד, כל החיים שלך שאפת לדעת מי היו ההורים שלך ומי היו בני המשפחה שלך. עכשיו אתה עולה למעלה עם הטלית שלך, וסוף סוף תפגוש את ההורים האמיתיים שלך'".
***
ז'קי סיים לספר ואני שאלתי אותו: "האם הלכת פעם לבקר אותו בבית הקברות?" והוא ענה לי שלא . מעולם לא חשב על כך.
ביום ראשון הבא הזדרזתי מעט, שלא כדרכי. לא ספרתי לז'קי מאומה. התיישבתי ברכבי ודהרתי צפונה, לבית הקברות הכללי של קנוקה. ציוני הדרך המוקדמים שהצטיידתי בהם, לא היו רבים. כל מה שידעתי היה שקראו לו ז'אן קלוד ושעל המצבה שלו נחרת סמל מגן דוד. כמובן שהתייעצתי עם הדיין של בית הכנסת, כיצד להתנהג שם מבחינה הלכתית.
קנוקה היא עיירת חוף יוקרתית. אי אפשר למצוא שם דירה מתחת למליון אירו עגול. יהודים לא מעטים מחזיקים שם בבתים הדורים, ששווים לא מעט. העיירה כולה משדרת יוקרה ואלטיזם. תושבי קנוקה הם ה'סולתה ושמנה' של החברה הבלגית העשירה. הגעתי אליה בצהרי יום ראשון. הרחובות היו מלאים בתושבים שצעדו ברחובות המטופחים עקב בצד אגודל, מתמסרים לקרני השמש הנעימות.
בית קברות שנמצא בכניסה לעיירה היה שומם. המחזה היה סוריאליסטי בעליל. יהודי שמתזז בין המצבות, ומחפש ומחפש. היו כמה ז'אן קלוד אחרים שנקלעו בדרכי, אבל הם היו גויים למהדרין. ואז רגע לפני שהתייאשתי, מצאתי אותו. מצאתי את המצבה של 'ז'אן קלוד סינטובין' שנולד ב26.07.19742 (י"ב באב תש"ב) ונפטר ב20.06.2008 (י"ז בסיון תשס"ח). עליה אכן היה חרות מגן דוד יהודי. מתחתיו ליד שמה של אשתו היה חרות להבדיל סמל טומאה.
הוצאתי את מכשיר הטלפון מחיקי, הקשתי את מספרו של ז'קי.
"איפה אתה נמצא כעת?" שאלתי.
"בקנוקה", הוא ענה. "מתכונן לצאת להליכה".
"תבוא מהר לבית הקברות. מצאתי אותו".
לרגע השתררה שתיקה. 'אני כבר בא', הוא אמר בקול נרגש. 'תבוא בבקשה לאסוף אותי מתחנת הרכבת'. ז'קי הגיע לשם באופניים שלו, לבוש בבגדי הליכה קלים, ואני הסעתי אותו משם לבית הקברות, לקבר של ז'אן קלוד.
הוצאתי נר והדלקתי לעילוי נשמתו של היהודי האובד הזה, שאפילו את שמו אנחנו לא יודעים, ולא נדע. סובבנו את הראש הצידה, הרחק מסמלי הטומאה, ואמרנו פרק תהילים, ז'קי מחרה מחזיק אחריי בקול נשנק. הענקנו מבט אחרון למצבה שמתחתיה נטמן יהודי כשר, שניסה להיות הכי יהודי שהיה יכול להיות. יהודי, שנולד להורים יהודים ששפכו עליו הרבה תפילות ודמעות. אבל כל מה שקשר אותו לעברו היהודי הייתה טלית בלויה אחת. שהייתה שווה בעיניו כמו ירושה של מיליונים.
דמעות נקוו בזוויות העיניים שלנו. נוח ז'אן קלוד על משכבך, מי יודע עוד כמה אלפי 'ז'אן קלודים' שכאלו, נשמות יהודיות אבודות שקראן להם מוישל'ה או יענקל'ה שעמדו למרגלות הר סיני, נבלעו בין הגויים ואף אחד אפילו לא השאיר להם טלית, ועל המצבה שלהם, אם בכלל, גם לא מופיע מגן דוד.
(מתוך מגזין משפחה)