מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה.
ישן- י"א שגם ישן מצטרף כמו מי שאינו יכול לענות, ומ"מ בה ודאי אין לצרף יותר מאחד ישן, (וכן לענין זימון, ולנשיאת כפים וקריאת התורה צ"ע, ולמגילה אין מצטרף), והט"ז והפר"ח כתבו דישן אין מצטרף, ועל כן לכתחילה יש להקיצו שיהיה מתנמנם, ואם א"א להקיצו צ"ע, ובמקום שמתפללים קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק.
חרש ושוטה- חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר מצטרף לעשרה, והט"ז מחמיר באינו שומע, ואם כשעונים אמן עונה עמהן מצטרף לכו"ע, (והפמ"ג מסתפק אם יכול לצאת בברכה כשמכוון ועונה אמן. ואינו ראוי שיהיה ש"ץ). וחרש שאינו שומע ואינו מדבר ואפי' לא נולד כך הרי הוא כשוטה וקטן, ושוטה אם מכוון ומבין מצטרף לזימון, וא"כ ה"ה לתפילה. והמ"א מפרש דאיירי רק בשוטה שאינו גמור, והאמת כדבריו דאינו מצטרף אף בשעץ הדחק. ומי שהוא עיתים חלים ועיתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו.
עבריין- אם עבר על גזירת ציבור, או שעבר עבירה לתאבון, אם לא נידוהו מצטרף לעשרה, ואפי' היא עבירה שחייבים עליה מיתה. ואם עבר להכעיס וכן מומר לעבודת גילולים או לחלל שבת אינו מצטרף.
מתי נחשב גדול
מה נחשב מקום אחד לצירוף עשרה
צירוף ע"י הש"ץ- אם מקצתם בפנים ומקצתם בחוץ והש"ץ עומד בחלל הפתח הוא מצרפם, וכ"ש שהש"ץ מצטרף אם הוא בחלל הפתח, אבל אם הש"ץ במקום אחר אינו מצטרף, ואדם אחר העומד בחלל הפתח אינו מצטרף אפי' הוא לבדו, אא"כ מקצתם רואים אלו את אלו.
חדר פנימי- כתב החיי אדם שהמתפלל בחדר פנימי ואינו פרוץ במילואו כאילו מתפלל יחידי, ורק קדיש וקדושה יכול לענות. והרדב"ז כתב שאם אין לחדר פתח אחר חשיב תפילה בציבור, אבל שאינו מצטרף לעשרה.
תיבה- העומד על התיבה וט' בבית הכנסת מצטרפים, אע"פ שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות י', וש"ץ העומד שם יכול להוציא את הציבור יד"ח. והגר"א חולק, ומ"מ אין להחמיר אלא לענין צירוף אבל נחשב תפילה בציבור אם יש למטה עשרה וי"א שאם המחיצות מגיעות לגג אינו מצטרף, בין לגבי ש"ץ להוציאם יד"ח, ובין לגבי לצרף אחר לעשרה.
צירוף לעשרה הנמצאים במקום אחד- י' שנמצאים במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, יכול מי שהוא בבית אחר ואפי' רחוק לענות אמן ואיש"ר וקדושה וברכו, ויכול לצאת יד"ח אם אינו בקי. וי"א שאם טינוף (אפי' רחוק ד"א ואין לו ריח רע) או עובד כוכבים או עבודת כוכבים מפסיקה ביניהם לא יענה אפי' אמן. והלכה כדעה ראשונה, והח"א כתב שיענה איש"ר וקדושה אבל לא ברכו. מי רגלים שהרחיק מהם ד"א לכו"ע אינם מפסיקים.
יציאה מעיר שיש בה מנין מצומצם
חשיבות תפילה במנין- מצינו שר"א שחרר עבדו להשלים למנין, ומזה נלמד לא להתעצל לטרוח לקבץ מנין, וכ"ש במקום קטן שבלא זה מתבטל המנין הקבוע, ומי שהוא מעשרה ראשונים נוטל שכר כנגד כולם, וק"ו כשהוא עמל לקבצם, והמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.
איש"ר- כל העונה איש"ר בכל כוחו והיינו בכל כוונתו ובכל אבריו בלב ונפש, קורעים לו גזר דינו. והוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
עמידה בקדיש- יש לעמוד בענית הקדיש עד ארי איש"ר, וי"א עד אמן שלאחר יתברך. וכן בכל דבר שבקדושה צריך לעמוד. וי"א שא"צ לעמוד אלא שאם הוא עומד לא ישב עד שיענה איש"ר, ויש לחוש לדברי המחמירים.
סימן נ"א:
יש להיזהר מלדבר מברוך שאמר עד סוף תפילת שמונה עשרה, וכשיש נפילת אפים לא ידבר עד אחר נפילת אפים.
דיבור בפסוקי דזמרה
אסור לדבר בפסוקי דזמרה, דברכת ברוך שאמר היא ברכה שלפניה וישתבח היא ברכה שלאחריה. ואפי' לצורך מצוה או כדי ללכת להביא חתן או בלשון הקודש אסור, וכן אין לומר ברוך הוא וברוך שמו.
אבל אם שומע ברכה מותר לענות אמן אפי' באמצע פסוק במקום דסליק עניינא, אבל אמן דהקל הקדוש ושומע תפילה מותר אפי' באמצע ענין. וכן מותר לברך ברכות הודאה כגון אשר יצר, ומודים דרבנן, פסוק ראשון של ק"ש עם הציבור, וקדיש קדושה וברכו. וכן מותר לומר ברכות התורה עם הפסוקים שאומרים אחריה, וכן ק"ש אם מתיירא שיעבור זמנה.
עליה לתורה- אין לקרות לכתחילה לעלות לתורה מי שהוא באמצע פסוקי דזמרה אא"כ אין שם כהן או לוי אחר, (ועדיף שייסים הפרק שעומד בו, אך לא ישהה, מפני טורח הציבור), ואז רשאי גם לקרוא בלחש עם הבעל קורא, אך לא יאמר לו לעשות מי שברך, ואם התחיל מעצמו מותר לענות לו מפני הכבוד.
פסוק מי ימלל אין לאומרו בין ברוך שאמר להודו, ויש נוהגים לאומרו אחרי סיום המזמורים.
יש נוהגים לומר קדיש לפני ברוך שאמר ויש נוהגים לאומרו קודם הודו.
שאלת שלום- בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ובזמננו שאין רגילים לשאול בשלום בבית הכנסת אסור אף בין הפרקים, וכן בין הפרקים דברכות ק"ש. (עיין מ"ב ס"ק י"ג שמונה מקומות שהם בין הפרקים).
מי שצריך להפסיק והוא סמוך לבין הפרקים ימהר ויסיים עד הפרק.
לא יפסיק באמצע הפסוק ד' מלך וכו'.
דיני פסוקי דזמרה
צריך להפסיק מעט בין אלילים לוד' שמים עשה. וכן יפסיק בפסוק זה בין כי לכל, ובין העמים לאלילים, ובין שמים לעשה.
בפסוק פותח את ידך יש לכוון, ואם לא כיוון חוזר ואומר מפסוק זה עד סוף המזמור, ואם המשיך ואין לו שהות יאמר אחרי התפילה.
אומרים ואנחנו נברך אחרי תהילה לדוד.
כופלים פסוקי כל הנשמה, וד' ימלוך.
אומרים תרגום של ד' ימלוך.
אומרים בשירת הים את הפסוק כי בא סוס.
מי כמוך הכף רפויה, ומי כמוך תניינא הכף דגושה. עם זו גאלת הג' דגושה. ידמו כאבן הכ' דגושה.
יפסיק בין במים לאדירים.
יאמר שירת הים בשמחה וידמה כאילו עבר באותו יום בים. והאומרו בשמחה מוחלין עוונותיו.
אין לשחות ולהשתחוות בואתה אלוקינו מודים אנחנו לך, או בוכל קומה לפניך תשתחוה.
נהגו לעמוד בברוך שאמר (עד אתה הוא ד') ובויברך דוד ובישתבח, וי"א שבשבת נכון לעמוד בפסוק ד' מלך, וכשהציבור אומר פסוק זה יעמוד עמהם.
האריז"ל נתן צדקה מעומד כשאמר ואתה מושל בכל.
אומרים הזמירות בנחת כאילו מונה מעות.
מי שאינו מלובש היטב יתפלל בביתו בחורף בנחת.
מזמור לתודה יש לומר בנגינה, ואין אומרים אותו בפסח או בערב פסח ובשבת ויו"ט, והמנהג במקומנו לא לאומרו גם בר"ה ויו"כ. ולא יאמרו בערב יו"כ (וכן שאר הקרבנות לא יאמר בערב יו"כ מלבד עולה), אבל בט' באב יאמרו.
מזמור שיר ליום השבת נאמר גם ביו"ט.
סימן נ"ב:
דין המתאחר לבוא לבית הכנסת
לכתחילה ראוי לבוא לבית הכנסת בהשכמה שלא יצטרך לדלג בפסוקי דזמרה, שלא להפך הצינורות.
סדר הדילוגים- מי שאיחר לבית הכנסת אם זמן ק"ש עובר צריך לומר ק"ש מיד. ואם עומדים הציבור בתפילת י"ח לא יתפלל עמהם אלא יתפלל ביחידות כסדר. ואם הציבור ביוצר אור ואין לו שהות כלל לומר פסוקי דזמרה, לדעת השו"ע יקרא ק"ש בברכותיה עם הציבור, ואחרי התפילה ישלים פסוקי דזמרה בלא ברוך שאמר וישתבח. ובמשכנות יעקב כתב שמוטב להתפלל יחידי מלדלג על ברוך שאמר וישתבח. ואם יש לו שהות קצת, יניח תפילין ויברך על נט"י ואלוקי נשמה וברכת התורה, ויאמר ברוך שאמר תהילה לדוד וישתבח (ובשבת יאמר גם נשמת), יוצר וק"ש וברכותיה, ויתפלל עם הציבור. ואם יש לו עוד שהות יאמר הללו את ד' והללו קל בקדשו. ואם יש לו עוד שהות יאמר כל ההללוקות. ואם יש לו עוד שהות יאמר ויברך דוד עד לשם תפארתך, ואם יש לו עוד שהות יאמר הודו עד והוא רחום. ובשבת ידלג ראשית את המזמורים שמוסיפים בשבת, ולמנצח ולדוד בשנותו ותפילה למשה קודמים לשאר המזמורים.
יש נוהגים להתפלל כסדר גם אם איחרו, אבל כתבו החכם צבי והפר"ח שידלג כדי להתפלל בציבור. ואפי' אם בדרך כלל אינו מתפלל בציבור, אם באותו היום בא לביה"כ ידלג כדי להתפלל בציבור.
השלמה לאחר התפילה- אחרי התפילה יברך כל הברכות שמחויב לברך בבוקר. ולענין ברכת אלוקי נשמה נחלקו הפוסקים אם יכול לברכה אחרי התפילה, או שכבר יצא בברכת מחיה מתים, והמברך לא הפסיד ומי שאינו מברך אין למחות בידו. ויכול לישן מעט ביום ולברך אח"כ. וטוב לכוון להדיא שלא לצאת, ואז יוכל לברכה אחרי התפילה לכו"ע. ואם שכח ברכות התורה והתחיל ברכות ק"ש יכוון לצאת יד"ח באהבה רבה וילמד מיד אחרי התפילה, והפמ"ג כתב שיכוון שלא לצאת באהבה רבה, אך נראה דאינו מועיל אלא יכוון לצאת וכנ"ל.
זמן ברכות השחר לכתחילה עד ד' שעות, ובדיעבד יכול לברכם עד חצות, וי"א שיכול לברכם כל היום, והמיקל אין למחות בידו, ובמעשה רב כתב שיברכם גם בלילה עד שעת השינה, ומ"מ אם חוטפתו שינה לכו"ע לא יכול המעביר שינה. ומש"כ המ"א שזמנם עד ד' שעות (מלבד ג' ברכות שלא עשני) כוונתו רק אם היה פטור מחמת שהיה אונן.
סימן נ"ג:
דיני ישתבח
עמידה- הש"ץ יאמר ישתבח מעומד, ונוהגים שגם יחידי יעמוד בישתבח.
לא יפסיק באמצע ט"ו השבחים שבישתבח, והמפסיק עונשו גדול, וא"צ לאומרם בנשימה אחת.
אין לומר ישתבח אם לא אמר ברוך שאמר וקצת פסוקי דזמרה, ואפי' בשעת הדחק, ואם הוא מוכרח לומר ישתבח לפני התיבה יאמר לעצמו ברוך שאמר ואשרי (ובשבת נשמת), ואם סיים פסוקי דזמרה ונזכר שלא אמר ברוך שאמר, אינו יכול לומר ברוך שאמר, ויאמר ישתבח בלא ברוך שאמר. וכן הדין בכל ברכות שלפניה ולאחריה. מי שמוכרח לצאת לנקביו לפני ישתבח יחזור לכהפ"ח על תהילה לדוד לפני ישתבח. ובחיי אדם ועוד פוסקים כתבו שיניח טלית בלי ברכה ולאחר ישתבח ימשש בו ויברך, ולפי זה פשוט שמותר לברך אשר יצר בבין הפרקים ובחיי אדם מסתפק בזה, ועל כן מי שעשה צרכיו נוטל ידיו ויגמור הפרק ויברך אשר יצר, ויניח הטלית ולא יברך עליה, ויניח תפילין ויברך עליהם.
ברכת ציצית ותפילין לפני ישתבח- אין לברך על ציצית ותפילין בין פסוקי דזמרה לישתבח ואפי' בין הפרקים, ואם לא היה לו טלית יברך בין ישתבח ליוצר. וש"ץ יתעטף ויניח תפילין לפני ישתבח כדי שיוכל לומר הקדיש מיד, ואם הביאו לו טלית רק אחרי ישתבח יברך לפני הקדיש, אבל באמצע פסוקי דזמרה יניח הטלית בין הפרקים ויברך, וכ"ש לענין תפילין, ובפרט אם הוא ברבים ומתבייש.
אם אין מנין בבית הכנסת ימתין הש"ץ לפני ישתבח (ולא יפסיק בדיבור, ואפי' שהה מחמת אונס כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש) ויאמר ישתבח כשיהיה מנין, אבל היחיד יאמר ישתבח מיד וגם בשבת. ואם הש"ץ אמר ישתבח ונתעכב עד שבא מנין יאמר ג' פסוקים ובלאו הכי אין לומר קדיש.
מי ראוי להיות שליח ציבור
ש"ץ צריך שיהיה הגון והיינו שיהיה ריקן מעבירות ופסול אפי' באקראי אם לא עשה תשובה. והעובר על השבועה אינו ריקן ואע"פ שעדיין לא העידו עליו יש לחוש, ואפי' אם לא עבר אלא על שבועת ביטוי דלהבא אין ראוי למנותו לש"ץ.
טוב שיהיה צדיק בן צדיק, והרא"ש כתב שאפי' אם הוא ממשפחה בזויה והוא צדיק טוב לקרבו, ואיירי כשאין אביו רשע.
יצא עליו שם רע אפי' בילדותו, אין למנותו לש"ץ אפי' עשה תשובה, אך אין להעבירו ולסלקו אפי' לא נתברר שעשה תשובה. ואם עשה תשובה אף שיש עדים אין להעבירו. ואם יצא עליו עכשיו קלא דלא פסיק, אפי' יחיד מוחה עליו להעבירו. ואם העבירוהו ועמד כך ימים ושנים בהסכמת הקהל ורוצים להחזירו דינו כמינוי חדש, שאפי' מיעוט יכולים למחות. מחאת המנהיגים דינה כמחאת הקהל כולו אא"כ יש בוררים ויש תקנה שלא לשנות גזירתם.
צריך שיהיה הש"ץ עניו ומרוצה לעם ואם יש ריב יזהר שלא להתערב כלל אפי' הריב עם מחותנו או קרובו. ואם יש ריב עמו צריך להעמיד את הדבר לפני הרב או הקהל ויעשה כדבריהם, ואף אם השכנגדו ממשיך בריב הוא נקי.
צריך שיהיה לש"ץ נעימה, וקולו ערב, ויהיה רגיל לקרות בתנ"ך, ולא יהיה טפש וסכל אלא שיוכל לדבר בענייני הקהל מה שצריך.
מום אינו פוסל בש"ץ אלא אדרבה לב נשבר עדיף, ויש מחמירים לכתחילה אם יש אחר ראוי והגון כיוצא בו.
ראוי שיהיו בגדי ש"ץ ארוכים שלא יראו רגליו, ויכנס לבית הכנסת ראשון ויצא אחרון.
אם אין מוצאים מי שיש בו כל המידות האלו, יבחרו הטוב שבציבור בתורה ומע"ט.
בעל תשובה- מי שעבר עבירה בשוגג כגון שהרג נפש, ומתחרט, הרי זה צדיק גמור לכל דבריו, ומותר למנותו לכתחילה לש"ץ. אבל אם עשה במזיד אפי' בשאר עבירות לדעת השו"ע אינו ראוי לש"ץ. והרבה פוסקים כתבו שכיון ששב בתשובה מותר למנותו לש"ץ קבוע לכתחילה, ורק לענין תעניות אין למנותו, וימים נוראים יש להחמיר כמו בתעניות. ולענין לסלקו אין מסלקים לכו"ע אם שב בתשובה. ואם הוציא הרבה טריפות מתחת ידו נדון כמזיד ומסלקים אותו, וי"א אפי' בפעם אחת, ואם שב בתשובה אין מסלקים אותו אפי' בפעמים רבות.
לא נתמלא זקנו- אין ממנים ש"ץ קבוע אלא מי שנתמלא זקנו, ואין הציבור יכולים למחול, אבל באקראי כשר משהביא ב' שערות והוא בן י"ג, וי"א שדווקא כשאין שם אחר מותר. ומי שהוא בן י"ג כשר דאזלינן בתר חזקה דרבה, אך לא יוציא אחרים בדאורייתא. וכן אין למנותו מפי הציבור, וכן אין לש"ץ למנותו לממלא מקום בזמנים קבועים. ולענין למנותו להתפלל אם לא יהיה החזן בבית הכנסת י"א דלא הוי כקבוע ויש אוסרים. ואם הוא אבל כתב הפמ"ג שלא ירד לפני התיבה בקביעות, אמנם במעריב יש להקל אפי' בקבע.
בתעניות ור"ה ויוה"כ אין מורידין אפי' באקראי אין מורידין למי שלא נתמלא זקנו. ובר"ה ויו"כ בעינן נשוי ובן ל', אבל בשאר השנה א"צ שיהיה נשוי, ומ"מ נשוי קודם לבחור ואפי' נתמלא זקנו. ואם הנשוי לא נתמלא זקנו הבחור קודם, וי"א שגם באקראי לא ירד. שעה"צ.
בן י"ג שהביא שתי שערות שמבין מה שאומר ואין קולו נעים, קודם לזקן עם הארץ שקולו נעים והעם חפצים בו, ואפי' לענין להיות ש"ץ קבוע.
אם אין ש"ץ כלל רק בן י"ג שנה ויום אחד, מוטב שיהיה ש"ץ מלבטל קדושה וקדיש.
בן י"ח ונתמלא זקנו קצת חשיב נתמלא זקנו, ובן ג' אע"פ שאין לו זקן דינו כנתמלא זקנו.
סריס- מי שיש לו סימני סריס, והוא בן כ', י"א שמותר למנותו לש"ץ.
גם בתפילת מעריב לא ירד קטן לפני התיבה, אך יש ללמד זכות על המקומות שנוהגים שקטנים יורדים לפני התיבה במעריב, אך אין לעשות כך בשאר מקומות. בתחילת היום שנעשה בן י"ג יכול לרדת לפני התיבה, ואפי' נולד בסוף היום קודם בין השמשות, אך אם נעשה בן י"ג בשבת אין לו לרדת לפני התיבה במעריב שמתפללים מבעוד יום, וכן לא יפרוס על שמע למי שלא שמע ברכו בשחרית.
ש"ץ שקולו מרתת ושבור פסול.
שני חזנים שווים, כהן קודם ואח"כ לוי ואח"כ ישראל. ות"ח קודם לעם הארץ אפי' לוי או כהן.
טועה בהגוי האותיות- מי שקורא לא' ע' (שהיא הברה עמוקה וחזקה יותר והט"ז מיקל בזה בזמננו שאין רוב העם מבחינים בזה) או איפכא או שמחליף ח' וה' או ש' וס' וכן בשאר האותיות אם אינו יכול להוציאם כתיקונם אין ממנים אותו לש"ץ אפי' באקראי ועכ"פ בדאיכא אחר, ואם ליכא אחר הפר"ח מתיר והפני משה מתיר רק כשדוחק עצמו לקרוא כראוי, וגם לפר"ח אין למנותו לש"ץ קבוע. ואם כולם מדברים כך מותר.
סומא ואפי' בשתי עיניו יורד לפני התיבה אך לא יקרא בתורה, דדברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ. וי"א שבימים נוראים לא ירד אפי' סומא בעין אחר אם יש אחר כיוצא בו ויש מתירים, ולענין לסלקו לכו"ע אין לסלקו.
מי שאינו שומע לא ירד לפני התיבה דכתחילה צריך להשמיע לאזנו.
ש"ץ החשוד באפיקורסות- מי שסירב לרדת לפני התיבה מפני שבגדיו צבועים או מפני שברגלו סנדל, לא ירד באותה תפילה כלל אפי' נתחרט, ואפי' נותן אמתלא לדבריו, מפני שדרך האפיקורסים להקפיד בכך, אבל בתפילה אחרת כיון שלא שמענו ממנו אפיקורסות להדיא יכול.
גר יכול להיות ש"ץ ויכול לומר אלוקי אבותינו לפי שברהם נקרא אב המון גויים.
ממזר תלוי במחלוקת אם כשר לכתוב תפילין.
דיני הש"ץ
אריכות בתפילה- ש"ץ שמאריך בתפילתו כדי שישמעו שקולו ערב הרי זה מגונה, ואם עושה כן מחמת ששמח בליבו על שנותן הודאה להשי"ת בנעימה תבוא עליו ברכה, והוא שיתפלל בכובד ראש ויעמוד באימה ויראה. ומ"מ לא טוב שיאריך הש"ץ בתפילה מפני טורח הציבור, ואפי' בשבת ויו"ט, ואפי' ברצון הקהל לא יאריך יותר מדאי כי אינו לא מחציו לד' ולא מחציו לכם.
מי שיש לו קול נעים ירנן לקב"ה ולא שאר רננות.
ש"ץ שרקק יקנח פיו ואח"כ יתפלל.
אם ש"ץ צריך לסרב- ש"ץ קבוע יורד לפני התיבה מעצמו ולא ימתין שיאמרו לו, וי"א שא"צ לסרב אבל לא יעלה מעצמו בלא להמתין, ואפשר שיש לחלק בין נתמנה לשאר דברים לממונה לתפילה עצמה שא"צ לימלך כלל. ש"ץ שאינו קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ויסרב פעם אחת ובשניה יכין עצמו ובשלישית יעמוד. ואם אמר לו אדם גדול לא יסרב כלל דאין מסרבים לגדול (אא"כ הוא דבר גסות ושררה). ואם טעה ש"ץ ומעמידים אותו תחתיו לא יסרב כלל.
ש"ץ שלא רצה להמשיך להיות ש"ץ וקיבלו אחר במקומו, ורוצה לחזור, א"צ לבקש רשות מהקהל, אלא ממי שנתמנה תחתיו, ולפי מה שביארנו בבה"ל גם מהקהל צריך ליטול רשות.
מתי יכול להתנגד למינוי ש"ץ וכדו'
בשעת ההתמנות אפי' יחיד יכול לעכב, אם יש לו טעם הגון על פי טובי העיר מחמת חסרון במידות וכדו' (אבל לא בטענת פסול), או שידוע שהוא שונאו, ודווקא כשיש ש"ץ אחר שאינו יקר יותר. ואם נעשה שונאו אח"כ אינו יכול למחות, והש"ץ יוציא השנאה מליבו ויוציאנו בתפילה, ואם מכוון שלא להוציאו גם שאר הציבור לא יצא. וצריך הש"ץ להוכיח את הציבור במילי דשמיא ולא להחניף להם, אבל בענייני עצמו יעביר על מידותיו ויהיה אהוב לקהל.
ואם כבר הסכימו עליו אין יכולים להעבירו על פי יחידים או חצי הקהל אפי' אם משלמים לש"ץ, ורוב הקהל יכולים להעבירו אם משלמים לו. ואם מינוהו לזמן ועבר הזמן נחשב כמינוי חדש, ואם מינוהו לשנה אחת והמשיך בתחילת השנה, יכול לטעון שבזה קיבלוהו לשנה נוספת וצריכים לשלם לו שכר שנה).
ובשאר מינויים אם יחיד אינו רוצה יכול להתנגד כנ"ל, ודווקא כשרוצה אחר אבל אם אינו רוצה כלום אפי' מיעוט יכולים לכוף את הרוב למנותו, ואפשר שמיעוט יכולים לכוף לשכור מעולה יותר ממה שרוצה הרוב.
וכתבו האחרונים שבזמננו שהרבה מחזיקים במחלוקת סתם הולכים אחרי רוב פורעי המס (ואפי' יש ביניהם קרובים) וא"צ לשאול כל יחיד, ועכשיו המנהג ללכת אחרי טובי העיר או אחרי ממונים לעניינים אלו, וטעם נוסף שאין היחיד יכול לעכב מפני שבזמננו אין הש"ץ מוציא יד"ח.
מי שהוא שונא לש"ץ מסתמא הש"ץ שונאו ולא יעלה לס"ת בקריאת התוכחה, ואם קראהו לעלות נחלקו הפוסקים אם יעלה או לא, ויזהר הסגן שלא לקרוא לו, ואם חושש שיקראהו יצא מבית הכנסת עד שיקראו לאחר. ואסור לקורא לחשוב בשעת קריאת קללה על שום אדם.
אבל שרוצה להיות ש"ץ- ב' אבלים שרוצים להיות ש"ץ תלוי הדבר ביד הקהל (ובקדיש אין רשות לדחותו), וגם בזה אין היחיד מוחה. ומקומות שהש"ץ הקבוע יורד לפני התיבה גם כשיש אבל (מפני עמי ארצות) אין לדחות התקנה, אבל בלא מנהג מצוה להניח לאבל להתפלל, אא"כ אינו יודע לחתוך האותיות. יארצייט קודם לאבל ומוהל, ומוהל קודם לאבל, ואם הקהל מעדיפים אחד מהם בידם הדבר. ואפשר שבתפילת מעריב (שאינה כנגד קרבנות שצריכים שליחות) אין הקהל יכולים לעכב, ומ"מ אין להתקוטט מפני שום מצוה עם הציבור, אא"כ תתבטל המצוה לגמרי שאז אם יש בידו למחות מחויב למחות כדי להחזיק המצוה.
אין למנות ש"ץ ע"פ שר עכו"ם, אע"פ שרוב הציבור חפצים בו, והשר שכנע גם את המיעוט.
אין לאדם להתפלל או לתקוע שלא לרצון הקהל, והמתפלל בחזקה אין עונים אמן אחר ברכותיו.
ש"ץ בשכר- שכר הש"ץ לדעת השו"ע הוא מקופת הקהל, ולדעת הרמ"א חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות, והלבוש כתב שבמקום שאין מנהג יגבו לפי ממון, ובדרכי משה משמע שרק בימים נוראים אפשר לחשב לפי ממון לבד כי העניים יכולים ללכת למקום אחר, אבל בשאר השנה אין לחשב רק לפי ממון. ועדיף למנות ש"ץ בשכר ולא בחינם כדי שלא יעלה מי שאינו הגון, וגם יזהר יותר בתפילתו, ועל כן גם באופן שיש ש"ץ אחר בחינם, צריכים העניים להשתתף בשכרו.
רב וש"ץ- ציבור שאין להם שכר רב וש"ץ אלא אחד מהם, אם הרב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה הרב קודם כדי שיודיעם תורת ד', ואם לאו ש"ץ קודם כדי שיוציאם בתפילה. וכל אחד מאנשי העיר צריך להשתתף בשכר הרב (דומיא דמקוה) ואינו יכול לומר שאינו צריך לרב. ומזה נראה כמה גדול החיוב לכל עיר לשכור רב ומו"צ, להודיעם הלכות שבת ויו"ט ופסח ומקוה ונדה ושאר דיני התורה, ולא מספיק שיהיה להם שוחט ובודק (אא"כ הוא בקי ונסמך להוראה).
מתי מסלקים ש"ץ
אין מסלקים חזן ושאר מינויים שאינם מוגבלים לזמן מסוים, ואפי' יצא עליו רנון אין מסלקים אותו (אבל לכתחילה אין ממנים אותו), ומ"מ מושיבים בי"ד לבדוק את הדבר.
ואם יצא עליו קלא דלא פסיק מסלקין אותו והיינו יום ומחצה לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים לתלות שהם הוציאו את הקול, ומהרי"ק כתב שאם מקור הקול הוא אדם אחד לא נחשב קלא דלא פסיק. והחת"ס כתב שאם הוא מרוצה לקהל א"צ למחות בידם, אבל אחד מהקהל יכול למחות ולהעבירו, וכן אם יצא קלא דלא פסיק שקלקל בעדים והלכו למדה"י מסלקים אותו. ומה שמסלקים ע"פ קלא דלא פסיק אע"פ שאין מוציאין ממון אפי' על פי אומדנא דמוכח, משום שמסתמא לא ניחא לאינשי למנות מתחילה אדם כזה.
ואם נמצא בו פסול ע"פ עדים ואפי' אם עשה העבירה בילדותו מסלקים אותו עד שישוב בתשובה שלימה, ואין מספיק שישבע לחזור בתשובה. ואם שב בתשובה אין מסלקים אותו גם אם עבר במזיד, אבל אין ממנים מתחילה אם עבר במזיד.
ש"ץ שבתו הנשואה זינתה אין לסלקו אך אין למנותו מתחילה.
אם מאיים על חבירו למוסרו לעכו"ם ולא מסר אין מעבירים אותו אלא גוערים בו, ומזהירים אותו שאם ימשיך יסלקוהו, ואם המשיך ראוי להעבירו.
ש"ץ שהוא שוחט ובודק לא יתפלל בבגדיו המלוכלכים ואם אינו רוצה להחליפם מעבירים אותו, וטוב שיחליפם גם בשאר היום שלא יהיה בכלל המשניאים.
ש"ץ שמחמת חוליו א"א לנקותו לטהרו ממקרה לילה, בימים נוראים יש לגעור בו שיטבול ועכ"פ שירחץ יחליף בגדיו, ואם לא ישמע ראוי להעבירו.
ש"ץ המנבל פיו או מרנן בשירי הנכרים ששרים לעכו"ם מוחים בידו ואם אינו שומע מעבירים אותו. וכתב הב"ח דדוקא שירים המיוחדים לזה.
ההולך לערכאות פסול לש"ץ בר"ה ויוה"כ, אא"כ עשה תשובה, ולא נשאר ממון חבירו בידו. ואם נשאר ממון חבירו בידו פסול כל השנה, ואולי בזמננו שנשתכח האיסור אין לפוסלו, אך לר"ה ויוה"כ ודאי יש להחמיר.
שוחט שמכר בשוגג טריפה בחזקת כשרה, או מנקר שנמצא אחריו חלב, אין מסלקים אותו אך אין ממנים אותו בתחילה, אא"כ עשה תשובה.
אין להעביר ש"ץ מחמת שמצאו אחר שקולו ערב יותר, ואם הרוב חפצים באחר ישמשו שניהם כאחד.
מינויים שהדרך למנות בהם אנשים לזמן מוגבל, אפי' נוטלים עליהם שכר, בסתמא לא נתמנה אלא לזמן. ומ"מ אם אין דרך לסלקו אח"כ אלא כשיש חשד אין לסלקו סתם, אא"כ התנו שלאחר הזמן צריך לקבלו מחדש.
ירושה וסיוע במינויים- ש"ץ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, בנו קודם לכל אדם, אע"פ שאין קולו ערב כאביו, אא"כ קולו משונה. וכן בכל מינוי יכול הממונה לקחת מי יסייע לו לפרקים כשאינו יכול, אם המסייע ראוי לכך בענין המלאכה ובענין היראת שמים (ודין זה אינו דווקא בנתמנה לכל חייו, ודלא כהמ"א), ואם אינו יכול כלל בנו קודם להתמנות תחתיו, אם הוא ממלא מקום אבותיו, אפי' יש גדולים ממנו, בין בש"ץ ובין בשאר מינויים. וחכם הממונה להרביץ תורה או לדון נחלקו הפוסקים אם בנו קודם.
י"א שש"ץ יתפלל מתוך ספר המיוחד לציבור, שודאי נכתב לשם שמים ולא לשם התפארות, ואפי' של יחיד נאה יותר. ובספרים הנדפסים לא שייך דין זה.
נכון אף ליחיד להתפלל מתוך סדור, וכ"ש ש"ץ.
ש"ץ נקרא חזן מפני שצריך לחזות איך הוא קורא.
סימן נ"ד:
דיני ישתבח
ישתבח אינה פותחת בברוך, מפני שהיא סמוכה לברוך שאמר.
אין עונים אמן על ברכת ישתבח אלא אחר "חי העולמים" ששם סיום הברכה. וצ"ע אם מותר להפסיק לפני חי העולמים ולענות איש"ר וקדושה.
חי העולמים י"א בצירי וי"א בפתח, ומ"מ לכו"ע יאמר חי העולמים עם ה', שפירושו חי ושליט בעוה"ז ובעוה"ב.
הפסק בין ישתבח ליוצר
אסור לדבר בין ישתבח ליוצר, והדבר שם חוזר מעורכי המלחמה (דחשיב ירא מעבירות שבידו, וי"א שהכונה שמפריע לפסוקי דזמרה להכרית הקליפות). וצ"ע אם מותר לומר שם מזמור "ממעמקים קראתיך". וי"א שמותר להפסיק שם לצרכי ציבור או לפסוק צדקה או לשאר דבר מצוה (מפני שהם ב' עניינים, אבל במק"א אסור אף לדבר מצוה).
אם הביאו לו ציצית או תפילין בין ישתבח לקדיש יניחם ויברך עליהם (דזה דבר מצוה, ואפי' הש"ץ יניחם שם, ובזה א"צ לחזור ולומר פסוקים כי היא שהייה מועטת), ואם לא יספיק לגמור לפני איש"ר וברכו ועדיין לא שמע איש"ר וברכו, טוב יותר שימתין ויניחם אחרי ברכו.
בין קדיש לברכו (אחרי שהתחילו קדיש) או בין ברכו ליוצר לא יפסיק בשום דבר. בין קדיש לברכו דינו כבין הפרקים, ובין ברכו ליוצר הוי כאמצע הפרק (דכוונת הש"ץ בברכו לברכת יוצר), ועל כן בטלית יתעטף ולא יברך, ואחרי התפילה ימשמש ויברך, ובתפילין יכול לברך עד ברכו, ואחרי ברכו יניחם לא יברך, וקודם אהבה רבה ימשמש בהם ויברך.
יחיד ששמע קדיש וברכו ועדיין לא התפלל ורוצה להתפלל כסדר אין דינו כבאמצע הפרק.
מתי יכולים לומר קדיש
אין אומרים קדיש בלא לומר לפניו תהילה או תפילה, ועל כן אם מפסיק אחר ישתבח לדבר מצוה יאמר הש"ץ (משמע שמספיק שהש"ץ יאמר) לפני הקדיש מקצת פסוקי דזמרה, ואם לא אמר פסוקים לא יאמר קדיש אלא ברכו. וקדיש שאחר התפילה נאמר על התפילה, (וכתב המ"א שלכן אומרים ברכו במעריב אחר תפילת י"ח בלחש, אבל אח"כ א"א לומר קדיש בלא פסוקים לפניו, ואין לומר אחר קדיש בתרא ברכו ולומר שוב קדיש, כי מה ענין לומר ב' קדישין סמוכים, ולפחות יאמרו פסוקים בין הקדישים).
אחר לימוד תורה שבע"פ אפשר לומר קדיש דרבנן, והמ"א כתב שיאמר קודם דבר אגדה כגון רבי חנניא בן עקשיא אומר וכו', ואחר תנ"ך ואפי' רק ג' פסוקים אומרים קדיש שלם. ואין לומר קדיש אא"כ היו עשרה בשעת אמירת הפסוקים והלימוד, אפי' רק ב' או ג' מהם למדו, ואפי' מי שלא למד יכול לומר הקדיש.
סימן נ"ה:
טוב למעט בקדישים כמו בברכות.
י' אנשים שאינם יודעים לה"ק יכול אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז.
אחרי פסוקי דזמרה אומרים קדיש.
אין פוחתין מז' בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך, וקדיש שאחרי מעריב אינו בכלל השבעה.
צירוף עשרה לדבר שבקדושה
עשרה לדבר שבקדושה- אין אומרים שום קדיש או שאר דבר שבקדושה (חזרת הש"ץ מפני הקדושה שבה, וברכו וקריאת התורה ונשיאת כפים) בפחות מי', דכתיב "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וילפינן וכו'. שיטת הט"ז שבשעת אמירת פסוקי דזמרה או התפילה או אשרי או הלימוד א"צ שיהיו עשרה ודי שיהיו י' בשעת הקדיש, והמ"א חולק, ועל כן נכון שיאמרו מזמור או ג' פסוקים ואח"כ יאמרו קדיש.
מי מצטרף לעשרה- אין מצטרפים לעשרה אלא זכרים בני חורין, ולא נשים עבדים וקטנים או טומטום ואנדרוגינוס, או חציו עבד וחציו בן חורין בני חורין. אין מצטרפים לעשרה אלא גדולים, וכתב הפר"ח דאפי' יש י' גדולים לא יאמר קטן את הקדיש.
יצאו מקצתן
אם התחיל בעשרה ויצאו מקצתן ונשארו ששה גומרים כל מה ששייך לאותו ענין.
אם התחילו לומר ישתבח או אשרי ויצאו מקצתן מסתפק הפמ"ג אם אפשר לומר הקדיש, וי"א שאין לומר הקדיש. ונחלקו האחרונים בברכו שאחרי הקדיש אם יאמר גם אותו או לא.
אם התחיל יוצר (ואפי' הקדיש וברכו) ויצאו מקצתם יכולים לגמור יוצר ולהוציא אחרים, אך לא יאמר חזרת הש"ץ, והסכימו הפוסקים דה"ה אם יצאו אחרי תפילת לחש (ודלא כמהר"ש שרוצה להקל בזה).
אם התחיל הש"ץ ברכת אבות גומר כל תפילת י"ח, ואומר קדושה, וחצי קדיש שאחרי תפילת י"ח והקדיש שלם, ויאמר אלוקינו ברכנו בברכה המשולשת, אך לא יאמר ברכת כהנים, ואין קורין בתורה בשני וחמישי, ולא יאמר הקדיש שאחרי עלינו, ואפי' אם התחיל לומר עלינו בעשרה לא יאמר הקדיש (וכן בקדיש של שיר היחוד או אחר מזמור או אחר הלימוד צריך עשרה בשעת הקדיש).
התחילו ק"ש וברכותיה במעריב ואפי' אמרו רק ברכו יאמרו הקדיש שלפני תפילת י"ח, אבל התפילה לא שייכת לק"ש, ולא יאמר הקדיש שאחרי תפילת י"ח, וכ"ש סדר קדושה וקדיש של מוצאי שבת. אבל אם התחילו תפילת י"ח בעשרה יכול לומר קדיש ובמוצאי שבת גם חצי קדיש וסדר קדושה. ומ"מ כתב הנוב"י שבשחרית תפילת לחש בעשרה לא מתירה להמשיך חזרת הש"ץ או קדיש ולא דמי למעריב.
אם יש עשרה עבירה היא לצאת, ואם יצא אחד ונשתיירו ט' ילה"ס אם מותר התשיעי לצאת, וצריך להמתין עד שיגמרו אותו ענין, ואם היה בתחילת חזרת הש"ץ צריך להמתין עד אחרי הקדיש ואז יכול לצאת אם כבר שמע את שאר הדברים שבקדושה. אבל באמצע קדושה אין לצאת אפי' נשארו עשרה.
מי מצטרף למנין
קטן- י"א שקטן מבן שש היודע למי מתפללים מצטרף לט' גדולים לומר דבר שבקדושה, ולא נראו דבריהם לגדולי הפוסקים, ויש להקל בשעת הדחק, ודדוקא אחד ולא שניים, ובזמננו נוהגים לצרף קטן ע"י חומש שבידו, ודווקא ברכו וקדיש המחויב אבל לא יאמרו קדיש לאחר עלינו ע"י צירוף קטן, והרבה אחרונים מחמירים שלא לצרף קטן כלל.
עבד ואשה אין מצטרפים.
אונן המחויב באבילות אינו מצטרף למנין, ואפי' אין מוטל עליו לקוברו אינו מצטרף אם הוא באותה העיר, אא"כ מסרו לכתפים. אבל אם המת בעיר אחרת ויש מי שיתעסק בקבורתו מצטרף למנין.
אבל מצטרף לברכת המזון ותפילה.
בן י"ג שלא הביא ב' שערות (בשאר מקומות הגוף) דינו כקטן, ומיהו אין מדקדקים בשערות אלא מחזיקים אותו כגדול לענין תפילה (שאף אם תפילה דאורייתא צירוף עשרה דרבנן) דסומכים על הרוב, אבל לחיובים דאורייתא אינו מועיל.
סריס- אם הביא סימני סריס (ואפי' סימן אחד אם אין לו שערות בזקן) והוא בן עשרים דינו כגדול (והפמ"ג מצדד להקל לענין תפילה אף פחות מבן עשרים.
אם אחד מהעשרה התחיל להתפלל ואינו יכול לענות עמהם מצטרף, וי"א דה"ה יותר מאחד ובלבד שישארו רוב שיכולים לענות.
ישן- י"א שגם ישן מצטרף כמו מי שאינו יכול לענות, ומ"מ בה ודאי אין לצרף יותר מאחד ישן, (וכן לענין זימון, ולנשיאת כפים וקריאת התורה צ"ע, ולמגילה אין מצטרף), והט"ז והפר"ח כתבו דישן אין מצטרף, ועל כן לכתחילה יש להקיצו שיהיה מתנמנם, ואם א"א להקיצו צ"ע, ובמקום שמתפללים קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק.
נכון להמתין ליחיד המתפלל שיענה גם הוא עמהם קדיש, וכן ישן מצוה להקיצו, ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין.
חרש ושוטה- חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר מצטרף לעשרה, והט"ז מחמיר באינו שומע, ואם כשעונים אמן עונה עמהן מצטרף לכו"ע, (והפמ"ג מסתפק אם יכול לצאת בברכה כשמכוון ועונה אמן. ואינו ראוי שיהיה ש"ץ). וחרש שאינו שומע ואינו מדבר ואפי' לא נולד כך הרי הוא כשוטה וקטן, ושוטה אם מכוון ומבין מצטרף לזימון, וא"כ ה"ה לתפילה. והמ"א מפרש דאיירי רק בשוטה שאינו גמור, והאמת כדבריו דאינו מצטרף אף בשעץ הדחק. ומי שהוא עיתים חלים ועיתים שוטה, כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו.
עבריין- אם עבר על גזירת ציבור, או שעבר עבירה לתאבון, אם לא נידוהו מצטרף לעשרה, ואפי' היא עבירה שחייבים עליה מיתה. ואם עבר להכעיס וכן מומר לעבודת גילולים או לחלל שבת אינו מצטרף.
קראים וכל הכופרים בתורה שבע"פ אין מצטרפים.
מנודה אינו מצטרף וכתב הט"ז דדווקא כשפירשו בנידוי שלא יצטרף למנין, והפוסקים חולקים. ואם נידוהו בשביל ממון ולא בשביל עבירה מצטרף. וכתב הפמ"ג דלמגילה אפשר דמצטרף. אבל מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם, אא"כ פירשו להחמיר עליו גם בכך.
מתי נחשב גדול
אין הקטן נעשה גדול אלא כשהביא ב' שערות אחר תחילת השנה הי"ד (אפי' רגע אחד, ואפי' נולד בסוף היום, ובבין השמשות הוי ספק והולכים לחומרא בדאורייתא), ושנת העיבור היא י"ג חודש. ובן י"ג חזקה שהביא ב' שערות, ואף אם לא רואים חיישינן שמא נשרו, וסומכים על חזקה בו בדרבנן, ורק אביו נאמן לומר שהוא בן י"ג, ואם מת אביו יש לו להחמיר בספק דאורייתא ממתי שהביא ב' שערות.
שנה מעוברת- מי שנולד בכ"ט אדר א' אינו נעשה בן י"ג אלא בכ"ט אדר (ולא בכ"ט שבט), אף שהנולד בא' אדר ב' כבר נעשה בן י"ג בא' אדר. ואם שנת י"ג ג"כ מעוברת כל אחד נעשה בן י"ג באדר שבו הוא נולד. ואם נולד באדר פשוט נעשה בן י"ג באדר השני.
מי שנולד בא' דר"ח כסלו ובשנת י"ג היה החודש חסר, אינו נעשה בן י"ג עד א' כסלו. ואם נולד בר"ח כסלו החסר, נעשה בן י"ג בא' דר"ח.
מה נחשב מקום אחד לצירוף עשרה
חדר אחד- צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד, והש"ץ עמהם, ואם הם בחדר אחד מצטרפים אפי' אין רואים אלו את אלו. אבל בב' חדרים אע"פ שיש פתח פתוח ביניהם אין מצטרפים אם אינם רואים , ואפי' אין שם דלת, ויש מחמירים אף ברואים. ואם ט' בבית ואחד בסוכה י"א דמצטרף. ואם אחד מאחורי וילון שפורסים לצניעות מצטרף, אבל אם פרסו וילון למחיצה לתפילין או לס"ת לא מצטרף, והפמ"ג מצדד להקל.
העומד בפתח מן האגף ולחוץ (כשסוגר הדלת משפת הדלת הפנימית ולחוץ) אינו מצטרף, וי"א שמקום הדלת עצמה כלפנים. ואם יש חלל ממקום הדלת ולפנים העומד שם מצטרף. ואם הדלת קבועה לצד פנים ונכנסת לתוך מקצת חלל הפתח והפתח פתוח אינו מצטרף, ולדעת התניא צ"ע, ולדברי הגר"א יש להקל בזה. ואם רואים אלו את אלו מצטרפים אף העומדים בחוץ, ולכתחילה טוב יותר שיכנסו לפנים.
העומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות ואינו רחב ד', אם מראה להם פניו מצטרף עמהם לעשרה, וה"ה בעומד בעזרת נשים, וכ"ש אם יש י' בלעדיו, אך אם קל לו לרדת ירד כי יש אחרונים שמחמירים בזה.
גגין ועליות שאין רואין אלו את אלו אין מצטרפין. (וחלונות אפי' רחבות ונמוכות, אם אינו שווה לקרקע בית הכנסת אין מצטרף אפי' הוא עומד בתוכם.
צירוף ע"י הש"ץ- אם מקצתם בפנים ומקצתם בחוץ והש"ץ עומד בחלל הפתח הוא מצרפם, וכ"ש שהש"ץ מצטרף אם הוא בחלל הפתח, אבל אם הש"ץ במקום אחר אינו מצטרף, ואדם אחר העומד בחלל הפתח אינו מצטרף אפי' הוא לבדו, אא"כ מקצתם רואים אלו את אלו.
חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה אבל הגדולה אינה פרוצה במילואה לקטנה, נחשבת הגדולה מופלגת מן הקטנה, אבל הקטנה אינה מופלגת מן הגדולה אלא כקרן זוית שלה, ועל כן אחד בקטנה מצטרף לציבור שבגדולה, אבל ט' בקטנה ואחד בגדולה או חמשה וחמשה אין מצטרפים. ואם הש"ץ בקטנה מוציא יד"ח את הציבור שבגדולה, ויכול לומר קדיש וקדושה, אבל אם הוא בגדולה אפי' יש בקטנה עשרה, אינו מוציא יד"ח את אלו שבקטנה ואינו יכול לומר קדיש וקדושה, אא"כ בגדולה יש עשרה, שאז מוציא יד"ח את העומדים בקטנה ואף את העומדים אחורי בית הכנסת אם מכוונים לצאת.
בית כנסת ועזרה מצטרפים זה לזה, ואפי' ט' בבית הכנסת ואחד בעזרה, דפתח חשיב כמחיצה.
חדר פנימי- כתב החיי אדם שהמתפלל בחדר פנימי ואינו פרוץ במילואו כאילו מתפלל יחידי, ורק קדיש וקדושה יכול לענות. והרדב"ז כתב שאם אין לחדר פתח אחר חשיב תפילה בציבור, אבל שאינו מצטרף לעשרה.
תיבה- העומד על התיבה וט' בבית הכנסת מצטרפים, אע"פ שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות י', וש"ץ העומד שם יכול להוציא את הציבור יד"ח. והגר"א חולק, ומ"מ אין להחמיר אלא לענין צירוף אבל נחשב תפילה בציבור אם יש למטה עשרה וי"א שאם המחיצות מגיעות לגג אינו מצטרף, בין לגבי ש"ץ להוציאם יד"ח, ובין לגבי לצרף אחר לעשרה.
רואין אלו את אלו- כתב הפמ"ג שאם רואים אלו את אלו מצטרפים בין בחצר קטנה וגדולה, בין בעזרה ובין בתיבה, ויש מחמירים, ואפשר להקל במקום הדחק.
צירוף לעשרה הנמצאים במקום אחד- י' שנמצאים במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, יכול מי שהוא בבית אחר ואפי' רחוק לענות אמן ואיש"ר וקדושה וברכו, ויכול לצאת יד"ח אם אינו בקי. וי"א שאם טינוף (אפי' רחוק ד"א ואין לו ריח רע) או עובד כוכבים או עבודת כוכבים מפסיקה ביניהם לא יענה אפי' אמן. והלכה כדעה ראשונה, והח"א כתב שיענה איש"ר וקדושה אבל לא ברכו. מי רגלים שהרחיק מהם ד"א לכו"ע אינם מפסיקים.
יציאה מעיר שיש בה מנין מצומצם
עיר שאין בה אלא עשרה אסור לאחד לצאת ממנה בימים הנוראים אא"כ שוכר אחר במקומו. ואם יש י"א ושניים רוצים לצאת (או י"ב ורוצים לצאת ג' וכו') ישכרו שניהם אחד ויפרעו שכרו בשווה. ואף אם יוצא זמן רב קודם יו"ט הדין כנ"ל.
ואם אחד יצא ומחמת אונס אינו יכול לחזור פטור, אבל אם אינו אנוס אלא אינו חוזר מחמת חוב ממון או פשיעה חייב לשלם על השלמת המנין ועל החזן.
שכר החזן צריכים לשלם גם היוצאים, והיינו שאם יצאו שניים ושכרו אחד צריכים שניהם לשלם, ולכאו' בזה ישלמו שניהם כאחד מהנשארים, ואם יצא והשאיר מנין אחריו א"צ לשלם כלל. ושמא סובר המחבר שגם היוצא שאינו נהנה מהחזן צריך לשלם דהוא מכלל צרכי העיר. וצ"ע.
ואם אין בעיר אלא שמונה צריכים כולם לשכור שניים ובזה משלמים חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות. ודווקא בימים הנוראים. ואם אחד רוצה ללכת לעיר אחרת שיש בה מנין א"א לכופו כלל.
אם חסרים ג' או ד' אין כופים להשלים מנין, אא"כ המנהג בעיר לכוף גם בכה"ג.
עיר שאין שם מנין וחזן ויש בסביבות העיר במקום שרגילים ללכת לשם עם בני ביתם, א"צ לשלם על מנין וחזן. ואם היו רגילים ללכת לעיר הסמוכה ורוצים ט' לשכור ש"ץ אין יכולים לכפות את העשירי לדעתם.
אם יש מנין מתושבי העיר ואפי' המנין כולל משרתים ומלמדים, כופים לשכור חזן, ואפי' כל השנה כופים לזה.
אם יש בעיר מנין אך לא כולם באים תמיד לבית הכנסת כופים זה את זה בקנסות שיבואו תמיד לבית הכנסת, וגם הבחורים והלומדים צריכים לבוא לבית הכנסת (וזמן תורה לחוד) ורק בקהילות גדולות יכולים להתפלל במקום לימודם.
חשיבות תפילה במנין- מצינו שר"א שחרר עבדו להשלים למנין, ומזה נלמד לא להתעצל לטרוח לקבץ מנין, וכ"ש במקום קטן שבלא זה מתבטל המנין הקבוע, ומי שהוא מעשרה ראשונים נוטל שכר כנגד כולם, וק"ו כשהוא עמל לקבצם, והמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.
סימן נ"ו:
עניית הקדיש ע"י הקהל
עניית הקדיש- יש לכוון לשמוע הקדיש כדי שידע על מה הוא עונה. ואסור לדבר באמצע קדיש או קדושה, והמדבר עונשו חמור, ומצינו בחסיד שהיו פניו מוריקות וכו'. ואף להרהר בד"ת אסור, ואין חילוק באיזה קדיש מדובר.
יתגדל ויתקדש היינו כאמור לגבי מלחמת גוג ומגוג שאז יתקדש שם ד' בעולם. ויאמר הד' בצירי, והג' יאמר בפתח וידגיש שלא ישמע יתקדל (מלשון עורף).
לא ידגיש ביותר הב' דיתברך.
יחתוך היטב הה' דיתהלל.
די ברא הם ב' תיבות.
אחר כרעותיה יפסיק קצת.
בזמן קריב ואמרו אמן יאמר בבת אחת. ואם מאריך בואמרו אמן לא ימתינו הציבור שיגמור אלא יאמרו מיד אמן.
איש"ר- כל העונה איש"ר בכל כוחו והיינו בכל כוונתו ובכל אבריו בלב ונפש, קורעים לו גזר דינו. והוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
יפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא. (וכן בין אמן למודים). ויאמר שמיה בלי י' ובלי מפיק ה' והפמ"ג חולק. מברך עם קמץ תחת הב' ופתח תחת הר'. לעלם בקמץ תחת הע'. ולעלמי בו'. גם הש"ץ יאמר יהא שמיה רבא אך לא יאמר עוד פעם אמן. לא יפסיק בדיבור בין רבא למברך, ובין שמיה לרבא.
ענית איש"ר היא מצוה גדולה ועדיפה מקדושה ומודים, ולכן אם שומע שתיהם יענה איש"ר, אך אם יש ב' מניינים ילך לקדושה כי אח"כ יענה גם איש"ר. ואסור להפסיק באמצע איש"ר חקדושה, ולהפך צ"ע.
כשאומרים לעילא ולעילא יאמר מכל ולא מן כל.
יש לענות הקדיש בקול רם לעורר הכוונה, אך לא באופן שיגרום שיתלוצצו עליו.
יש להשתדל לרוץ לשמוע קדיש.
עמידה בקדיש- יש לעמוד בענית הקדיש עד ארי איש"ר, וי"א עד אמן שלאחר יתברך. וכן בכל דבר שבקדושה צריך לעמוד. וי"א שא"צ לעמוד אלא שאם הוא עומד לא ישב עד שיענה איש"ר, ויש לחוש לדברי המחמירים.
מי שבא לבית הכנסת ושומע הקהל עונים קדיש יענה עמהם אע"פ שלא שמע יתגדל, ואם בא באמירת מברך וכדו' יאמר איש"ר אך לא יאמר אמן. (וכן בקדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמר עמהם). ואם בא כשרוב הציבור אומרים איש"ר יכול לומר ג"כ אמן אם יכול לכוון על מה הוא עונה.
קודם שהתחיל הש"ץ יתגדל י"א ועתה יגדל וכו' זכור רחמיך, והאר"י לא היה רוצה שיאמרו, ועל כן אין לאומרו בכל מקום שאסור להפסיק.