מיועד לחזרה בלבד, ואין לסמוך להלכה.
סימן ס"ו:
הפסק בדיבור בק"ש וברכותיה
עליה לתורה- לכתחילה אין לקרות לתורה למי שהוא באמצע ק"ש או ברכותיה, ואם רואה שרוצים לקרותו עדיף שיצא מבית הכנסת אפי' אין כהן אלא הוא. ואם הוא בבית הכנסת אם הוא ישראל לא יקראוהו לכתחילה, ואם הוא כהן (או לוי) יחידי, י"א שמותר לקרותו משום פגם, וי"א שאין לחוש לפגם כיון שלא עולה מחמת שהוא באמצע ק"ש, ויש להקל לקרותו בין הפרקים. ולדעת הסוברים שאין לקרותו כיצד יעשה אם קראוהו, לשו"ע לא יפסיק, ויעלה ישראל במקומו אם אין כהן אחר. וי"א שיעלה, שאם מפני הכבוד והיראה מפסיק כ"ש מפני כבוד התורה. (אבל בין גאולה לתפילה או באמצע שמונה עשרה לא יעלה). וכן נוהגים ואין לשנות מפני המחלוקת, ואפי' הוא ישראל ויש ישראל אחר, אמנם לא יפסיק באמצע שמע ישראל ובשכמל"ו אלא יגמרם ואח"כ יעלה, ואם הוא באמצע הפרק ויכול למהר לסיימו, או לפחות למקום דסליק עניינא יעשה כך, אך לא יעכב בשביל זה את הציבור, ולא יקרא עם החזן אלא יטה אזנו לשמוע, וכ"ש שלא יפסיק למי שברך (ומ"מ אם החזן שואלו לשמו מותר לענות לו מפני הכבוד), ואח"כ יחזור למקום שפסק ואפי' שהה כדי לגמור את כולה.
קריאת התורה- אם הס"ת מונח על הבימה ואין מי שיכול לקרות אלא מי שעומד באמצע ק"ש או ברכותיה, יכול להפסיק ולקרוא, אך עדיף שיסיים לבין הפרקים, ולא יקרא בשם הקרואים מטעם הפסק.
מי שמניח תפילין דר"ת וכבר קרא ק"ש, וקורא ק"ש בלא ברכות, לא יפסיק בחינם, אבל שואל מפני הכבוד אפי' באמצע הפרק. ואם קורא ק"ש בלא ברכות ומכוון לצאת שמא לא יספיק לקרותה אח"כ דינו כמו בק"ש רגילה.
אלו הן בין הפרקים- בין ברכה ראשונה לשניה, ובין שניה לשמע, ובין שמע לוהיה אם שמוע, ובין והיה אם שמוע לויאמר. וכן הדין בערבית אלא שגם בין אמת ואמונה להשכיבנו, ואחר ברכת שומר עמו ישראל לעד (אף לנוהגים לומר ברוך ד' לעולם) הוי בין הפרקים. וצ"ע אם אמצע פרשת ויאמר במעריב נחשב בין הפרקים.
אמת ויציב
בין ויאמר לאמת ויציב וכן בין ויאמר לאמת ואמונה לא יפסיק (אפי' בשהיה) וזה חמור יותר מבאמצע הפרק, אלא יאמר ד' אלוקיכם אמת, ואז דינו כמו באמצע הפרק, וי"א שיאמר גם ויציב, וטוב להזהר לכתחילה.
אם הפסיק מפני היראה או הכבוד אחרי שאמר אמת, או אם סיים ק"ש ואמר אמת, ואחר ששהה סיים הש"ץ, אינו צריך לחזור ולומר אמת. (ואם לא שהה אסור לחזור ולומר אמת). וכן בכל מקום שהפסיק בברכות ק"ש, א"צ לחזור אלא לתיבה שפסק ממנה.
ברכת אמת ויציב אינה מעכבת בק"ש, אבל מ"מ אם לא אמר ברכה זו אין קריאתו כתיקונה, וצריך לאומרה אחר התפילה, וטוב שיאמר אז גם ק"ש.
יש להזכיר באמת ויציב יציאת מצרים, מלכות, קריעת ים סוף, ומכת בכורות, ומעכב אפי' בדיעבד.
אם אמר ברכת אמת ואמונה במקום אמת ויציב או איפכא, אם לא אמר השם יחזור לתחילת הברכה, ואם אמר השם יצא וא"צ לחזור.
סמיכת גאולה לתפילה
צריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא להפסיק אפי' בשהיה בעלמא, וכן לא יפסיק מפני הכבוד או היראה, אם לא כשיש חשש סכנה.
ענית אמן אחרי גאל ישראל- לדעת השו"ע אין אומרים אמן אחר גאל ישראל, בין אחרי עצמו ובין אחרי הש"ץ, וי"א שאומרים אמן אפי' על ברכת עצמו, כיון שהוא סיום סדר הברכות. ומנהגנו לענות רק אחרי הש"ץ. ואם התחיל ד' שפתי תפתח לא יאמר אמן. ואין להמתין בצור ישראל שהרי אסור לומר שם אמן וצריך להתחיל שמונה עשרה עם הש"ץ והקהל. ונכון לסיים יחד עם הש"ץ ואז א"צ לומר אמן, או להתחיל מעט קודם הש"ץ ד' שפתי תפתח. ולכו"ע א"צ להמתין לסיום הש"ץ כדי לומר אמן.
(גאל ישראל קאי על יציאת מצרים ולכן נאמר בלשון עבר, ובתפילה מתפלל על העתיד ואומר גואל ישראל, ומה שאומר במערבית צור ישראל וגואלו צ"ע, ואנשי מעשה מדקדקים לומר גאל ישראל).
טלית ותפילין- אם לא הניח תפילין, וקרא ק"ש כדי שלא להפסיד זמן ק"ש או זמן תפילה, (שהדין הוא שכשיבואו לידו יניחם ויאמר איזה מזמור) ונזדמנו לו תפילין בין גאולה לתפילה, יניחם שם, ומ"מ לדעת השו"ע לא יברך עד אחרי התפילה שאז ימשמש בהם ויברך, וכן הסכימו רוב האחרונים, וי"א שיניח בברכה. אבל בטלית לא יתעטף בין גאולה לתפילה, שאע"פ שאינו מברך השהיה הוי הפסק, ולא הותרה אלא לתפילין ששייכים לק"ש ותפילה יותר מציצית.
ואם עדיין לא התחיל ברוך אתה ד' גאל ישראל יניח הטלית והתפילין (ואינו הפסק שהרי יכול להמשיך לקרות כשמניחם). ולדעת השו"ע לא יברך עליהם, ולדעת הרמ"א על התפילין יברך, וכן הלכה. אך לא יאמר בשכמל"ו, ונכון לברך רק ברכת להניח.
ק"ש ותפילה עם תפילין עדיף מתפילה בציבור.
קדיש קדושה ברכו ומודים- אין לענות קדיש או קדושה בין גאולה לתפילה, ואם שמע ברכו או מודים לא יענה, אך יראה לצמצם לכרוע בתחילת התפילה יחד עם הציבור, ואם עדיין לא שמע קדושה או ברכו ימתין לפני שירה חדשה כדי לענות. ואם המשיך ועדיין לא התחיל ברוך אתה ד' יכול לענות שם ויחזור אח"כ לשירה חדשה או עכ"פ לצור ישראל.
מי שאין לו פנאי לק"ש ותפילה, וירא שיעבור זמן ק"ש, יקרא ק"ש, וכשיהיה לו פנאי יקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל. ואם היה סבור שיש לו פנאי והתחיל ברכות ק"ש, והוכרח להפסיק מחמת איזה אונס, טוב להפסיק אחר אמירת תיבת אמת, וכשיהיה לו פנאי ימשיך ויציב ונכון ויסמוך גאולה לתפילה.
סימן ס"ז:
ספק בק"ש או ברכותיה
אדם המסופק אם קרא ק"ש חוזר וקורא דהוי ספיקא דאורייתא, ומברך לפניה ולאחריה. ואף שהברכות הם מדרבנן, (וגם בק"ש עצמה י"א שרק פסוק ראשון או פרשה ראשונה הם דאורייתא), מ"מ חוזר ומברך דהתקנה היתה שאם מחויב לקרות יקראנה כולה בברכותיה (אם לא במקום שהתירו בפירוש). אמנם אם עברו ג' שעות לא יברך דתו הוי ליה ספיקא דרבנן, אבל גם אחרי ג' שעות הוא מחויב לזכור יציאת מצרים ויאמר ברכת אמת ויציב עד שעה רביעית, ואחרי שעה רביעית יאמר פסוק של יציאת מצרים, (ואם אומר שירת הים למ"א יצא, והחת"ס כתב שצריך להזכיר דווקא יציאת מצרים, והסכים עמו רעק"א. ולענין זכירת יציאת מצרים ע"י הרהור עיין באר היטב, והפמ"ג מסתפק בזה). וק"ש של ערבית הפמ"ג מסתפק אי הוי דאורייתא, והשאגת אריה כתב שהוא דאורייתא, וע"כ אם הוא מסופק וכגון שקרא בבין השמשות חייב לחזור.
ואם יודע שאמר אמת ויציב ומסתפק אם קרא ק"ש דעת הא"ר שאינו חוזר (דמסתמא קרא ק"ש).
ואם בירך הברכות ומסתפק אם קרא ק"ש, או שחוזר על ק"ש מחמת שלא כיון בפסוק ראשון, לא יחזור על הברכות.
ואם הוא יודע שכבר קרא פסוק ראשון או פרשה ראשונה א"צ לחזור, ובסימן ס"ד משמע שצריך לחזור אך יקראנה בלי הברכות.
ואם הוא מסופק אם אמר פרשת ציצית ואמת ויציב- י"א שיאמר גם אמת ויציב דכולה חדא מילתא היא, וי"א שדי שיאמר פרשת ציצית שמוזכר בה יציאת מצרים, וכ"כ השאגת אריה וכן נראה להלכה. ואם מסתפק בערב אם אמר פרשת ציצית ואמת ואמונה חוזר על אמת ואמונה וא"צ לחזור על פרשת ציצית.
ואם קרא ק"ש כולה ומסתפק לגבי הברכות, א"צ לחזור ולברך, דספיקא דרבנן לקולא, ואפי' מסתפק על אמת ויציב אינו חוזר כיון שהזכיר יציאת מצרים בפרשת ציצית.
המחויב במצוה מספק לא יברך, כי הברכות דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. וי"א שאם הוא מחויב אלא שמסתפק אם עשאה כבר יברך, ויש חולקים. ואם הביאו לו שופר או לולב בבין השמשות לכו"ע לא יברך.
סימן ס"ח:
אמירת פיוטים בברכות ק"ש
אם מותר לאומרם- שיטת השו"ע שאין לומר פיוטים בברכות ק"ש משום דהוי הפסק. והרמ"א כתב שי"א שאין איסור בדבר, ונוהגים לאומרם. (מפני שמותר להוסיף באמצע ברכות ארוכות, וכן אם שינה בנוסח הברכות הארוכות באמצעם או שחיסר כמה תיבות יצא (לבד תיבות שאמרו חכמים שהם מעכבות, כגון ברית ותורה בברכת המזון, ומשיב הרוח וכיוצא בזה), ורק בתחילת וסוף הברכה אסור לשנות או לחסר, וכן אסור להאריך ברכות קצרות. ושיטת הגר"א שבברכות ארוכות אף אם לא סיים הברכה כתיקונה יצא).
מה יעשה מי שלא אומר פיוטים- כתב הרמ"א שהמיקל ואינו אומר פיוטים לא הפסיד, אך לא יעסוק בשום דבר ואפי' בד"ת בזמן שהציבור אומר פיוטים, (וכן אם הוא והציבור גמרו, והוא עומד בין פרק לפרק לא יפסיק), וכ"ש שלא ידבר שיחה בטלה, ועיון בספר אף שהרהור לאו כדיבור, מ"מ גורם שיבואו אחרים לדבר ולהפסיק (והרהור בד"ת בלא לעיין בספר אפשר דיש להקל, אך בקדיש אסור כי צריך לכוון), ועל כן אין לאדם לפרוש מן הציבור ויאמר הפיוטים עמהם. ואין לשנות מן המנהג. ואם החזן מאריך בניגונים ויש לחשוש ששוהה כדי לגמור כולה, טוב לומר הפיוט קודם ברכת יוצר אור, ואם שכח לאומרו עד אחרי סיום הברכה אסור לאומרו.
המתפלל ביחיד לא יאמר שום פיוט באמצע הברכה.
יש ליזהר כששומע החזן מנגן יוצר אור לומר בעצמו ג"כ הברכה.
המנהגים שנהגו בשורשי התפילה כל אחד ינהג כמנהג מקומו, (כי יש י"ב שערים בשמים לי"ב שבטים), ואשכנזי המתפלל עם ספרדים או להיפך יצאו יד"ח. אמנם מה שמוזכר בגמ' או בפוסקים הוא שוה לכל, ואין לאדם רשות לנהוג בזה כמנהגו.
סימן ס"ט:
אמירת ברכו בשביל המאחרים- יש מקומות שאומרים ברכו אחרי תפילת י"ח, בשביל המאחרים. ויש שאומרים ברכו אחר קדיש בתרא (ואלו יאמרו קצת פסוקים לפני קדיש וברכו). ויש נוהגים לומר ברכו אף אם לא בא אחד אחרי ברכו, מלבד בשבתות ויו"ט, ואין לבטל מנהגם בבית הכנסת מפני המחלוקת. אבל במקום שאין לחוש למחלוקת אין לומר ברכו אא"כ בא אחד אחרי ברכו, שאפי' כבר אמר יוצר אור מותר לומר בשבילו, ואם שמע ברכו מהעולים לתורה די בזה. אמנם גם אם כבר שמע ברכו אם הוא עומד קודם ברכת יוצר אור יכול לאומרו, אך אם שמע ברכו ואינו קודם יוצר אור לא יאמר ברכו ולא יאמרו עבורו.
פריסת שמע
מתי פורסין על שמע- פריסת שמע מיועדת לבני אדם שהתפללו ביחידות ולא שמעו קדיש וקדושה, ויעשו כדלהלן. ושיטת הרדב"ז שאם שהתפללו ביחידות פרח מינייהו קדיש וקדושה, ואין לחזור ולהתפלל דהוי ברכה לבטלה, ואמנם אם אחד לא התפלל יכול הוא (או אחר מדין ערבות) לפרוס על שמע גם לרדב"ז.
סדר פריסת שמע- יעמוד אחד, ויאמר קצת פסוקים, ואח"כ יאמר קדיש וברכו. ואח"כ יאמר ברכת יוצר אור, והאחרים שומעים ושומע כעונה. ואפי' הם בקיאים ובירכו כבר צריך לומר יוצר אור, כדי שלא יהיו נראים ככופרים שאמר להם ברכו ואינם מברכים. ולדעת הרמ"א אין אומרים יוצר אור, ודי באמירת ברוך ד' המבורך לעולם ועד, כדי שלא יהיה נראה ככופר. ואחרי שסיימו יוצר אור עובר לפני התיבה, ואומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, (והאחרים יכולים ללכת לדרכם) ואותו הפורס ימשיך בלחש עד סוף תפילת י"ח, בין אם כבר התפלל ובין אם עדיין לא התפלל.
מה יעשה אם חושש שאח"כ לא יהיו עשרה- אם לא התפלל וחושש שאם יתפלל כסדר לא יהיה לו אח"כ עשרה לפרוס על שמע, יפרוס על שמע, וידלג לקדושה אף שלא יסמוך גאולה לתפילה. אבל המ"א כתב שעדיף להתפלל כסדר כדי לסמוך גאולה לתפילה, ואח"כ יאמר קדושה אם ישארו עשרה בבית הכנסת. ויכול לדלג בפסוקי דזמרה ולומר רק ברוך שאמר אשרי וישתבח, ולפרוס על שמע, ואם לא רוצים להמתין כלל יאמר קצת פסוקים ואח"כ קדיש וברכו, ואח"כ לכאו' עדיף שיחזור לברוך שאמר ולא יתחיל יוצר אור.
בזמננו נוהגים לפרוס על שמע אחרי תפילת לחש, ואחרי יוצר אור ממשיכים חזרת הש"ץ, (ויזהרו לא לעבור לפני המתפלל). ומ"מ מי שהגיע אחרי התפילה יכול לפרוס על שמע ולומר גם ג' ברכות ראשונות וקדושה.
כמה צריך לפריסה על שמע- אם אין עשרה אין פורסין על שמע, משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזר שיהיו מתוך העשרה ששה שלא שמעו, ואז יאמרו גם תפילת לחש, ואם לא מצאו פורסין אף בשביל אחד שלא שמע, אבל לא יתפלל בלחש אלא רק בקול רם. ואם התפללו בלחש לדעת השו"ע יאמרו חזרת הש"ץ, אבל לרדב"ז שנוהגים כדבריו צ"ע. וכתב מהר"י מינץ שאין חוזרים התפילה אא"כ יש י' שלא התפללו, והרמ"א כתב שא"צ עשרה.
מי יפרוס על שמע- אחר יכול לפרוס על שמע עבור אחד שלא התפלל, אולם אם הוא בקי טוב שאותו שלא שמע יפרוס בעצמו, ונוהגים שאבל יפרוס על שמע, והמ"א כתב שאינו מנהג נכון, והפמ"ג מיישב הטעם מפני שאין פנאי למצוא מי שיודע להתפלל, אמנם אם יש מי שיודע להתפלל ולא התפלל ראוי שהוא יפרוס.
אין לפרוס על שמע בין גאולה לתפילה, או בק"ש וברכותיה. אבל אם לא התחיל יוצר אור יכול הש"ץ לחזור על ברכו, והנוהגים במעריב לפרוס על שמע יכולים להפסיק בין גאולה לתפילה.
פריסה על שמע בבית הכנסת שכבר התפללו- אפשר לפרוס על שמע כשהש"ץ בברכות ק"ש, וכן אחרי התפילה, אבל לא יעמוד במקום שעמד הש"ץ הראשון (מפני שנראה שלא יצאו הראשונים יד"ח, ואם הראשונים יצאו מבית הכנסת מותר לעמוד באותו מקום), והחזן הראשון יכול לפרוס על שמע לאחרונים אם אין להם חזן, ואמנם לא יאמר ברכת יוצר אור כיון שכבר התפלל וא"צ להוציאם יד"ח כיון שהם בקיאים, אלא יאמר קדיש וברכו, והם ימשיכו ברכות ק"ש ותפילת לחש, והוא יאמר חזרת הש"ץ עם הקדישים שאחר התפילה. וכן לענין קריאת התורה אין צריכים לחזור ולקרות משום שיאמרו שיש פגם בס"ת או בראשונים. אבל אם הראשונים הלכו או שיש בקביעות ב' מניינים יקראו. וכל זה לענין המנהג אבל אם רוצים מותר להם לקרוא בתורה בכל גוונא ואין בזה משום פגם.
פריסה על שמע במעריב- י"א שפורסין על שמע אף אם כולם התפללו כמו בשחרית, ולא נהגו כך מפני שלא אומרים קדיש קודם ברכו, ואף לנוהגים לומר קדיש קודם ברכו אינו אלא מנהג בעלמא, ומשום ברכו לא קפדינן כ"כ. אבל אם יש אחד שלא התפלל יכול לומר ברכו וברכה ראשונה בקול רם אם יש עוד ט', ויוצא גם לשו"ע, ואפשר שיכול לומר גם את הקדיש שלפני שמונה עשרה.
סומא אע"פ שלא ראה מאורות מימיו מותר לפרוס על שמע ולומר יוצר המאורות (כיון שנהנה במאורות ממה שאחרים מסייעים לו) וכן יכול לרדת לפני התיבה לתפילה.
קטן לא יפרוס על שמע, אא"כ הוא בן י"ג.
סימן ע':
מי חייב ומי פטור מק"ש ושאר התפילה
נשים ועבדים- נשים ועבדים פטורים מק"ש ואפי' מדרבנן, ונכון ללמדם שיקבלו עול מלכות שמים ויקראו פסוק ראשון (וי"א שלשו"ע יקראו פרשה ראשונה, ודעת הב"ח שבפסוק ראשון חייבות מדינא). וכן פטורים מברכות ק"ש, אמנם דעת המ"א שחייבות לומר אמת ויציב מפני שחייבות בזכירת יציאת מצרים, וממילא צריכות לסמוך גאולה לתפילה, שהרי חייבות בתפילה, וכן במעריב. אבל הפמ"ג כתב שאינם חייבות בזכירת יציאת מצרים אלא מדרבנן ולהשאגת אריה פטורות לגמרי. ובפסוקי דזמרה חייבות, ולענין ברכות השחר צ"ע, ומסתימת הטוש"ע משמע שמברכות. וכל זה לענין חיוב אבל יכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך אף ברכות ק"ש.
קטנים פטורים מק"ש, ומ"מ פסוק ראשון של ק"ש מצוה על אביו ללמדו ממתי שיודע לדבר, אבל לאו דווקא בזמן ק"ש. ואם הגיעו לחינוך לרש"י פטורים עד גיל י"ב, ולר"ת חייבים מגיל שש או שבע ויקראוה בזמנה עם הברכות, ואף שמסתבר כרש"י ראוי לנהוג כר"ת. ובתפילה חייב משהגיע לחינוך. ולענין ברכות ק"ש הגר"ז כתב שפטורים, ויש לעיין.
הכונס את הבתולה- בזמן הראשונים היה פטור מק"ש וברכותיה ומתפילה עד ג' ימים וד' לילות אם לא עשה מעשה, מפני שהוא טרוד (ואם נכנס לחופה ביום לפני שקרא ק"ש פטור ד' ימים), אבל אם עשה מעשה או שעברו הימים חייב. אבל בזמננו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים גם הכונס את הבתולה חייב לקרותה עם ברכותיה ולהתפלל, ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא.
שכור- בשכרות מעט קורא ומתפלל, ואם אינו יכול לעמוד לפני המלך לא יקרא ויתפלל עד שיסיר יינו מעליו.
העוסק בצרכי רבים- ואין מי שיעשה דבר זה אלא הוא, פטור משום עוסק במצוה, ואפי' אם הוא עוסק בהצלת ממון, ומ"מ יעשה מה שיכול כדי לקרות ויקרא לפחות פסוק ראשון ובשכמל"ו, ואפי' הוא עוסק בהצלת ממון פטור, ואם יכול לקרוא ולחזור לעסקיו יפסיק. ואם היה פטור וקרא ק"ש יצא יד"ח, ואם התחיל העסק באיסור נחלקו הפוסקים אם חייב להפסיק. כשגמר לעסוק אם עדיין לא עבר זמן ק"ש יקרא אז, ואם עבר זמן ק"ש מ"מ יאמר אמת ויציב, ואם כבר א"א לומר אמת ויציב יאמר פרשה שמוזכר בה יציאת מצרים. ואם סיים צרכי הרבים אחרי חצות שפטור אף מן התפילה, מ"מ אסור לאכול קודם שיניח תפילין ויתפלל מנחה. דעת הר"מ שבזמננו העוסק בצרכי רבים חייב, והכס"מ דחה דבריו, ויש לפרש טעם הר"מ מפני שבזמננו אין תולים שכוונתו לש"ש אפי' אין משתכר מזה. ואם משתכר מזה אם עיקר כוונתו להשתכר צ"ע אם פטור, ואם כוונתו גם לש"ש וגם להשתכר פטור.
התחיל לאכול או שנכנס למרחץ או התחיל להפך בעורות או שהיו עוסקים בדין, ומשער שישאר לו אח"כ זמן לקרות ק"ש, להרמב"ם גומר ואח"כ קורא ק"ש, מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר מצוי ואם מתיירא שאין השערתו מכוונת ופסק וקרא הרי זה משובח. ולהראב"ד יפסיק ויקרא. והסכמת האחרונים שבדינים דאורייתא אם התחיל בהתר קודם עלות השחר א"צ להפסיק, ואפי' יעבור זמן התפילה בציבור, אבל אם התחיל באיסור אחרי עלות השחר צריך להפסיק. ובדרבנן (ברכות ק"ש ותפילה) אפי' התחיל באיסור א"צ להפסיק, אא"כ רואה שלא יהיה לו שהות אח"כ. ולענין אכילה צריך להפסיק מיד כשהגיע עלות השחר. ולענין ק"ש ערבית אם התחיל בתוך החצי שעה שלפני צאת הכוכבים יפסיק מיד, ובצאת הכוכבים יקרא ק"ש בלא ברכות וימשיך מה שהתחיל, וכשיגמור יקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל. ובמנחה אם התחיל א"צ להפסיק. ולענין מלאכה קודם עלות השחר האחרונים כתבו שנקרא שהתחיל בהתר, אמנם הגאון מליסא כתב שסתם מלאכה חוץ ממרחץ ותספורת ובורסקי אסור חצי שעה קודם עלות השחר, כמו אכילה.
סימן ע"א:
דיני אונן בק"ש ותפילה ושאר מצוות
מי שמת לו מת מז' קרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, אפי' אינו מוטל עליו להתעסק בקבורתו, פטור מק"ש ותפילה, ומכל הברכות אף ברכות הנהנין, ומכל מצוות האמורות בתורה ודווקא מצוות עשה, אבל מחויב במצוות לא תעשה, ואפי' בדרבנן, ואם בא לאכול צריך ליטול ידיו אך לא יברך ענט"י, ואם נקבר המת לאחר שאכל ועדיין לא עבר שיעור עיכול, חייב בברכת המזון. ואם עשה צרכיו חייב לברך אחר שנקבר המת, אא"כ נצרך לנקביו שאז מברך ברכה אחת על שתיהם.
אם מוליכים את המת לעיר אחרת אם המקום קרוב הוי אונן, אבל אם המקום רחוק כמו מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיגיעו לעיר קבורתו.
מסרוהו לחברא קדישא- אם נוהגים למסור המת לחבורה המיוחדת לזה, וכבר גמרו הקרובים להתעסק בצרכי המת ומסרוהו להם, חייבים בכל המצוות, אף אם לא הוציאוהו מהבית. ועל כן אחרי שיסיימו לסכם מקום הקבורה (לכבודו של המת) ולשלם הוצאות ותכריכים, ואין עוסקים בהספדים, צריכים להתפלל. ואם אין חבורה מיוחדת לזה אף שיש לו מי שיתעסק עבורו בקבורה פטור עד שיקברוהו וישליכו העפר עליו.
אם רוצה להחמיר ולקרות- אם אין מי שיתעסק בקבורה אינו רשאי, ואם קרא לא יצא יד"ח. ואם יש לו מי שיתעסק בקבורה י"א שרשאי לקרות, וי"א שאינו רשאי אך אם קרא אין מוחין בידו, ולהלכה אינו רשאי להחמיר בכל גוונא, ומ"מ בן מותר לכו"ע ללכת לבית הכנסת לומר קדיש משום כבוד אביו, וכ"ש בשבת ויו"ט, אבל כשיש אבלים אחרים לא.
מה צריך לעשות אחרי האנינות- אם התחילו להשליך עליו כבר העפר, אם נשאר לו מעט זמן עד רביע היום, יקרא ק"ש בלא ברכות, ואח"כ יתפלל כסדר עם ק"ש וברכותיה. וכן ידלג בפסוקי דזמרה בשביל זמן תפילה, אבל לא ידלג ברכות ק"ש בשביל זמן תפילה. ואם נמשך עד אחרי ד' שעות י"א שפטור מברכות השחר כיון שבזמן החיוב לא היה מחויב, ויש חולקים, וספק ברכות להקל, אבל ברכות התורה וברכות שלא עשני צריך לברך (וזמנם כל היום), ויתפלל שמונה עשרה (עד חצות), אבל לא יניח תפילין, ולענין ברכות ק"ש בשו"ע משמע שלא יאמרם ולפמש"כ בסוף סימן נ"ח מותר לאומרם. ולכו"ע אפשר דיכול לומר פסוקי דזמרה. ואם לא הספיק תפילת י"ח בזמנה א"צ להשלים, אא"כ בתחילת הזמן עדיין לא היה אונן, ואפשר שבזה צריך גם לברך ברכות השחר.
אונן בשבת- חייב בכל הברכות והמצוות זולת דברים שבצינעא, ומותר ללכת לבית הכנסת. ולעת ערב אם מחשיך על התחום כדי להתעסק בצרכי קבורה פטור, וכן אם צריך לשבת עם הגבאים לסכם מקום הקבורה או שאר צרכי המת פטור, אבל אם אינו מחשיך על התחום חייב גם לעת ערב, ונחלקו הפוסקים אם יקרא ק"ש וברכותיה מבעוד יום, וכתב המ"ב שיקרא ק"ש בלא ברכות ולא יתפלל, ובמוצאי שבת יאכל בלי הבדלה, ויבדיל אחר שיקבר המת אפי' עד יום שלישי.
אונן בזמן שאין דרך לקבור- בחול אפי' אם יש מניעה לקבור הוי אונן, אבל יו"ט שני נוהגים בו כל דיני אנינות במו בחול, ואפי' אינו רוצה לקוברו, אבל אם אינו יכול לקוברו מחמת אונס אינו אונן. ואם מת לו מת ביו"ט שחרית ואינו יכול לקבץ את הגבאים עד אחרי התפילה, לא חלה עליו אנינות וחייב להתפלל, וכן בליל יו"ט ואפי' ליל יו"ט שני אינו אונן כיון שאין דרך לקבור בלילה, ומותר בכל, חוץ מלימוד תורה מפני שהוא משמח.
התחיל לקרות ונעשה אונן נחלקו האחרונים אם יגמור או יפסיק.
דיני המתעסקים במת
המשמר את המת אפי' אינו קרובו פטור מק"ש ותפילה וכל המצוות, מפני שהוא עוסק במצוה לשומרו מן העכברים, וגם בספינה חוששים לעכברים, ואינו רשאי להחמיר על עצמו, אפי' אינו בד"א של מת. ואם היו שניים שומרים זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא.
החופר קבר למת פטור אפי' בזמן המנוחה שנח כדי שיהיה לו כח להמשיך לחפור, ואם יש כמה חופרים אלו שנצרכים כעת לחפירה פטורים, ואם יש נוספים ישמטו חלק ויקראו עד שיקראו כולם.
אסור לקרות ק"ש או לומר קדיש או קדושה בתוך ד"א של מת דהוי לועג לרש, וכן בבית הקברות (וכמו שנתבאר בסימן מ"ה לענין תפילין). ואם קרא י"א שקנסוהו שצריך לחזור ולקרות, וי"א שא"צ לחזור ולקרות, ולדינא יחזור ויקרא ק"ש, אבל אם בירך או התפלל לא יחזור, ולענין ברכות ק"ש מסתפק הפמ"ג.
סימן ע"ב:
קריאת שמע בזמן לוית המת וקבורתו
אין מוציאים את המת סמוך לתחילת זמן ק"ש אם אין שהות לסיים הקבורה קודם זמן ק"ש, ואם כבר הגיע זמן ק"ש ימתינו עד שיוכלו לשער שרוב הקהל ונושאי המיטה קראו ק"ש והתפללו, ואפי' אדם חשוב, ואם התחילו להוציאו אפי' אחר שהתחיל זמן ק"ש אין מפסיקין, ואמנם אלו שאין המיטה צריכה להם צריכים לקרות מיד אפי' יש עוד שהות אח"כ. ולענין ק"ש ערבית מהשו"ע משמע שדינה כמו בשחרית, אך האחרונים כתבו להקל אע"פ שלא יצטרכו להלין את המת, כדי לקיים מצות "כי קבור תקברנו ביום ההוא" ואם לא התחילו להוציאו עד שחשכה ימתינו עד שיתפללו הקהל ערבית.
נושאי המיטה פטורים מק"ש, וגם חלופיהן וחלופי חלופיהן פטורים אע"פ שיכולים לגמור לפני שיגיע זמנם, שמא ימלכו ויצטרכו להם קודם. ואפי' אם הם אחרי המיטה אם יש למיטה צורך בהם פטורים, והיינו בחבורה המיוחדת לכך, אבל אם אין חבורה המיוחדת לכך אין פטורים אלא הסמוכים למיטה, שדרך לזכותם במצוה.
שאר המלווים שאין למיטה צורך בהם חייבים בק"ש, (שהם יכולים לעצור ולקרות פסוק ראשון בכונה) אבל פטורים מתפילה.
העם העוסקים בהספד אם המת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין ק"ש, ואם באופן זה לא כולם יספיקו לקרות ק"ש בזמנה צ"ע. ולענין תפילה לשו"ע יתפללו, והרבה פוסקים סוברים שלא יתפללו, וחזן הספדן ודאי יכול להקל בזה. ואם אין המת מוטל לפניהם יקראו ק"ש ויתפללו, והאונן ישב דומם ולא יענה אחריהם כלום.
אחרי הקבורה לפני ניחום האבלים- קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין, והעם הולכים עמהם למקום השורה, וחשבו מתחילה שיספיקו לקוברו לפני הזמן אם יכולים להתחיל ולגמור אפי' פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו ויקראו כל מה שיוכלו וכיון שפסוק ראשון אסור לקרותו מהלך י"ל דאיירי שיכולים לעמוד זמן זה ולא יאחרו את זמן הגעת האבלים לשורה, ואם לא יכולים לגמור לא יתחילו, ואם יעבור עי"ז זמן ק"ש יקראו ק"ש כיון שלא התחילו במצות תנחומין, וי"א שאפי' אם יעבור זמן ק"ש לא יתחילו.
סימן ע"ג:
דין מי שישן עם אחרים בטלית אחת
כתב המ"ב (ריש סימן ע"ו) שכל מה שמוזכר לענין איסור ערוה וצואה וכו' עד סימן פ"ח, ומוזכר ק"ש, בין לענין התר בין לענין איסור, זה כולל תורה ותפילה וכל ענייני הקדושה, בין בלה"ק בין בלשון חול.
הרהור בד"ת מותר אפי' כשערותו מגולה, ולכן מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש, אף שאסור במבואות המטונפות.
ישן עם חבירו- שניים שהיו ישנים ערומים בטלית אחת, ובשרם נוגע זה בזה, לא יקראו ק"ש אפי' מחזירים פניהם זה מזה, ואם טלית מפסיקה ביניהם ממתניהם ומטה מותר אפי' פנים כנגד פנים וילה"ס אם צריך לחצוץ עד סוף הרגלים משום הרהור, או שמספיק מקום הערוה. (ולענין דיעבד לפר"ח יצא, והפמ"ג והישועות יעקב מפקפקים בזה). ואם שוכבים קרובים זה לזה אך אינם נוגעים מותר אם מחזירים פניהם זה מזה. וצריך להוציא ראשו חוץ לטלית שלא יהיה רואה את הערוה, וכן צריך שלא יהיה ליבו רואה את הערוה.
באשתו א"צ הפסקת טלית מפני שהיא כגופו ורגיל בה, ודי בחזרת פניו, והוא מותר לקרות אף שאשתו לא החזירה פניה, אא"כ בשרו נוגע בערותה. ואם גם היא רוצה לקרות צריכה גם היא להחזיר פניה, ואז מותר אפי' בשרם נוגע זה בזה. וי"א שגם באשתו צריך הפסקת טלית ונכון לחוש לדבריו, ועל כן יש ליזהר שבק"ש שעל המיטה והמפיל תהיה הפסקת טלית, ואז מותר אפי' פנים כנגד פנים.
בבניו הקטנים מותר ע"י חזרת פנים אף בלי הפסקת טלית, כיון שלבו גס בהם, (והפמ"ח מיקל אף בלא חזרת פנים, ומ"מ גם לדבריו אם נוגע ערותו בבשרם או להיפך אסור), ואם רק הוא החזיר פניו צריך ליזהר שלא יהיה בשרו נוגע בערותם.
עד י"ב בתינוק ועד י"א בתינוקת נחשבים קטנים אפי' הביאו ב' שערות, ובשנת י"ג לתינוק ובשנת י"ב לתינוקת אם הביאו ב' שערות דינם כגדולים, (ויש אוסרים אפי' בלא הביאו ב' שערות), ואח"כ דינם כגדולים אפי' לא הביאו ב' שערות, וכשהגיע ליום הלידה כבר נעשה גדול, וא"צ לי"ב או י"ג שנה ויום אחד אפי' אם נולד בסוף היום, (וכן הדין לענין בר מצוה, אך שם צריך ב' שערות).
בבניו הגדולים צריך הפסקת טלית, וכן בקטנים שאינם בניו, ובתינוק פחות מבן ט' או תינוקת פחותה מבת ג' יש להקל.
סימן ע"ד:
דיני גילוי וראית ערוה
איסור ערוה נחלק לה' חלקים-
א' עינו רואה ערותו, אסור מדאורייתא (והרהור מותר ושומע כעונה אסור) ועובר בלאו, ובספק צריך לחזור ולקרות (ולענין ברכות ק"ש תלוי אם מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא). ולא מהני כיסוי מים (וכתונת דקה שנראית הערוה דינה כמים). ויא שלא מועיל לעצום עיניו, ואינו מועיל להחזיר פניו כי אינו יכול להחזיר גופו.
ב' ליבו רואה את הערוה, אסור מדרבנן. ואם ליבו חוץ למים או שהערוה בעששית מותר בק"ש וד"ת, (ואם רואה בעיניו אסור), ומועיל לזה הפסקה בידיו או באבנט.
ג' ערותו מגולה, אסור מדאורייתא, ואפי' ליבו מכוסה ועיניו אינם רואות אסור, (והב"ח חולק), ואסור אפי' אין אחר עומד כנגדו, ואם קרא צריך לחזור ולקרות. ומועיל לזה כסוי מים.
ד' עינו רואה ערות חבירו (ואפי' עכו"ם או קטנים או פנויה), ואסור מדאורייתא, ודינו כנ"ל בעינו רואה ערותו, אלא דמהני החזרת פניו עם גופו, ולא מהני להפסיק בידו או באבנט אלא צריך כסוי בבגד, וכסוי ביד לא מהני. ולא מהני כסוי מים.
ה' ליבו רואה ערות חבירו אסור מדרבנן.
וכל אופן שייך שיהיה לבדו בלי איסור אחר.
ע"כ מהקדמת הפמ"ג.
ליבו רואה ערוה- הישן ערום עם טלית, או שישן עם חלוק בלי מכנסים, וליבו רואה את הערוה, אפי' ראשו מחוץ לטלית צריך לחצוץ בטלית או בחלוק על ליבו או בין ליבו לערוה, כדי שיהיה הפסק בין ליבו לערוה, ואז מותר בק"ש אפי' ליבו מגולה לגמרי (דערוה בראיה תלה רחמנא, ומצינו לשון ראיה בלב), וכן מהני לכסות ליבו בבגד בפני עצמו אף אם אינו מדביקו על ליבו. וכן אם ליבו רואה ערות חבירו כגון ששניהם מכוסים בטלית אחת או ששניהם בתוך המים אסור בק"ש. ואם קרא כשליבו רואה את הערוה חוזר על ק"ש וברכותיה, אבל על שאר ברכות לא יחזור דספק ברכות להקל, וכן לענין תפילה לא יחזור.
גילוי ערוה- אף שאין ליבו רואה את הערוה, אם ערותו מגולה אסור בק"ש, והרבה אחרונים כתבו שאסור מדאורייתא. ואיסור גילוי ערוה הוא אפי' הוא עצמו אינו יכול לראות את הערוה, וכגון שהוציא ראשו חוץ לחלון. אבל אם הוציא ראשו חוץ לכילה ואין הכילה גבוהה י' טפחים לא נחשב שערותו מגולה, מפני שהכילה ככסוי, אבל בית אינו ככיסוי, ואם הוציא ראשו ורובו חוץ לכילה אסור, ואם עומד בתוך כלי הכלי הוא כמו מלבוש (והט"ז מחמיר בזה), והירושלמי מסתפק בבית של עצים אם דינו כבית או ככילה, ורבינו ירוחם פוסק בזה לקולא.
אם יש צואה בבית והוציא ראשו חוץ לחלון, או שהכניס ראשו לחדר שיש בו צואה, אסור בק"ש. ולרשב"א אסור אם הצואה כנגדו אפי' אם הוא עומד מחוץ לפתח.
הנמצא בתוך מים אין בזה משום גילוי ערוה אף שהמים צלולים. אך אם ראשו במים אסור משום ראית ערוה, וכן אסור מצד ליבו רואה את הערוה אפי' ראשו מחוץ למים, וצריך להפסיק בבגד בין ליבו לערוה, והיד אינה נחשבת כסוי דאין גוף מכסה גוף (וכן לענין כסוי הראש אין היד כסוי להתיר ברכה ודברי קדושה), אא"כ מחבק גופו בזרועותיו דהוי הפסק בין ליבו לערוה, כיון שאין דרך לחבק כך (ויש שמחמירים בזה אך כשמחבק על החלוק מועיל לכו"ע), ואם גם ליבו מחוץ למים לא נחשב ליבו רואה את הערוה, אך יזהר שעיניו ג"כ יהיה בחוץ ולא יסתכל בערוה. ואם המים עכורים שאין אבריו נראים בהם מותר לקרות אם הוא בתוכם, ועדיף מחלוק מפני שבזה אין ליבו רואה את הערוה דהוו כארעא סמיכתא, משא"כ בחלוק, ובלבד שלא יהיה ריחם רע, ואם הם צלולים יעכרם ברגליו, ואם המים בכלי שאין בו עפר וטיט להמ"א אין שייך שיעכרם ברגליו, והא"ז כתב ששייך.
דין אשה הלבושה בחלוק או ערומה- אשה הלבושה בחלוק י"א שאין בזה משום ליבו רואה את הערוה (כיון שערותה למטה מאד), וכן הסכימו האחרונים, ולפי זה יכולה אשה לברך על הטבילה כשהיא בתוך המים, ועדיף שיהיה ליבה חוץ למים או שתחבק זרועותיה או שתעכור את המים ברגליה שזה מועיל גם באיש. ואם יש עוד נשים ערומות שם צריכה להחזיר פניה מהם אף אי נימא שמקום המקוה נחשב רשות לעצמו. (ודעת הב"ח שגם באשה שייך ליבו רואה את הערוה). ואשה שהיא ערומה יש בזה איסור גילוי ערוה וצריך שתהא הערוה דבוקה ומכוסה בקרקע (וזה לא שייך באיש) או שתשב על איזה דבר. ואם העגבות נראים נחלקו האחרונים אם יש בזה משום ערוה.
דין שאר אברים- אם אבריו רואים את הערוה אין בזה איסור, וא"צ לכסות ערותו בפני עצמה, אבל אם הם נוגעים בערוה שלו או של חבירו אסור בק"ש ובתפילה. וצריך שיהיה דבר מפסיק בין ערותו לירכותיו שהערוה שוכבת עליהם, ובדיעבד יצא אם נגע הגיד בירכים, ובנגיעה בכיס אין להקפיד, והמדקדקים מקפידים גם בזה.
המכוסה בטליתו ממתניו עד למטה מערותו, ולמעלה הוא ערום, מותר בק"ש בדיעבד, אבל לתפילה צריך שיכסה כל גופו, מפני שמדבר לפני המלך.
סימן ע"ה:
טפח באשה ערוה
דין טפח באשה הוא מגיל ג' ובבתו מגיל י"א.
מקום שרגיל להיות מכוסה וגילה ממנו טפח אסור לקרות ק"ש או דבר שבקדושה כנגדו, משום הרהור, ואפי' באשתו אסור (ויש ליזהר בזה כשמניקה). ופניה וידיה ופרסות הרגל עד השוק מותר לפי הרגיל להיות מגולה באותו מקום, אבל זרועותיה ושוקה אסור אף אם רגיל להיות מגולה.
לענין דיעבד נחלקו בזה האחרונים, ואם לא נתכוון להסתכל אין להחמיר אפי' באשה אחרת.
אם עוצם עיניו אסור עד שיחזיר פניו, ויש מתירים אם נזהר מלראות כלל, ואפשר לסמוך על זה אם א"א בענין אחר.
אשה אחרת- י"א שדווקא באשתו מותר עד טפח, אבל באשה אחרת אפי' פחות מטפח אסור מדרבנן, ואפי' היא פנויה, ואם עוצם עיניו מותר בפחות מטפח.
אם השוק מגולה י"א שגם באשתו ובפחות מטפח אסור.
איסור הסתכלות באשה- שיעור טפח אינו אלא לק"ש דאסור להרבה פוסקים אף אם לא מכוון להסתכל, אבל המסתכל באשה כדי להנות אפי' מסתכל באצבע קטנה עובר משום "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ואפי' יש בידו תורה ומע"ט אינו ניצול מדינה של גיהנום. אבל ראיה לפי תומו בלא הנאה במקומות המגולים מותר, אם לא מצד המוסר. ואדם חשוב יש לו ליזהר בכל גוונא, ובתולות דידן משיגיעו לזמן וסת בכלל נדות ועריות הן.
טפח באשה לאשה אחרת- שיטת הרמ"א שלהרא"ש גם לאשה אחרת אסור לקרות מול טפח באשה, (ורק לה עצמה אין איסור), אבל לרשב"א אינו אסור אלא לאיש, וכן הסכימו האחרונים. אמנם דווקא כשהיא יושבת אבל בעומדת אסור אפי' היא ברשות אחרת, כיון שערותה נראית.
שער באשה ערוה
שער אשה נשואה אסור לקרות כנגדו, ואפי' באשתו, אפי' אין דרכה לכסותו בבית אלא בשוק הוי ערוה גם בבית. ואפי' אם המנהג באותו מקום ללכת בגילוי הראש כדרך הפרוצות אסור (שהרי אסור מן התורה ללכת בגלוי הראש, דכתיב "ופרע ראש האשה" מכלל שהיה מכוסה).
שער אשה הרגיל לצאת מחוץ לצמתה והיינו מלבד הכובע יש בגד המצמצם שלא יצא השער לחוץ, ומה שא"א לצמצם שלא יצא מותר לקרות ק"ש כנגדו ואפי' באשה אחרת, (אבל אסור לכוון להסתכל בזה). ובזוהר מחמיר מאד בזה ואפי' בתוך הבית, וכתב המ"א שראוי לנהוג כהזוהר.
הבאות ממקום שאין דרך שיצא מחוץ לצמתן למקום שדרך שיצא, אם אין דעתם לחזור מותרות לגלות, ולענין ק"ש מותר אפי' דעתן לחזור, ואם הלכו ממקום שדרך לגלות למקום שאין דרך לגלות, אפי' דעתן לחזור לא יגלו ואסור לקרות כנגדו. ואם האיש הלך למקום שאין דרך לגלות אסור בק"ש בכל גוונא, ואם בא למקום שדרך לגלות מותר אם אין דעתו לחזור.
גילוי שער בחצר- כתב המ"א שתוס' מתירים לגלות שער בחצר אם אין אנשים מצויים שם, והזוהר מחמיר בזה, וכן ראוי לנהוג. והבה"ל מביא מהרבה פוסקים לאסור ללכת בגלוי שער ממש אפי' בבית, וי"א שיש בזה משום דת יהודית ותצא בלא כתובה. ובשוק או בחצר של רבים לכו"ע אף במטפחת הוי דת יהודית עד שתכסה ברדיד מלמעלה ככל הנשים.
ולענין טבילה- הנשים שהורגלו ללכת בשערות ראשן, אם נשארה שערה אחת מחוץ למים נשארה נדה גמורה באיסור כרת, ויש ליזהר בזה מאד, ובשבת שאין אור מספיק תכרוך על ראשה טול שיש בו חללים כדי שיכנס בהם המים, והדברים פשוטים, ולא נכתבו אלא לחומר הענין.
בתולות שדרכם לילך פרועות הראש מותר לקרות כנגדו, אבל אם רגילות לכסות אסור לקרות כנגדו. נחלקו הפוסקים אם מותר לבתולה ללכת בשערות סתורות, או רק בשערות קלועות. ובתולה ארוסה אסורה לילך בגילוי הראש, וכן בתולה שנבעלה, ומ"מ אם זינתה א"א לכופה. ונכריות צ"ע אם דינם בזה כבתולות.
פאה נכרית- שער חתוך מותר לגלותו ולקרות ק"ש כנגדו, וי"א שגם בפאה נכרית אסור לגלותו או לקרות כנגדו, ובמקומות שנוהגים ללכת בפאה נכרית מגולה אפשר להקל, ואפי' בשער של עצמה, ובמגן גבורים מחמיר בזה, ואם אין נוהגים ללכת בפאה נכרית אסור משום מראית העין.
קול באשה ערוה
יש ליזהר מלשמוע קול זמר אשה בשעת ק"ש, ואפי' היא אשתו, ואם קרא חוזר וקורא בלי ברכות. אבל קול שרגיל בו מותר אף באשת איש, אבל אסור לכוון להנות מדיבורה.
פנויה אסור לקרות ק"ש כששומע קול זמר שלה, אבל שלא בשעת ק"ש מותר, אך יכוון שלא להנות מזה כדי שלא יבוא להרהור. ואמנם פנויות שלנו הן בחזקת נדות משהגיע זמן וסתן, ועל כן אסור לשמוע כלל, וכן באשת איש ושאר עריות אסור.
פנויה נכרית אסור לשמוע אף לישראל, אך אם הוא בדרך ואינו יכול למחות מותר לקרות ולברך, אך יתאמץ לכוון לקדושה שהוא עוסק בה ולא לתת לבו לקול הזמר.
ק"ש ודברים שבקדושה כנגד ערוה
אסור לקרות ק"ש או דבר שבקדושה כנגד ערוה, דכתיב "כי ד' אלוקיך מתהלך וכו' ולא יראה בך ערות דבר".
איסור זה כולל ערות אחרים או ערות עצמו, וגם ערות עכו"ם בכלל האיסור.
ערות קטן אסור לכתחילה לקרות כנגדה אך לא יחזור ויקרא, ויש מתירים בקטן שאינו ראוי לביאה וכן עיקר, והקטן עצמו מותר כשהוא ערום עד גיל ט', וכנגד אחרים אסור מגיל חינוך.
ערוה בעששית אם רואה אותה דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה ואפי' היא בבית אחר, ואפי' בדיעבד צריך לחזור ולקרות, וכן בבגד דק שנראית הערוה אסור (וכן הדין בטפח האסור באשה), ואם עוצם עיניו מותר.
איזה עצה מועילה ברואה ערוה- לדעת השו"ע אם החזיר פניו או שעצם עיניו או בלילה או שהוא סומא מותר לקרות ק"ש כיון שאינו רואה, ואפי' הוא בתוך ד' אמות לערוה. אבל האחרונים כתבו שאין מותר אלא במחזיר פניו ודווקא כשהחזיר כל גופו לצד אחר, אבל בעצם עיניו וכו' לא מהני, וכן אם הוא עצמו ערום לא מועילה שום עצה. וי"א שאם הערוה ברשות אחרת מועיל לעצום עיניו, ואם יש בינו לערוה חלון זכוכית ועוצם עיניו מלראותו מהני לכו"ע.
הרהור מותר כנגד ערוה או כשהוא ערום, אך אין לשמוע ברכה מחבירו, דאין בזה שומע כעונה כיון שאינו יכול לענות.
סימן ע"ו:
צואה
צואה בעששית או דבר אחר מותר לקרות ק"ש כנגדה אף שרואה אותה, כיון שהיא מכוסה (ומהני אפי' אם הצואה נוגעת בעששית). ואם מגיע לו ריח רע אסור, (וי"א דמהני הפסקה ע"י מחיצה, אמנם כלי אינו חשוב הפסקה), וצריך להרחיק עד מקום שכלה הריח, אבל א"צ להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, ובמק"א הפמ"ג מסתפק בזה.
צואה בגומה מכסה אותה ויכול לקרות ק"ש אם אין מגיע אליו ריח רע, ויכול לכסותה אפי' בסנדלו הלבוש בו, ומ"מ בזה צריך שלא תיגע הצואה בסנדלו אע"פ שאינה נראית מבחוץ. ואם קרא ק"ש ומצא צואה דבוקה על סנדלו מתחתיתו צריך לחזור ולקרות ק"ש בלא ברכות.
צואה עוברת- היתה צואה עוברת לפניו, או שטה על פני המים, אסור לקרות כנגדה. י"א שאם היא לפניו ירחיק כמלוא עיניו ומלאחריו ירחיק ד"א ממקום שכלה הריח, וי"א שגם מלפניו די בד"א ממקום שכלה הריח, ויש להחמיר לכתחילה ובדיעבד יחזור ויקרא ק"ש בלא ברכות ולא יחזור ויתפלל, ואם העבירו הצואה מלפניו על פני רחבו לכו"ע די בד"א ממקום שכלה הריח, ואף דיש מחמירים בצדדים שלפניו, מ"מ כיון שיש מקילים אף בלפניו ממש, א"צ להחמיר בזה.
פי חזיר ואפי' הוא עולה מן הנהר דינה כצואה עוברת.
אם צריך שיהיו כל אבריו נקיים ומרוחקים מצואה- אם הצואה על בשרו והיא מכוסה בבגדיו אין נ"מ בשיעור הכיסוי, או שהכניס ידו לבית הכסא ושאר גופו מחוץ למחיצה, או שאבר אחד מגופו בתוך ד"א לצואה, ואינו מריח ריח רע, י"א שמותר לקרות ק"ש כיון שהפה והחוטם נקיים, וי"א שאין לקרות וצריך שיהיו כל אבריו נקיים. וי"א שגם לדברי המתיר דווקא כשהצואה מכוסה מאיליה כגון באצילי ידיו אז מהני כסוי בגד, ולא כשמכוסה רק ע"י מלבוש. ונכון להחמיר ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים. ואם הצואה על בגדיו והיא מכוסה מותר לכ"ע (ומ"מ יזהר שיהיו בגדיו נקיים תמיד ובמיוחד בשעת התפילה).
ואם היו ידיו מלוכלכות בקינוח בית הכסא, אם אין בזה ממשות צואה ולא ריח רע, מותר לאחר לקרות ק"ש כנגדה, אבל הוא אסור עד שיטול או ינקה את ידיו.
ואם יש שכבת זרע על בשרו לשיטת הרמ"א דינה כצואה שיש להחמיר אם היא על בשרו, ואם היא על בגדו והיא מכוסה מותר, וי"א דאינו כצואה, ובספר חסידים כתב שגם על בגדיו ומכוסה יש לרחצו או לפשטו וכ"ש אם נכשל בקרי.
צואה בפי טבעת חמירא משאר מקומות כיון דנפיש זוהמא, ולכו"ע אסור לקרות ק"ש אפי' אם היא מכוסה, (ובדיעבד חוזר וקורא ק"ש ולענין תפילה החיי אדם נשאר בצ"ע והרבה אחרונים כתבו שיחזור ויתפלל) ואפי' אם אינה נראית כשהוא עומד אלא כשהוא יושב אסור, ועל כן יש ליזהר שיהיה פי הטבעת נקי, וירחץ במים או ברוק שלא ישאר שם משהו צואה, אמנם אם אינה נראית גם כשהוא יושב מותר דלא ניתנה תורה למלאכי השרת.
מי שיש לו חולי הטחורים, ויוצא ממנו דם יחד עם ליחה סרוחה שיש לה ריח רע, אסור בכל דבר שבקדושה בזמן שהליחה סרוחה שותתת ממנו. ואם אין שם ריח רע הדבר תלוי, שאם שותתת תמיד א"כ היא מפי הטבעת ומותר, ואם יוצאת דרך דחיה בסירוגין א"כ היא מן המעיים וצריך לרחוץ מקום הזוהמא.
מעט צואה (ואפי' כל שהוא, דצואה אוסרת בכל שהוא) יכול לבטלה ברוק עבה, ולקרות ק"ש מיד, אבל אח"כ לא כיון שהרוק נימוח ונבלע בה. ומים עכורים ג"כ מועילים, אך מים שאינם עכורים לא מהני (ושאני עששית דהוי כיסוי) ועל כן עביט מים שיש בתוכו בגדי קטנים עם צואה אסור לקרות כנגדו.
א"צ להרחיק ממה שהאדם מקיא, ואפי' הוא מאוס.
ספק צואה- אם מסתפק אם יש צואה, בבית מותר אא"כ מצויים בו קטנים, ובאשפה אסור עד שיבדוק, ואם מצא צואה ומסתפק אם היא של אדם או של כלבים, הולכים אחר המצוי שאם מצוי בבית תינוקות יותר מכלבים אסור, ואם מצוי באשפה יותר תנוקות ובדק שאין שם עוד צואה מותר. ואם היתה צואה ונסתפק אם פינו אותה אסור.
ספק מי רגלים מותר אף באשפה אם בדקו שאין שם צואה, ואין ממנה ריח רע, דשלא כנגד העמוד אינו אסור אלא מדרבנן (ובשותת למ"א מדאורייתא מותר והגר"ח צאנזר מפקפק בזה). ואם מצאו בבית משהו שפוך על הארץ , ואין יודעים אם זה מי רגלים או מים, יש להקל אפי' אם מצויים קטנים בבית, דמצוי ג"כ שישפכו מים.
קרא ואח"כ מצא צואה- אם הוא במקום שראוי להסתפק בו צריך לחזור ולקרות ק"ש בברכותיה וכן לענין תפילה (ואם עבר זמן תפילה אין לה תשלומין), וכן הדין אם היה במקום מטונף ולא שמר עצמו בנקיות ומצא אחרי התפילה שהיו בגדיו מטונפים. ואם הלך משם ואינו יכול לבדוק מסתפק בזה הפמ"ג, והישועות יעקב כתב שבאשפה שהיא בחזקת שיש בה צואה צריך לחזור, אבל במקום המסופק א"צ לחזור אא"כ בדק ומצא. אבל אם לא היה המקום ראוי להסתפק בו, או שישב ונדבקה בו צואת חתול, א"צ לחזור ולהתפלל. ומי רגלים אפי' אם קרא במקום שראוי להסתפק א"צ לחזור, אבל אם נודע לו שיש מי רגלים ועבר וקרא צריך לחזור. מי שנמצא במקום המטונף ואינו יכול לצאת משם מוטב שלא יתפלל כלל.
סימן ע"ז:
ביטול מי רגלים ע"י רביעית מים
אסור לקרות כנגד מי רגלים וצריך להרחיק כדין צואה האמור בסימן ע"ו, ואם הטיל לתוכם רביעית מים מותר אפי' היו המי רגלים מרובים, ואמנם אם הם מסריחים אסור עד שיתבטל הסרחון.
י"א שצריך לתת את הרביעית מים בבת אחת, דאל"כ קמא קמא בטיל.
ורביעית מים מועילה בין בכלי בין בקרקע, ויראה שילכו המים על כל מקום שמי הרגלים שם הם טופח ע"מ להטפיח.
גם אם הטיל מי רגלים לתוך רביעית מים מותר אף שע"י ההטלה נתפשטו יותר.
מי רגלים שנמצאים בעביט המיוחד להם אינו מועיל נתינת מים כלל, ואף בלא שיש בו מי רגלים אסור לקרות כנגדו.
אם השתין פעם אחת צריך רביעית מים, וי"א שאם השתין פחות מרביעית די ברוב מים וא"צ רביעית, וכן הסכימו האחרונים וגם לדעה ראשונה י"ל שאם השתין בכמה מקומות די שיהיה כנגדם מים. ואם השתין יותר פעמים צריך רביעית לכל פעם, וי"א שדווקא כשהשתין אחר שנתן המים, אבל אם לא נתן מים, די ברביעית אחת לכמה פעמים.
סימן ע"ח:
דין מי רגלים שותתים
זמן השתיתה- הקורא ק"ש או מתפלל או לומד תורה, והתחילו מי רגלים שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו לשתות, ואפי' עי"ז ישהה כדי לגמור כולה ויצטרך לחזור לראש צריך להמתין, ואפשר דאפי' יפסיד זמן תפילה ימתין.
נבלעו בבגדיו- כשכלו המים לשתות מותר להמשיך אפי' אם ברכיו עדיין לחות, ואם נבלעו המים בבגד התחתון מותר אפי' המים טופח ע"מ להטפיח, אבל אם נבלעו בבגד העליון צריך להחליף את הבגד או לכסותו בבגד אחר, אמנם לענין תפילה א"צ להפסיק באמצעה ויכול לסיים התפילה.
נפלו המים לארץ- ואם נפלו המי רגלים בארץ מרחיק מהם לק"ש ד"א, וכן נכון להחמיר לענין תפילה, וי"א שדווקא בהשתין תינוק יש להחמיר ולא כשבגדיו מלוכלכים, והלבוש כתב שאם בגדיו מלוכלכים א"צ להרחיק ממי רגלים שעל הארץ, ויש להחמיר בזה. וכן יכול להמתין עד שיבלעו בקרקע, אא"כ ישהה עי"ז שיעור כדי לגמור כולה, שבזה אם הוא בברכות ק"ש טוב שירחיק מהם, ואם שהה כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש, (אבל בק"ש עצמה א"צ להרחיק, ואם שהה אין לחוש שיחזור לראש דהוי כקורא בתורה).
אם צריך לחזור לראש- לשיטת השו"ע אפי' שהה כדי לגמור כולה א"צ לחזור לראש, אבל לשיטת הרמ"א כיון שהוא אנוס להפסיק צריך לחזור לראש. אמנם אם הוא באמצע התפילה אפשר דא"צ לחזור לראש (שהרי י"א שיכול להמשיך, וא"כ לא חשיב אנוס) ועיין בה"ל שמסתפק בזה