הרב ישראל ליוש
"קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף" (פסחים קיח, א)
יהודי קשה יום בא אל האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין זצ"ל ותינה בפניו את צרתו: 'דחוק אני בפרנסתי, ובקושי רב מכלכל את משפחתי. אינני יודע במה אתעסק כדי להרחיב מעט את מחייתי, האם אשלח ידי במסחר זה או אחר? כיצד אדע באיזו מלאכה אצליח?'.
'חז"ל הרי השוו את פרנסתו של האדם לקריעת ים סוף!' – ענה לו האדמו"ר – 'ויש להבין, מה הדמיון ביניהם?
אלא, כאשר עמדו בני ישראל מול הים, הרי כלל לא ידעו מאין תבוא ישועתם, המצרים רדפו מאחוריהם, מן הצדדים מדבר שממה, ולפניהם ים סוף. משה רבינו הבטיח להם: 'התייצבו וראו את ישועת ה", עוד רגע והישועה בוא תבוא. הם לבטח העלו בלבם השערות רבות על אפשרויות ההצלה, יש שחשבו שה' יניס את המצרים, אחרים חשבו שה' יצוה אליהם לשים פניהם אל המדבר הנורא ושם ינחה אותם ויגן עליהם. אבל איש לא העלה בדעתו שישועתם תצמח מהים שיקרע לגזרים. על אפשרות הצלה כזה שהוא מעשה ניסים ושינוי טבע, הם כלל לא חשבו. אבל להפתעתם ישועתם צמחה דוקא מהכיוון הבלתי צפוי.
כן הוא בפרנסה' – הסביר האדמו"ר לתלמידו – 'האדם צריך להשתדל בכל דרך שהיא, אבל לעולם לא יידע מאיזה כיוון לבסוף יזמין לו ה' את פרנסתו. הרבה דרכים למקום, ועל אף שהאדם משתדל בכיוון אחד, הפרנסה עשויה לבוא אליו מכיוון אחר'.
***
ולחיזוק הדברים הנה לנו עוד מעשה באותו ענין, אף הוא מבית רוז'ין. היו היה בעל בית מזיגה שנפטר בגיל צעיר, והשאיר אחריו אלמנה צעירה וכמה ילדים רכים.
מטבעם של דברים, קשיי הפרנסה לא אחרו לבוא. היי"ש בבית המזיגה נגמר, והסוחרים לא בטחו באלמנה, וסרבו לספק לה יין בהקפה. אט אט תם כספם, והילדים החלו לרעוב לפת לחמם.
בצרתה, פנתה האלמנה אל האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא זצ"ל ובכתה, כיצד אאכיל את ילדיי?
האדמו"ר ניסה להרגיע אותה ואמר לה: 'ה' יתברך הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ברחמיו הרבים לא יעזבך ולא יטשך'.
האלמנה לא הסתפקה בדברי הניחומים והברכות, וביקשה מהאדמו"ר שיבטיח לה שתמצא אוצר, וממנו תתפרנס.
האדמו"ר סרב להבטיח לה אוצר, ואמר לה: 'דרכים הרבה למקום להושיעך, הוא אינו זקוק להצעותייך!'.
והנה, בעוד האלמנה בבית האדמו"ר, התדפק גוי בבית המזיגה. 'היכן אבא?' – שאל הגוי את הילד בן האחת עשרה, שפתח לו את הדלת. 'אבא נפטר' – ענה הילד.
הגוי היה נבוך, וביקש לקנות יי"ש לחתונת בתו העומדת להינשא בימים הקרובים. 'לצערי אין לנו אפילו טיפת יי"ש אחת!' – התנצל הילד בפני הגוי.
'סוחר ממולח אתה' – אמר לו הגוי – 'בוודאי רוצה אתה לייקר את מחיר היין, הבה נרד למרתף, ונראה אם אכן אין ברשותם אף לא טיפה אחת'.
הם ירדו למרתף, הגוי טלטל את אחת מחביות היין, וכשחיוך של מנצח על שפתיו, הראה לילד כי היא כבדה ומלאה. 'החביות מלאות במים, כדי לנקות אותם מהשמרים' – הסביר לו הילד – 'האמן לי שאין בהן יין'.
אך הגוי לא האמין לדבריו. הוא פתח את ברז אחת החביות, מזג לעצמו כוסית, טעם ואמר: 'זהו יין משובח מאוד…!'.
בינתיים, חזרה האם ופגשה את בנה מתדיין עם הגוי. טרם הבינה את פשר הדיון, והגוי כבר הוציא מכיסו כמה שטרות כסף, שלשל אותם לידה, ואמר לה: 'קחי את הכסף עבור החביות!'.
מיד הבינה האשה כי לעיניה מתחולל נס, ואמרה לו: 'לפני שאתה קונה את החביות, תטעם מהיין שבהן, ותבדוק שזה לטעמך!'. הוא טעם מכל חבית וחבית, וכולן ערבו לחכו. האלמנה ובנה עמדו המומים ומשתאים לדעת שאכן הזמין להם ה' את פרנסתם מהכיוון הכי לא צפוי.
הגוי קנה מהאלמנה את כל החביות, והזמין פועלים שיעזרו לו לשאת אותן לביתו. היין נמזג בחתונה, והאורחים הרבים, שכל כך התפעלו מטעמו הערב, התעניינו אצל המארח היכן קנה יין משובח זה?.
עד מהרה חזר בית המזיגה לשקוק חיים, ופרנסת המשפחה שוב רווחה כבעבר.
האם שלחה את בנה לספר לאדמו"ר את דבר הישועה הגדולה. שמע האדמו"ר את הסיפור, ואמר: 'תשאל את אמא שלך, האם היא צפתה שהישועה תבוא ממקור מופלא כל כך?'
***
על קשר נוסף בין קריעת ים סוף למזונותיו של אדם, למדנו מהספור הנזכר, ומתמיהה שהקשה המהרש"א על דברי הגמרא הנ"ל שלומדת ש'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף' מהפסוק 'נותן לחם לכל בשר', שנסמך לפסוק: 'לגוזר ים סוף לגזרים'.
ותמה המהרש"א הרי שני פסוקים אלו אינם סמוכים כלל, וביניהם קיימים עוד פסוקים. וא"ת שהם נקראים סמוכים, כי הם נכתבו באותו פרק – הוסיף המהרש"א לתמוה – אם כן, קשין מזונותיו של אדם גם כבריאת שמים וארץ, שגם נושא זה מובא באותו פרק?
אלא תי' בספר 'מקום שמואל' עפ"י ספור שמספרת הגמרא בתענית דף כ"ה ע"א על רבי אלעזר בן פדת שהיה דחוק מאוד בפרנסתו, עד כדי כך שפעם הקיז דם, ולמרות חולשתו מהקזת הדם, מרוב עניותו לא היה לו דבר מאכל לטעום כי אם פלח של שום. לאחר שאכל מן השום, התעלף רבי אלעזר מרוב חולשה ונרדם.
חבריו הרבנים באו לבקרו, ומצאו אותו ישן, ותוך כדי השינה הוא בוכה, ומיד לאחר מכן צוחק, וניצוץ של אש יוצא ממצחו.
הרבנים המתינו בחדרו. כשהתעורר רבי אלעזר, שאלו אותו הרבנים לפשר מה שראו, מדוע חייכת? ומדוע לאחר מכן צחקת?
ספר להם רבי אלעזר: הקב"ה ישב איתי, ושאלתי אותו: 'עד מתי אצטער כך בעולם הזה בעניות?'
ואז שאל אותי הקב"ה: 'אלעזר בני! האם נוח לך שאהפוך את העולם מתחילתו ואולי תיוולד בשעה ששולט מזל של פרנסה טובה?'
'אמרתי לקב"ה' – ממשיך רבי אלעזר לספר לרבנים – 'כל כך הרבה עשית בעולמך, ועדיין יש רק ספק שמא איוולד במזל של פרנסה?, המשכתי לשאול את הקב"ה: 'אלו שנים מרובות יותר, מה שכבר חייתי, או מה שאני עתיד עוד לחיות? כלומר: האם כבר עברו רוב שנות חיי?'
אמר לי הקב"ה: 'החיים שחיית כבר, מרובות מהשנים שעוד תחיה!'. 'אם כן' – אמרתי לו – 'אינני רוצה שתחריב את העולם ותברא אותו מחדש עבור שנים מעטות שנשארו לי לחיות!'
אמר לי הקב"ה: 'בשכר שאמרת כך, שאינך רוצה שאחריב את העולם, אתן לך לעולם הבא שלש עשרה נהרות שמן אפרסמון טהורים כנהרות פרת וחדקל, שתתענג בהן'.
תמהתי בפני הקב"ה: 'וכי רק זה מה שאקבל, ולא אקבל דברים אחרים?'. אמר לי הקב"ה: 'אם אתן לך יותר, מה אתן לחברים שלך?', 'ושוב תמהתי בפניו' – מספר רבי אלעזר – 'וכי מבקש אני את הבקשה מבשר ודם שהוא מוגבל בנתינותיו?, הרי אינך מוגבל לתת גם לי וגם לחבריי!'.
הקב"ה הכה אותי על מצחי בהכאת אצבע על אצבע, ואמר לי בלשון חיבה: 'הכיתי בך בחיצים'.
אם כן, הבכי שבכה רבי אלעזר בשנתו היה על ששמע שעברו כבר רוב שנותיו ונשארו לו רר מעט שנים לחיות. והצחוק והשמחה הם על הבשורה שלעתיד לבוא יזכה בשלוש עשרה נהרות של שמן אפרסמון. והניצוץ שיצא ממצחו, הוא מחמת ההכאה שהכה אותו הקב"ה על מצחו.
מספור זה למדנו – כתב בספר 'מקום שמואל' – שפעמים צריך לשנות סדרי בראשית ולהפוך את העולם כולו כדי לספק מזונות לאדם זה או אחר, ואם כן מובן מדוע דימתה הגמרא את קושי המזונות דוקא לקריעת ים סוף ולא לשאר הניסים המפורטים בפרק זה, משום שבשניהם צריכים שישתנו סדרי בראשית.